החשבון נשאר פתוח

א.

בקיץ הקודם ביקרנו במהלך מלחמת "צוק איתן" בעיר שדרות, יחד עם תורם עשיר. השליח הרב משה זאב פיזם לקח אותנו לגבעה שזכתה לשם "גבעת הקאסמים", ממנה רואים את הטילים שעפים מגוש–קטיף. ראינו את חורבות הישובים במרחק קילומטרים בודדים ממנו. ישובי צפון הרצועה נראו כבסיסי טרור פעילים. בכל רגע נשמעה שוב שריקה ושוב שוגר טיל לעבר ערי הדרום. הרב פיזם סיפר לנו אז על הפחדים של תושבי שדרות בלילות, ממנהרות טרור שייחפרו מתחת לעיר ויחברו את קיני הטרור של עזה אל בתי התושבים, היל"ת.

נזכרתי אז בקיץ ההוא. בגוש קטיף, קיץ תשס"ה. אני זוכר את הימים האחרונים בנווה–דקלים. את הנוכחות באותם ישובים ליוותה המחשבה המטריפה שבאותם שבילים, על אותן בלטות ואותן מדרכות, יצעדו בעוד מספר ימים מחבלי החמאס ומכאן הם ישגרו טילים שיטווחו את ערי ישראל. זו לא הייתה השערה, אלא הבנה ברורה שדבריו של הרבי יתגשמו בקרוב. מי שקרא פעם את שיחותיו של הרבי בנושא הבין אז שחור–על–גבי–לבן מה עומד להתרחש – שבעוד מספר ימים הטרור ישתלט על אותם רחובות.

10 שנים חלפו מאז אותם הימים של גירוש גוש–קטיף ונראה כי רק כעת ניתן להבין באמת את מה שאירע בקיץ ההוא. רק כעת מתחילה להתבהר התמונה וגודל האסון. מי היה חולם לפני עשור על ארגון רצחני כמו דאע"ש בפאתי עזה, או על תמונות הקיץ הקודם, כשמדינה שלימה הושבתה בגלל הטרור העזתי. הסלוגן "ההתנתקות מתפוצצת לנו בפנים" ואזהרות ראשי מערכת הביטחון, נשמעו באותם ימים כמו קמפיין–הפחדה–מתנחלי של מי שצועק חמאס על ביתו. מספר חודשים לאחר מכן הן התבררו כתחזית מדויקת לבאות.

חסידי חב"ד היו היחידים שלא הייתה להם כל שאלה כיצד יש לנהוג ביחס לתוכנית. לנו לא התגנבה אפילו מחשבה קטנה של 'אולי בכל זאת ההתנתקות תביא שלום?', כיון שידענו את המסר הברור של נביא הדור: פיקוח נפש למיליוני יהודים. התחזיות של הרבי היו ברורות מאז ומעולם, ולמרבה הצער תמיד הן התגשמו במלואן. אנחנו לא נלחמנו רק על קדושת הארץ, אלא על קדושת החיים.

ב.

עשור אחרי הגיע הזמן גם לשאול את השאלות הקשות.

כאבנו את כאבם של תושבי גוש–קטיף, רתחנו כששרון הכריז על תוכנית הגירוש והלכנו להפגנות כדי להרגיש שותפים במאבק. אבל האם חסידות חב"ד אכן הייתה חלק משמעותי במאבק נגד הגירוש? האם עשינו הכל, או שרק ליטפנו לעצמנו את הלב, כדי שנוכל לומר "ידנו לא שפכו את הדם הזה"? 10 שנים אחרי, צריכים לומר את הדברים בפה מלא: חב"ד כחסידות, כתנועה, שתקה. התחושה באותם ימים הייתה שחסידי חב"ד מאד רצו להיות חלק, אבל לא נרתמו לגמרי למאבק.

זה אולי היה הייאוש, אולי ההבנה שהרכבת כבר יצאה לדרך. הקרע היה אז בשיאו. רוב העם תמך בגירוש והיה קשה לצאת נגד מכונת המסרים המשומנת של התקשורת. מתיישבי גוש–קטיף והציבור הכתום ניצבו לבדם מול כל העם. ובמאבק הזה, בין העם לבין הכתומים, היה מאד קשה לוותר על הרצון להיות נחמד ולהישאר בצד השפוי. אז דיברנו נגד, אבל בתוך גבולות השיח והמאבק. ההרגשה הייתה שאנחנו לגמרי נגד, אבל גם לגמרי נורמלים… ככה לא מתנהג מי שיודע שמיליוני יהודים עומדים מול מכונת ירייה.

ג.

הנוכחות של חסידי חב"ד בהפגנות הענק הייתה אולי יותר הבעת סולדיריות סמלית מאשר שותפות משמעותית במאבק. גם עצרת הרבבות מול הכותל המערבי הייתה פעולה סמלית, שנעשתה ימים ספורים לפני הגירוש כתמיכה במאבקם של המתיישבים, אך לא יותר מכך. בפועל חסידי חב"ד הצטרפו למאבק מאוחר מידי וקצת מידי.

