פרס בונה ופרס מחריב: איך לתת פרס בלי לקלקל?

מנחם וולף, יועץ חינוכי וזוגי ומנחה הורים

תסתכלו על יהודי שחוזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך, שותה משהו חם, ויוצא לכולל ערב או לחברותא קבועה בבית המדרש. או על יהודי שמתנדב במד"א ויוצא לקריאה באמצע הלילה. אף אחד מהם לא עושה את זה בשביל פרס, ואף אחד לא מחכה לכמה שקלים בסוף הערב. מה שמקים אותם מהכיסא, יום אחרי יום ולאורך שנים, הוא הערך הפנימי שהם מרגישים בלימוד או בעשייה שלהם.

כשאנחנו חושבים על חינוך הילדים שלנו, לשם בדיוק אנחנו שואפים להגיע: לבנות אצל הילד חיבור אמיתי וגמול פנימי שיניעו אותו לאורך זמן. ו"לא בשמיים היא", כל יהודי וכל ילד יכול להגיע למקום הזה, רק צריך לדעת איך לתמוך בו נכון בדרך לשם.

הרבה פעמים אנחנו מנסים לחשוב לפני מעשה, באיזו דרך הדברים שנאמר לילד ישפיעו עליו להיטיב את הנהגתו. אבל אחד הדברים החזקים בטבע שלנו הוא שמה שמשפיע על ההתנהגות שלו הוא דווקא מה שקורה אחרי ההתנהגות, כלומר התוצאה.

ההתנהגות שלנו מכוונת לתוצאה. כשאנחנו עושים מעשה ורואים שיש לו תוצאה משמעותית בשטח, אנחנו מרגישים שהמעשה שלנו חשוב ומועיל. ככל שהאימפקט שלו במציאות גדול יותר, כך מתעוררת בנו אנרגיה גדולה יותר להמשיך ולפעול.

זהו הסוד של הגמול בחינוך: הגמול הטוב והאמיתי הוא ה"הד" שהמציאות מחזירה לנו על המעשה שלנו.

בלימוד תורה, ההד הוא עצם ידיעת התורה וההבנה שלה, וברובד גבוה יותר, שלא תמיד ילד (וגם לא תמיד מבוגר) יכול לחוש מיד, זהו החיבור לה'. ואותו הדבר בהנהגה טובה: כשילד עושה סדר בבית, ההד במציאות הוא בית מסודר ונעים וגם הנחת רוח שהוא גורם להוריו; כשהוא מתייחס יפה לחבר, ההד הוא ההרגשה הטובה שנגרמה לחבר, וברובד העמוק יותר זוהי ה"צוותא" והחיבור לקדוש ברוך הוא.

לחבר מנוע חיצוני עד שהמנוע הפנימי יבער

העניין הוא שלוקח זמן עד שמתפתחים אצל הילד החושים להרגיש את ההד הפנימי הזה ואת התחושה והעונג שבמעשה הטוב.

אבל את המאמץ והאתגר מול הפרעות וגירויים חיצוניים ומול קשיים פנימיים, את זה הילד מרגיש כבר עכשיו. ואז עולה השאלה: מה ייתן לו את הכוח להתגבר על המכשולים בדרך להנהגה הרצויה, שגם הוא עצמו רוצה בה?

ומה עושים בינתיים, עד שהילד ירגיש בעצמו כמה נפלא לעשות דברים יפים במציאות וכמה מתוק לימוד התורה? עבור זה לימדו אותנו חז"ל שילמד ויעשה אפילו "שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

הגמול החיצוני, כמו הגמול הפנימי, מעורר בילד שאיפה ותשוקה להגיע אל היעד ואל מה שחפץ ליבו. וכאשר המנוע הפנימי שלו עדיין לא מספיק בוער, אנחנו מחברים לו מנוע חיצוני – מבצע, ניקוד או פרס משמח – שנותן לו כוח לדחוף קדימה ולהתאמץ עכשיו, עד שיתחיל לחוש בעצמו את המשמעות והערך הפנימי של מה שהוא עושה.

