השעון המעורר של דור השביעי • הרב שימעלה פיזם

הרב שימעלה פיזם, מגזין דרך המלך

יש משפטים שמספיק לאדם לשמוע פעם אחת, והם נשארים חקוקים אצלו לכל החיים.

מספרים על חסיד אחד שהיה מעיר את הילדים שלו בבוקר במילים חמות, פשוטות, בלי דרשות ובלי נאומים: "קינדערלאך, תקומו, תקומו אהובים, יש לְמה לקום! יש לנו רבי, יש חיים, אנחנו חסידים, יש לנו תורת החסידות!"

תחשבו על זה רגע. ילד שומע בבוקר, לא "נו, הגיע הזמן לקום כבר", לא "אנחנו שוב מאחרים", לא "מה יהיה". הוא שומע: יש לְמה לקום! יש רבי!

זה משנה את כל הבוקר. ובעצם, זה משנה את כל החיים.

חג ההצלה של הרבי מה"מ שליט"א והרבנית הצדקנית נ"ע, בכ"ח סיון, הוא "שעון מעורר" מהסוג הזה בדיוק. זהו יום שאומר לנו: יש לְמה לקום! יש לנו שליחות! יש לנו חיים עם כיוון…

אנחנו לא מתגלגלים בעולם. לא מנסים לעבור עוד יום. אנחנו חסידים של הרבי מלך המשיח, בדור השביעי, ויש לנו תפקיד ושליחות: להביא אלוקות לעולם, עד להשלמת הגאולה האמיתית והשלימה וקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

היום-טוב שהתגלה מלמטה

יש משהו מיוחד מאוד בכ"ח סיון. זה יום-טוב שהתחיל, במובן מסוים, מהחסידים.

הבחורים והחסידים גילו באגרות קודש את המכתב שבו הרבי הריי"צ מתייחס ליום שבו הרבי והרבנית הגיעו לארצות הברית, כ"ח סיון, כהצלה ניסית מאירופה הבוערת, הגעה לחצי כדור התחתון ופתיחת שלב בהפצת המעיינות.

ואז קורה דבר מדהים. החסידים מתעוררים "מלמטה", והרבי לוקח את ההתעוררות הזאת ונותן לה תוקף ותוכן. זה יום עם עבודה. יום עם אחריות. יום עם הודיה.

הרבי מלך המשיח מוציא קונטרס מיוחד לכ"ח סיון, עם שיחות ומאמרים, ומחלק אותו לכל אחד ואחד. כשחושבים על זה בפשטות, זה אומר דבר אחד: הרבי רוצה שנחיה עם היום הזה. לא רק שנדע עליו. לא רק שנציין אותו. שנחיה אותו!

קודם כל להגיד תודה

הנקודה הראשונה של כ"ח סיון היא הודיה. להגיד תודה לקדוש ברוך הוא על הניסים והנפלאות. תודה על ההצלה של הרבי והרבנית. תודה על כך שהרבי הגיע לחצי הכדור התחתון. תודה על כך שכל מה שאנחנו מכירים כחיים חסידיים בדור שלנו, כל התנופה העצומה של הפצת המעיינות, כל השליחות, כל המבצעים, כל המושג הזה של "דור השביעי" שחי עם משיח בפשטות, הכל קשור ליום הזה.

אבל הודיה אמיתית היא לא רק לומר "תודה". הודיה אמיתית היא לחיות אחרת בשל התודה הזאת. כמו אדם שקיבל את החיים במתנה. הוא לא רק אומר תודה לרופא שהציל אותו… הוא מתחיל לשאול את עצמו: בשביל מה קיבלתי את החיים האלה? מה אני עושה עם המתנה הזאת?

בכ"ח סיון שואלים אותנו: אם זכינו שיש לנו רבי, מה אנחנו עושים עם זה היום?

לכל אחד יש חצי כדור תחתון

"הרבי הגיע לחצי הכדור התחתון". זה ביטוי גדול, היסטורי, עולמי. אבל הוא גם מאוד אישי.

כי לכל אחד מאיתנו יש את "חצי כדור התחתון" שלו. יש מי שאצלו זה הכעס ח"ו, יש מי שאצלו זה הפיזור בנפש, יש מי שאצלו זה הטלפון הנייד… יש מי שאצלו זה חוסר סבלנות, יש מי שאצלו זו עייפות פנימית, התחושה הזאת של "אני כבר מכיר הכל, שמעתי הכל".

ושם בדיוק צריך לחיות עם הרבי.

לא רק בבית הכנסת. לא רק בהתוועדויות. לא רק כששרים ניגון ומרגישים התרוממות הרוח. להביא את הרבי גם למקומות הפשוטים בחיים היומיומיים. על זה כ"ח סיון מדבר.

