טיסת הקורונה – כולם צודקים וכולם טועים…

שרגא קרומבי, חב"ד אינפו

ישנה בדיחה עממית על אשת שופט ששמעה את בעלה אומר בשיחה עם התובע שהוא צודק, ולאחר שעה קלה שמעה אותו אומר לנתבע שגם הוא צודק. באה האישה בתלונות לבעלה ואמרה לו: אם אתה אומר לשני הצדדים שהם צודקים, ממה נתפרנס? ענה לה השופט: גם את צודקת…

נזכרתי בסיפור הזה בימים האלו בהם נשמע שיח החירשים בנוגע לבחורים שהגיעו משכונת קראון הייטס לארץ הקודש. אחרי שהיתה "ספינת הקורונה" זכינו ל"מלון הקורונה", וכעת "מטוס הקורונה", וכמו בנוגע לאותה ספינה, גם במטוס ובמלון, טענות נשמעות מכל עבר, כל אחת חזקה ומשכנעת, וכולם מטיחים בכולם האשמות ותלונות על מחדל והתרשלות, ונסיון לעשות הון פוליטי ועוד ועוד…

מאות בחורים מהארץ לומדים בישיבה בקראון הייטס, ופתאום העולם כפי שכולנו מכירים אותו – נעצר. הם לבד, רחוקים מהוריהם ומבני משפחתם, ואף אחד לא נותן להם מידע אמין ועדכני. באותו שלב, גם הוראות הרשויות בארצות הברית מגומגמות ומבולבלות, ולא ברור בכלל מה ההנחיות, שלא לדבר על כך שגם המידע המקוטע הוא באנגלית, כך שלרובם הוא מגיע מכלי שני או שלישי. כעת מתחילה הדילמה: האם להישאר בשכונה או לטוס לארץ? מצד אחד, הישיבה לא ערוכה לתת מענה למצב כזה ומה יקרה אם בחור יזדקק לטיפול רפואי, מי ידאג לו? ומאידך מה ההגיון להגיע לארץ ולסכן את כל האנשים הנמצאים על המטוס?

חלק מהבחורים החליטו להישאר בשנת הקבוצה ויהי מה, גם אם הזאל הגדול של בית חיינו – 770 סגור, ואילו חלק מהבחורים החליטו שבמצב הזה, אין מנוס מלעלות על מטוס ארצה. זה היה הרגע שבו החלו ההשמצות. בתחילה, לפני שנודעו הפרטים על כמות החולים בטיסת הקורונה, הואשמו הבחורים שנשארו בשכונה בחוסר אחריות, הם הוקעו בכל קבוצת ווטסאפ אפשרית על זלזול בהנחיות ועל כך שהם מסכנים את עצמם ואת בני משפחותיהם. אך כאשר התבררה גודל השערורייה של טיסת הקורונה, הצדדים התחלפו, וכעת דוקא אלו שעלו על הטיסה מואשמים בחוסר אחריות משווע, ואילו הבחורים שנשארו בקראון הייטס הפכו להיות בעלי האחריות שהעדיפו את טובת הכלל על פני טובתם האישית.

מי צודק? לא נראה שיש כאן צדק אבסלוטי, וכאשר המידע שבידי כולנו משתנה במהירות שכזו, קשה או אי אפשר להאשים אף אחד. הבחורים שנשארו עשו את השיקולים שלהם, וכך גם הבחורים שטסו. אף אחד לא זלזל בהוראות משרד הבריאות, לא אלו שנשארו ולא אלו שעלו למטוס (למעט מי שכבר סבל מתסמינים, ובידיעה ברורה גרם לסכן אחרים). כולם ניסו לקבל את ההחלטה הטובה ביותר בתנאי חוסר וודאות. כמובן שבמבט לאחור אפשר לשפוט בחומרה את אחד הצדדים, אבל ייתכן מאוד שמה שנראה לנו היום נכון באופן סופי – ישתנה מחר, ואז נצטרך להפוך את השיפוט שלנו… זה נקרא חל"ם – ראשי תיבות של חכמה לאחר מעשה.

*

ועוד נקודה קטנה. ראינו בארץ את ההתנפלות התקשורתית והציבורית על כך שישנן ישיבות חרדיות שנשארו פתוחות בתחילת המשבר. כמות השנאה וההשמצות כלפיהם היתה מעבר לכל דמיון. ומה עשתה אותה תקשורת כאשר בתל אביב נצפו מאות ואלפי "נופשים" ברחובות ובחוף הים? אליהם כמובן הגישה היתה סלחנית בהרבה, ואף אחד לא האשים אותם כפי שהאשימו את אחיהם החרדים.

את ההבדל הזה שבו מה שמותר בתל אביב אסור בירושלים ובני ברק, ראינו גם אצלנו במשבר הנוכחי. הבחורים שכל מה שרצו זה להישאר ליד הרבי בשנת הקבוצה שלהם, הוקעו כאויבי האומה, ולא נחה דעתם של כמה, עד שהזמינו להם משטרה מכיון שערכו תפילה ברחוב ליד 770, למרות ששמרו על המרחק הדרוש לפי ההנחיות. אבל בחורים שהתעלמו מהתחנונים של ד"ר קאופמן שביקש מהם שלא לעלות על הטיסה כדי לא לסכן את הנוסעים, הוצגו כתמימים שפעלו בתום לב ולא היה להם חלק במחדל. האם אלו צודקים ואלו חסרי אחריות, או שמא ההפך הוא נכון? מסתבר שהכל תלוי בזווית הראיה של המסתכל…