איך התוועדות יכולה לשנות את החיים? מבט חסידי לאלול

קבוצת חסידים סביב השולחן. אומרים לחיים, מנגנים, מקשיבים זה לזה, ולכאורה לא קורה שום דבר יוצא דופן. אין כאן הרצאה מסודרת, זה לא מערך שיעור מתוכנן, ואפילו לא תמיד יוצאים עם חידוש מיוחד שאפשר לחזור עליו. אבל בפארבריינגען מתחולל משהו אחר.

התוועדות חסידית היא מפגש של נשמות. הנשמה מלובשת בגוף, והגוף מטבעו מעלים ומסתיר את האור שלה. כדי לגלות את הנשמה בתוך החיים המעשיים נדרשת עבודה. אתכפיא, יגיעה בלימוד ובתפילה, קיום המצוות והוראותיו של הרבי מלך המשיח בהידור ועבודה מתמדת על מידות טובות.

לצד כל הדרכים הללו, העניקו לנו רבותינו נשיאינו יסוד מרכזי נוסף בדרכי החסידות: פארבריינגען.

בהתוועדות מתרחש משהו עמוק ופנימי יותר. עצם השהות המשותפת, הזמן שמקדישים כדי לשבת יחד, להקשיב, להתבשל, להיפתח ולהרגיש אחד את השני, מאפשר לנשמה להתגלות.

זו הסיבה לכך שהתוועדות דורשת זמן. אי אפשר להיכנס אליה לרגע, להביט בשעון ולצאת. תבשיל טוב זקוק לזמן כדי להתבשל, וגם הנפש זקוקה לזמן. בתחילה יושבים, אחר כך אומרים לחיים, שרים ניגון, שומעים עוד ווארט ועוד סיפור, ופתאום הלב שהיה סגור מתחיל להיפתח. המחיצות נסדקות והנשמות נפגשות באמת.

מה שמלאך מיכאל אינו יכול לפעול.

"מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אפילו מלאך מיכאל אינו יכול". מדוע?

המלאך מיכאל הוא שרם של ישראל. תפקידו ללמד זכות על עם ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. אבל כאשר חסידים יושבים יחד באהבה אמיתית, מקשיבים אחד לשני ומרגישים זה את זה, כבר אין צורך לחפש עבורם זכויות מבחוץ. "אהבת ישראל" בעצמה היא היא הסנגור הגדול ביותר שלהם!

סביב אותו השולחן לכל אחד יש דעה קצת אחרת, אופי בוודאי אחר, אולי גם רקע אחר והתמודדויות אחרות. ובכל זאת הם מבקשים להיות ביחד, לעזור ולהתחבר סביב נקודה אחת: כולנו חסידים של הרבי ולכולנו שליחות אחת.

כאשר הקדוש ברוך הוא רואה את בניו יושבים יחד באחדות כזו, הוא שמח ומעניק להם את כל המצטרך בגשמיות וברוחניות, בבני, חיי ומזוני ובכולם רוויחי.

"אהבת ישראל" זו לא תוספת צדדית לחיים החסידיים. היא המבחן אם קלטנו באמת את אהבת ה', את אהבת התורה ואת תורת ודרכי החסידות. אם הלימוד שלי מקרב אותי אל הקדוש ברוך הוא אך אינו מקרב אותי ליהודי אחר, עדיין חסרה כאן הנקודה העיקרית.

בהתוועדות אנחנו מפסיקים לרגע לעמוד איש מול רעהו, ומתחילים לעמוד איש לצד רעהו. איננו מחפשים מי צודק יותר, אלא מטכסים עצה יחד: איך מגלים את האל"ף, את אלופו של עולם, בתוך הגולה? איך הופכים את חיי השגרה לחיים של גאולה? איך נתגבר על הנחות העולם הזה ונהיה מדויקים יותר בשליחות שהרבי הטיל עלינו?