כשאבא חוזר הביתה עייף והילד שואל שאלה בפעם החמישית, ברגע הזה יש לו "חצי כדור תחתון": האם להגיב מתוך עצבים, או להיזכר: אני חסיד. יש לי רבי. גם כאן צריך להכניס אלוקות!

אישה שעומדת מול יום עמוס בבית, בעבודה, עם הילדים והדאגות… וברגע קטן היא מביטה בתמונה של הרבי ואומרת לעצמה: אני לא לבד בתוך כל זה. יש לי שליחות בתוך הבית. גם הסנדוויצ'ים, הכביסה, המילה הטובה, הכל יכול להיות חדור בהתקשרות לרבי.

בחור שיושב מול גמרא או מאמר חסידות, הראש שלו מטייל ואז הוא מחליט: בדקות הקרובות אהיה מונח בלימוד לגמרי. בנקודה הזאת, הוא נותן את עצמו.

לא צריך להלך בגדולות

לפעמים כשמדברים במושגים גדולים, יש כאלו שמרגישים שזה גבוה מדי בשבילם. "תנופה חדשה", "להביא אלוקות לעולם", "יפוצו מעיינותיך חוצה", הכל נכון, אבל מה זה אומר לי ביום חמישי בבוקר?

התשובה היא: להתחיל מנקודה אחת. הרבי מלמד אותנו שגם נקודה אחת אמיתית היא דבר גדול. לא הכל בבת אחת. אבל משהו אחד – כן.

אנחנו יכולים וצריכים לקחת את הקונטרס של כ"ח סיון וללמוד ממנו כמה שורות. לא לרפרף. ללמוד. לחשוב. מה הרבי אומר לנו כאן?

לקבוע בבית שבשבוע של כ"ח סיון מספרים לילדים בכל יום סיפור אחד על הרבי. סיפור קצר. חי. כזה שילד יכול להכניס לתוך הלב.

להחליט שכל בוקר, לפני שרצים אל העולם, עוצרים לכמה שניות מול התמונה של הרבי ואומרים בשקט: רבי, אני רוצה להיות שלך היום.

עשר שניות כאלו יכולות להפוך יום שלם.

פעם שמעתי מאבא חסידי, שהבן שלו שאל אותו: "אבא, למה אתה מסתכל כל בוקר בתמונה של הרבי?". האבא לא ענה מיד, ואחר כך אמר לבן: "לפעמים אני קצת שוכח מי אני. אז אני מסתכל על הרבי, ומיד אני נזכר".

זאת כל הנקודה.

אנחנו משפחת החסידים! יש לנו רבי! יש לנו חסידות! יש לנו תפקיד! יש לנו שליחות!!!

כ"ח סיון מזכיר לנו מי אנחנו באמת. בשביל מה אנחנו כאן. ולמה יש טעם לקום בבוקר.

בית של הודיה

אפשר להפוך את היום הזה לחוויה משפחתית. לא מסובכת. לא כבדה. עם לחיים קטן, עם סיפור, עם ניגון, עם סעודה קצת יותר חגיגית, עם שיחה משפחתית נעימה.

לשאול את הילדים: מה זה אומר שיש לנו רבי?

לספר להם איך הרבי והרבנית ניצלו.

להסביר להם שבזכות היום הזה, אלוקות חדרה והגיעה לחצי כדור התחתון.

ואז לשאול: איזה אור אנחנו יכולים להוסיף בבית שלנו?

ילד מבין דברים כאלה. לפעמים יותר מאיתנו. הוא מבין שאם יש רבי, אז מדברים יפה יותר. עוזרים ליהודי נוסף. לומדים עוד קצת. מתפללים יותר בכוונה. אומרים "יחי אדוננו" עם חיות. מחכים למשיח באמת.

זכינו, זכינו, זכינו

יש מילה אחת שצריכה ללוות אותנו סביב כ"ח סיון: זכינו.

לא מגיע לנו. לא בחרנו להיוולד בדור הזה. זכינו. זכינו שיש לנו רבי. זכינו להיות חלק מהשליחות שהרבי נותן לכל אחד מאיתנו בעבודה הגדולה של הבאת הגאולה.

על זה ההודיה של כ"ח סיון. יש לנו רבי שמאמין בכל אחד מאיתנו, הרבה יותר ממה שאנחנו מאמינים בעצמנו.

אז אנחנו קמים, מודים, לומדים, מספרים, פועלים. ומכניסים את הרבי לעוד פינה בחיים, עד שלא תישאר שום פינה חשוכה, ותהיה ההתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח, תיכף ומיד ממש.