אך יחד עם הפרס והעזר החיצוני, אל לנו להזניח את עיקר החינוך: את הקניית הערך, את ההסבר, את הסיפורים או כל מה שיסביר במקביל את הערך של הדבר האמיתי שהילד עושה.

אם אנחנו כל הזמן נתמקד ונתלהב רק מהפרס החיצוני, הילד ילמד שהפרס הוא המטרה.

בכלל, כדמויות חינוכיות, הילד צריך להרגיש בדוגמה החיה שלנו ובהתלהבות שלנו שהיא סביב הערך הפנימי, ולענייני העולם אנחנו נותנים מקום משני, כתומך בחיים יהודיים אמיתיים.

כך עלינו להחזיק את המקום של הפרס: מצד אחד יעד מוגדר ומשהו שילדים מתלהבים ממנו, ומותר גם להתלהב ולשמוח להגיע אל היעד; אך זה לצד חינוך פנימי וערכי והתלהבות גדולה יותר מהדברים האמיתיים שהילד עושה.

עזרה לקטנות של הילד – או כיסוי לחולשה של ההורים?

כאשר אנחנו מבינים שהפרסים והגמול החיצוני הם בעצם תמיכה ועזרה ל"קטנות" של הילד – שעדיין לא מסוגל לחוות את המהות הפנימית ומתמודד עם חולשה טבעית מול אתגרים ופיתויים – מובן לגמרי למה נכון לתת לו פרס ועידוד.

הפרס תומך בו לעשות את הדרך, כדי שיתאמץ לטעום מהמים החיים של התורה והמצוות, ומתוך "שלא לשמה" יבוא ל"לשמה" וירצה סוף כל סוף ללכת בדרך ה' מתוך חיבור פנימי וללא עזרים חיצוניים.

במילים אחרות: הפרס הוא מנוע תמיכה לחולשה של הילד, מכיוון שהמנוע הפנימי שלו עדיין לא בוער בכל עוזו. אבל הוא בוודאי לא מגיע כתמיכה לחולשה הורית ולחוסר סמכות!

אם ילד לא מקשיב להורים שלו, מתחצף, מציק לאחיו או מסרב להיכנס למיטה בזמן – זה לא בגלל "חוסר מוטיבציה" של הילד, אלא בגלל חוסר סמכות, חוסר נוכחות וחולשה של ההורים. ואוי ואבוי אם ננסה לפתור בעיית משמעת כזו על ידי מתן פרסים ("אם תיכנס להתקלח עכשיו, אתן לך עוד חצי שעה במשחק", "אם תפסיקו להרביץ, אקנה לכם הפתעה").

כשפותרים בעיית סמכות באמצעות פרסים, לא רק שזה לא פותר את הבעיה, אלא שאנחנו מנציחים ומחזקים את חוסר הגבולות ואת חוסר היכולת שלנו כהורים לנהל את הבית ולהיות בעלי הסמכות.

בנוסף, אנו אף מחמירים את המצב, כאשר אנו מעניקים לילדים נשק וכוח נוסף לסחוט אותנו. פרס שניתן כפתרון השתקה הוא כמו "פרוטקשן": כשתגמור לשלם, תגלה שהוא גם שורף את החנות וגם קיבל תיאבון לעוד.

שום דבר טוב לא ייצא מפרסים שבאים כתחליף לסמכות. התפקיד של הפרסים הוא לתת כוח לילד מול החולשה והקושי שלו להתמיד בדרך המאתגרת – לא מול חולשה של ההורים.

כשיש קושי של הילד להתמיד במאמץ, נחבר לו באהבה מנוע עזר של עידוד ופרס; אבל כשיש קושי של משמעת וסמכות, הכתובת היא לא קופסת הפרסים, אלא אנחנו ההורים – שצריכים להעצים את הנוכחות ואת הביטחון הפנימי שלנו בבית.