מיוחד למגזין פסח: ניגון חדש לשבת ויום טוב מבית 'געגועים'

פרויקט "געגועים" מבית היוצר הפורה של בעל המנגן החסידי, הרב מנחם מענדל עמאר, מציג לגולשים במסגרת מגזין פסחב"ד אינפו את גרסתו האותנטית של ניגון שבת ויו"ט – ע"ח.

ניגון עתיק ומיוחד זה – בגירסה זו – היה מוכר ומקובל שנים רבות בקרב חסידי חב"ד; וכפי שהעיד הרב שלום בער בוטמן ע"ה, שכך ממש ניגנו את הניגון בישיבות 'תומכי תמימים'.

עם השנים נפוצה גירסה שונה ולא מדויקת. הניגון שלפנינו מבוצע בגירסה שאותה ניגן ר' שמשון חריטונוב ועוד בעלי מנגנים ברי סמכא.

מעבר לכך, ידוע שהניגון במקורו אינו מחב"ד. ובמקורותיו סדר הניגון הוא בדומה לגירסה זו.

עתה מקבל הניגון, בסגנונו החבד"י המקורי עדנה בביצוע חדש, מעורר ומרגש.

שירה: הרב מנחם מענדל עמאר • עיבוד: ר' עובד מוניס • כינור והפקה מוזקלית: ר׳ מרדכי ברוצקי • קלרינט: ר׳ מאיר ולנר • ייעוץ וליווי: הרב חיים וייס.

להאזנה ביוטיוב:

על הניגון המיוחד, מספר בעל התפילה הנודע הרה"ח ר' מרדכי זיגלבאום:

בשבת מסויימת שהיתי בלאס ווגאס כדי לעבור לפני התיבה בבית הכנסת החדש שנחנך שם. בעלות המנחה, פנו כולם אל אחד החדרים הרבים הפזורים בבנין המרהיב  לסעודה שלישית וגם אני הצטרפתי אליהם. בשלב כלשהו פנה אליי השליח ושאל בשקט אם אזכה את הקהל בשיר או ניגון נוסף כתום השבת. השבתי בחיוב ופצחתי בניגון החב"די הנודע 'ניגון פולטובה'. כשסיימתי, הניגון כבר הספיק לחדור בעצומותיי, ומבלי לשאול פצחתי בניגון נוסף שאיני יודע את שמו אבל הוא חביב עליי מאוד.

במשך כל הזמן שבו שרתי את הניגון הזה, שמתי לב שהשתנה גוון פניו של אחד מהמסובים. הוא ישב מהופנט ונעץ בי מבט ארוך וממושך. לא ידעתי במה מדובר והמשכתי. כתום הניגון, ראיתי שהוא כבר 'על גחלים'. וברגע שהשתרר שקט, הוא שאל את הראביי: "האם אפשר לספר סיפור?". "בוודאי, בכבוד רב", נענה השליח הרב שאנאוויטש.

"כידוע לכם", פתח האיש שהוא חבר קבוע בקהילה, "בחג הפסח האחרון לא הייתי כאן עמכם. במהלך החג שהיתי בלוס אנג'לס אני ומשפחתי שהינו אצל הרב קונין, השליח הראשי של  הרבי לקליפורניה. במהלך החג הוא סיפר כמה סיפורים מאוד מענינים, אבל אחד מהם שבה את ליבי באופן מיוחד".

"לפני שנים , בתחילת שנות השבעים", סיפר הרב קונין, "הייתי שליח צעיר שיצא מדי פעם בהוראת הרבי להרצאות ושיעורים בקמפוסים של אוניברסיטאות שונות במדינות שונות ברחבי ארה"ב. הימים היו ימי ה'היפיס' שציר חייהם נע סביב סמים, אלכוהול ורוקנרול. בקמפוסים שרצו סטודנטים שמהפכנות ומרידה במוסכמות היו לטבע ראשון אצלם. באחת הפעמים התגלגלתי לאוניברסיטת ברנדיין במדינת מסצ'וסס.

"סדרת השיעורים שהתכוננתי למסור שם הייתה אמורה להתפרס על פני כמה ימים. כמו תמיד בהרצאות מסוג אלו, יש אדם אחד או לפעמים קבוצה ששמה לה למטרה למרר את חייו של המרצה בשאלות שונות ומשונות וניסינות בלתי פוסקים להביך אותו, במטרה לשמוט את הקרקע מתחת ליציבות טענותיו ולהעמידו באור מגוחך. גם במקרה זה, לא נפקד מקומו של המפריע התורן, שהחליט למרר את חיי ולגרום לי להזיע קשות במשך שהותי בקמפוס. הוא טען שהוא אתאיסט גמור, לא מאמין בכלום, אין בעל הבית לבירה וכל העסק בעצם מתנהל מעצמו. ככל שניסיתי בכל השיטות להפריך את טענותיו, הסתבר שהלה קידש עלי מלחמה ומנוי וגמור אצלו להוציא אותי מכאן כשזנב בין רגליי.

