כ"ז אדר: זעזוע שמחייב מהפיכה • טור אישי

לוי זלמנוב, לחלוחית חסידית

יש ימים בלוח השנה החסידי שאינם נותנים מנוח. כ"ז אדר הוא אחד מהם. יום שבו העולם כמו נעצר, והלב החסידי נחשף לפתע למציאות של העלם והסתר שלא הכרנו כמותו. מאז אותו יום בתנש"ב – ובמיוחד החל מג' תמוז תשנ"ד – אנו חיים במציאות שבה איננו רואים את הרבי. והזעזוע הזה, אם הוא אמיתי, אינו אמור לשקוע. הוא אמור לבעור. לחדור לעצמות, להפוך לדרישה פנימית שאינה נותנת מנוח.

כי חסידות חב"ד מעולם לא ביקשה מאיתנו להסתפק בהמתנה פסיבית. להיפך: היא תובעת מאיתנו 'עבודה בכוח עצמו'. לא להישען על עבודת הצדיק בלבד, אלא להפוך את עצמנו לכלים לגילוי אלוקות.

וכשמתבוננים במאמר האחרון שהרבי הגיה לפני כ"ז אדר תשנ"ב – 'ואתה תצווה', אי אפשר שלא לשמוע את הקריאה החדה: יהודי צריך להיות מזועזע מכך שאין גילוי ה'עצמות' בעולם. שלוש פעמים ביום אנו אומרים 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' – האם זה נאמר כלאחר יד, או מתוך תביעה פנימית אמיתית לראות את הגילוי המושלם?

הרבי מדגיש שם ב'מאמר', שהעיקר הוא עבודת החסיד עצמו. לא להסתמך על האור שמאיר מלמעלה, אלא להצית את האש מבפנים. וכאילו כרמז – מאז איננו רואים את הרבי. המסר ברור: עכשיו תורכם. עכשיו האחריות עלינו. עכשיו, יותר מתמיד, העבודה בידיים שלנו – לא כתיאוריה, אלא כמציאות מחייבת.

וכששומעים שוב את זעקת הרבי בכ"ח ניסן תשנ"א 'נמצאים עדיין בגלות.. ועוד ועיקר – בגלות פנימי בעניני עבודת השם.. עשו כל אשר ביכולתכם להביא בפועל את משיח צדקנו.. ואני את שלי עשיתי' – אי אפשר להישאר אדישים. זו לא רק אמירה היסטורית; זו פקודה שממשיכה להדהד בכל נשימה של חסיד.

היציאה מהגלות הפרטית נעשית בעיקר באמצעות התבוננות בחסידות באריכות התפילה, יצירת רגשות אמיתיים של אהבה ויראה, הפיכת התפילה למפגש חי עם אלוקות. זו חב"ד: פנימיות, אחריות, עבודה. ובשיחה האחרונה שהרבי הגיה בפרשת 'ויקהל' תשנ"ב – מודגש עוד נדבך חשוב: אהבת ישראל ואחדות החסידים, הנובעת מאחדות עם הבורא. 'עבודת התפילה' האמיתית מולידה אחדות – עם ה’, ומתוך כך עם כל יהודי, גם כשדעותיהם שונות.

כ"ז אדר אינו יום של ייאוש. הוא יום של תביעה. תביעה מעצמנו. אם חסיד באמת רוצה לראות את הרבי – עליו ליצור את הכלים לגילוי. עליו להפוך את התפילה שלו למקום שבו הנשמה צועקת, דורשת, מתעוררת. העבודה היא בידינו, והגאולה תלויה בנו יותר משאנו מעזים להודות.

ואולי זה הזעזוע האמיתי: להבין שהרגע שבו נתחיל באמת לעבוד עם עצמנו בפנימיות – הוא הרגע שבו ההסתר יישבר. זה הרגע בו נצא מגלות פנימי, ונצא לגאולה הכללית, ואזי, סוף סוף, ניפגש שוב עם אבינו מלכנו משיחנו בגאולה האמיתית והשלימה.