כאשר שתי נפשות אלוקיות מתחברות יחד מול נפש בהמית אחת, מאזן הכוחות משתנה. כל אחד מעניק לשני את הכוח להתרומם מעל ההרגלים, המגבלות והקשיים. פתאום הדברים שנראו קודם כמכשולים מתגלים כמנוף לעלייה: "נתת ליראיך נס להתנוסס".

האלול החסידי הוא אחר לגמרי.

אלול ידוע בקהילות ישראל כחודש של חשבון נפש, תיקון ותשובה. אבל אצל חסידים אלול אינו חודש של פחד מפני מה שעלול לקרות. זהו חודש של קרבה, אהבה ושמחה עצומה על ההזדמנות שניתנה לנו להתקרב מחדש!

אני לדודי ודודי לי.

הקדוש ברוך הוא מאיר אלינו באהבה ומעניק לנו אפשרות לתקן את מה שהחסרנו בשנה החולפת, לדייק את דרכנו ולקבל כוחות חדשים לקראת השנה הבאה. אין זו תנועה של בריחה מתוך חרדה, אלא ריצה של ילד אל אביו. כל עבודות חודש אלול: תורה, תפילה, גמילות חסדים ותשובה, צריכות להיות חדורות בנקודה המרכזית של זמננו – גאולה. לגלות את האל"ף בתוך הגולה, עד שהגולה עצמה הופכת לגאולה.

ומה פירוש הדבר בחיי היום יום? לצאת מהמציאות הרגילה שלי, מהטבע ומההרגלים, ולגלות את הנס שבתוכי. הרבי מלמד בתנש"א שבתקופה זו הנס נעשה הטבע של כל אחד ואחת. החיבור עם אלוקות אינו רגע חריג ששייך להתוועדות מיוחדת או לתפילה מרוממת. הוא צריך להפוך לצורת החיים הטבעית שלנו.

וכאשר חסיד מרגיש מאוחד עם המלך, גם חברו מפסיק להיות מישהו שנמצא מחוץ אליו. השמחה של השני נעשית השמחה שלו, והכאב של השני נעשה כאב אישי שלו. הוא אינו רק "אוהב יהודים" במובן הכללי. הוא מרגיש שהחבר הוא חלק ממנו.

זו חוויה של גאולה. כשחיים עם משיח, לומדים ענייני גאולה ומביטים בעולם דרך העיניים של הרבי, מתחילים להרגיש שכולנו מציאות אחת. כך מגיעים אל התכלית הפנימית של "אני לדודי ודודי לי", יהודי והקדוש ברוך הוא באחדות גלויה, ומתוך כך גם יהודי עם יהודי באחדות אמיתית.

לכן אלול הוא זמן שבו חסידים צריכים להתוועד יותר. לשבת יחד, לשמוח יחד ולהודות לקדוש ברוך הוא על המתנה הגדולה שניתנה לנו: להיות חסידים של הרבי מלך המשיח בדור השביעי.

להכניס את הרבי ללוח הזמנים.

"המעשה הוא העיקר": אם יצאנו מההתוועדות עם התרגשות גדולה אבל לוח הזמנים שלנו נשאר בדיוק כפי שהיה, עדיין לא השלמנו את העבודה. ההחלטה המרכזית של אלול צריכה להיות: להכניס את הרבי לתוך לוח הזמנים שלנו.

לא להשאיר את ה'התקשרות' לרגעים מיוחדים בלבד, אלא לקבוע לה מקום ברור בתוך היום. לפתוח את הבוקר בכמה דקות של התבוננות ובהתקשרות לרבי. ללמוד מתורתו של הרבי לפני התפילה, גם ביום עמוס. לבחור חלק מסוים בתפילה, אפילו מזמור אחד, ולהתפלל אותו בכל הלב והנשמה. לקבוע בתוך היום זמן שאינו זז ללימודי החת"ת, היום יום והרמב"ם, ולהישאר מחוברים בכל יום לתורתו של הרבי. אפילו אות אחת או שתיים משיחות הדבר מלכות יכולות לשמור אותנו בקשר חי, מתמיד ופנימי.