"לאחר כמה ימים מפרכים של התגוששויות וויכוחים אידיאולוגיים ביני לבין הסטודנטים כשמיודענו נוטל חלק בראש, עלה במוחי רעיון. באחד הבקרים החלטתי ללמד אותם ניגון חב"די. התחלתי לשיר וכשסיימתי שרתי שוב את אותו הניגון, ואף שילשתי, כשלאט לאט חלק מהם מצטרפים. שמתי לב שאותו בחור יושב מכונס במקומו והוא מקשיב בריכוז, כשסיימנו לנגן לאחר שעה ארוכה, ניגש אליי אותו סטודנט שהפריע לי כה רבות ואמר בקול חנוק "ראביי, הרסת אותי עם הניגון. אני פשוט מחוסל. אני לא מאמין שזה קורה".

"מה קרה?" שאלתי בסקרנות. "אספר לך סיפור", השיב הסטודנט האתאיסט.

"גדלתי בחווה בודדת באמצע שום מקום במדינת אייוה הידועה בשטחי המרעה הענקיים שבה", פתח הסטודנט. "גרנו  בבית פרטי שהיה במרחק נסיעה הגונה של חצי שעה מהבית הבא. ידעתי שאני יהודי ותו לא. כפי שאתה רואה, אני גם לא מאמין שיש בורא לעולם. בביתנו התגורר גם סבא, אביה של אימי, שהיה אדם זקן, שבאיזשהו שלב עזב את רוסיה והגיע לארה"ב. היות שלא היו לו שארי בשר חוץ מאימי, הוא התגורר עמנו. סבא, שהיה יהודי מאמין וגם שומר כשרות, לא טעם כלום מתבשיליה של אימי. הוא ניזון מפירות וירקות, והיה לו סיר קטן שבו הוא בישל לעצמו מידי פעם ביצים קשות או תפוחי אדמה. די חיבבתי אותו למרות שפער השנים בינינו לא הותיר הרבה מקום לשיחה משותפת".

"בוקר אחד"-, ממשיך הסטודט האתאיסט, "כשהתארגנתי לקראת ההסעה לבית הספר האזורי, קרא לי סבא ובחביבות הושיב אותי על ברכיו, ואמר לי: 'אני רוצה ללמד אותך משהו. ניגון ישן שאותו אני מכיר. זכור אותו נכדי היקר ואל תשכח. יום אחד הוא יעזור לך'. ואז פצח סבא בניגון כשאני ישוב על ברכיו. הוא שר אותו כמה פעמים, ואני הקשבתי בריכוז.  כשהגיע הזמן ללכת לבית הספר, עזבתי את סבא ויצאתי מהבית. כשחזרתי באותו היום מבית הספר, סבא כבר לא היה בין החיים. התקף לב פתאומי תקף אותו והכריעו והוא נטש אותנו לבלי שוב".

"ניסיתי להיזכר בניגון הזה שסבא לימד אותי באותו בוקר, אך לשווא. הוא כאילו נמחק מזכרוני, ובשום אופן לא הצלחתי לשחזר אותו מאז".

"השנים נקפו. סבא נשאר לי בלב בזיכרון עמום והחיים המשיכו במסלולם. הגעתי לאוניברסיטה כשאני חף מכל אמונה שהיא וכופר במוסכמות רבות. מאז, ניסיתי פעמיםפ רבות להיזכר בניגון היפה ההוא אבל כל מאמציי העלו חרס. לפעמים, הוא כבר עמד על קצה לשוני, אך ברגע שניסיתי לפזם אותו, הוא התחמק שוב. עכשיו, כשניגנת את הניגון הזה", המשיך הסטודנט לספר בהתרגשות לרב קונין, "הכול צף באחת. זה הניגון שסבא לימד אותי  כשאני ישוב על ברכיו באותו בוקר בטרם פטירתו".

"כמובן שמרגע זה והלאה, הוא חדל להפריע, והיה הרבה יותר קשוב ופתוח לשמוע את השיעורים וההרצאות שהעברתי". סיים הרב קונין את סיפורו

בחזרה לווגאס.

"מאז חג הפסח אני מנסה נואשות ולא מצליח להיזכר בניגון הזה", המשיך לספר אותו מתפלל בשעת סעודה שלישית. עתה, כשהתחלת לפתע לנגן את הניגון הזה, נזכרתי בניגון שוב.

שקט השתרר למשמע הסיפור המרגש וכולנו פצחנו שוב בניגון.