המאבק נגד הגירוש פרץ במפגן השרשרת האנושית בקיץ תשס"ד. בחורף שלאחריו פעולות המחאה עברו אל מול משכן הכנסת. ביום ההצבעה בכנסת נערכה הפגנת ענק מול הכנסת ובקרב הציבור הדתי והמנתחלי הוכרזה שביתה כללית – איש בל ייעדר. רק אחרי שהגרדום הורד, בשלהי הקיץ, גם אנחנו התחלנו לצבוע את הצעדות בשחור–לבן–צהוב של חסידי חב"ד (ודגלי משיח) רבים שפקדו את פעולות המחאה.

זה היה חורף קשה לכל מי שנטל חלק במאבק. העם היה מצוי בתרדמת אמוק של שנת חורף ערבה במיוחד. אנשי מטות המאבק ניסו בכל דרך להעיר את כל מי שניתן. באותם ימים נערך כנס הענק "מי לה' אלי", בהשתתפות אלפי חסידי חב"ד שהיה אמור להוות את יריית הפתיחה של קמפיין חב"ד נגד התוכנית. למרבה הצער גם שם נשאר הפער בין רצונם של חסידי חב"ד לפעול נגד הגירוש לבין רבים בהנהגה.

נכון, לא ציפינו שחסידי חב"ד יבואו באלפיהם לגוש–קטיף על משפחותיהם וטפם. ברור שמסירות נפשם של חסידי חב"ד נתונה כל היום / כל השנה / כל החיים לפעולותיו הקדושות של הרבי, הפצת יהדות וחסידות בכל רחבי העולם, ולכן אי אפשר לבקש ממגזר אחד להניף את כל הדגלים באותה מסירות נפש. אבל גם לא ניתן לטאטא את המציאות מתחת לשולחן: היינו יכולים לעשות הרבה יותר, בכל המישורים, ולא עשינו די.

הבעת סולידריות הייתה. שותפות אמיתית ונטילת אחריות למניעת הגירוש – לא.

ד.

אחת התמונות שאני זוכר מגוש–קטיף היא זו של ערימות קופסאות השימורים והאוכל בחצר ביתו של השליח הרב יגאל קירשנזפט. יום לפני הגירוש ישבנו בחצר הבית להתוועדות. הוא שאל בכאב "איפה חסידי חב"ד?!" וסיפר כי היה בטוח שתהיה הצפה של חסידי חב"ד בגוש–קטיף ונערך בהתאם. בשעות הצהריים של יום המחרת הבטתי על קופסאות השימורים ולפתע הן היו נראות לי כעדות חיה וכואבת לשתיקה.

כמה אברכים הגיעו אז לגוש–קטיף וצפון השומרון? בישוב אבני חפץ התרכזו באותם ימים כמה עשרות אברכים, רובם מקהילת חב"ד בצפת, שנרתמו לפעילות במאבק וניסו להיכנס אל הישובים הנצורים. גם לגוש קטיף הגיעו כחמישה אברכים חב"דיים. בכך בערך הסתכמה נוכחותם של אברכי חב"ד במאבק.

אותה קבוצת אברכים שהגיעו לגוש–קטיף שבוע לפני הגירוש הצילו את כבודם של חסידי חב"ד. למען האמת הרב זלמן נוטיק, הרב שלום בער הלוי וולפא, הרב לייבל מוצ'קין והרב דוד נחשון, שהצטרפו למאבק בגוש–קטיף, עשו פעילות כה ענפה שהיה נדמה כי בגוש–קטיף ישנם לפחות כמה עשרות אברכים.

ה.

וגם את זה צריכים לומר: חסידי חב"ד חשו את זעקתו של הרבי בכל הכוח וביקשו להיות חלק פעיל במאבק. מסירות נפשם של עשרות אברכים שלקחו ימי חופש, הפסידו כספים ומתוך הקרבה וויתור על תנאים נוחים פעלו ללא לאות, אינה מובנת מאליה כלל. רבים נוספים הגיעו לפעולות סמוך לציר כיסופים מיד עם פרוץ הגירוש, תוך אי–נעימות רבה ובתנאים לא קלים. למרות שאולי ציפינו ליותר ולכך שרוחה הגדול של חב"ד תורגש במאבק, צריכים להצדיע לכל אחד ואחת שנטלו חלק במאבק נגד הגירוש.

בפעולות המאורגנות והממוסדות – כמו בהפגנות הארציות שארגנה מועצת יש"ע וארגוני המחאה, נוכחותם של חסידי חב"ד בלטה מאד. חסידי חב"ד הוכיחו כי הם אינם שותקים למול מסירת שטחים וכי צעקתו של הרבי הינה בנפשם. לא הייתה עוד אף קבוצה בציבור החרדי שליוותה את המאבק בכזו עוצמה וכזו תחושת גורל. המאבק ההירואי של החסיד הפשוט ייזכר תמיד. אותו חסיד שבמסירות נפש הגיע לכל הפגנה, כל מחאה, ישן שלושה ימים בשק שינה בכפר מימון ובנתיבות וחרף נפשו לעבור את גדר הטיל (הקונצרטינות הזכורות) בדרך אל הגוש הנצור – אותה מסירות נפש תיזכר לעד; והחסידים האלו היו רבים רבים.

ולסיום צריכים לומר גם 10 שנים אחרי שוב יישר כח, כי יש למי להצדיע ובעיקר לשניים: הרב שלום בער הלוי וולפא ור' שי גפן, וזכרם לטוב בספר דברי הימים.