לא הכמות לבדה קובעת. העיקר הוא הקביעות בנפש. שיהיה זמן ביום שבו אינני נתון לשטף ההודעות, המשימות והלחצים, אלא עומד כחסיד מול הרבי ושואל את עצמי: מה הרבי רוצה ממני היום?

הדבר נכון גם לבית החסידי כולו. לקבוע זמן משפחתי קצר ללימוד, לסיפור חסידי, לניגון או לשיחה על הוראה של הרבי. אפשר להתוועד יחד סביב השולחן ולשאול: במה אנחנו רוצים שהבית שלנו יהיה השנה חסידי יותר? מה נוכל להוסיף באהבת ישראל? איזו הוראה של הרבי נכניס השנה לחיי המשפחה?

אלול אינו רק פרויקט אישי של אב המשפחה או של האמא. זהו מסע של הבית כולו. הילדים צריכים לראות שההורים אינם נכנסים לימים הנוראים מתוך לחץ וחרדה, אלא מתוך שמחה על הקרבה אל המלך ומתוך רצון לחיות בצורה מדויקת יותר כרצונו של הרבי.

הגוף נוסע אל הראש.

וכל זה קשור באופן טבעי לנסיעה לרבי: נוסעים לרבי כדי להתחבר אל הראש. ראש השנה אינו רק תחילת הלוח, אלא הזמן שבו נמשכת החיות לכל השנה. וכאשר מתקשרים אל ראש בני ישראל, נשיא הדור, מקבלים את הכוחות הדרושים כדי שהשנה הבאה תהיה שנה אחרת.

שנה של התקשרות. שנה של אלוקות. שנה של אהבת ישראל. שנה של משיח.

גם מי שמסיבה כלשהי אינו יכול להיות בגשמיות אצל הרבי, יכול וצריך להתקשר בכל הדרכים שהרבי הורה לנו. ללמוד את תורתו, לקיים את הוראותיו, לכתוב ולהכניס את הרבי לעוד פרט בחיים. ההתקשרות האמיתית נבחנת במידת ההתמסרות: עד כמה הרצון של הרבי נעשה הרצון שלי, ועד כמה השליחות שלו נעשית החיים שלי.

אני שלך ואתה שלי.

ובתוך חודש אלול מאיר יום ט"ו באלול, יום התייסדות ישיבת תומכי תמימים. הרבי עורר שהשמחה ביום הזה צריכה להיות בעוצמה גדולה כל כך, עד שיוכלו לומר שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באלול וכיוצא בזה.

זו אינה מליצה בלבד. זו תביעה שנחיה את הבשורה העצומה של תומכי תמימים. יש בעולם חיילי בית דוד. יש מי שיוצאים למלחמת בית דוד כדי לגלות את מלך המשיח ולהביא את הגאולה בפועל ממש.

כאשר אנחנו עצמנו נבין ונרגיש את השמחה הזו, היא תפרוץ החוצה באופן טבעי. ט"ו באלול יהפוך ליום שבו חסידים מתוועדים, שרים ורוקדים בכל מקום. לא מפני שמישהו ארגן עוד אירוע, אלא מפני שהלב אינו מסוגל להישאר אדיש.

זו הדרך להיכנס לאלול: לא לבד, אלא יחד. לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה ושמחה. לא בהחלטות שנשארות באוויר, אלא בהכנסת הרבי לתוך לוח הזמנים, הבית והחיים.

נשב יחד בהתוועדות חסידית, נפתח את הלב, נחזק איש את רעהו ונקבל החלטה אחת אמיתית. עוד זמן של לימוד, עוד רגע של תפילה, עוד מעשה של אהבת ישראל, עוד הוראה של הרבי שנכנסת בפועל אל הבית.

ובוודאי נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה. שנה של חיים יהודיים וחסידיים, שבה האלוקות בוערת בכל רגע. שנה שבה נראה מיד את הרבי מלך המשיח גואל אותנו, בבניין בית המקדש השלישי המחובר לבית רבינו שבבבל, ו"שמחת עולם על ראשם".