תפילין – מהודו ועד כוש • ראיון מיוחד

עשרות מטיילים נכנסים ובאים מידי יום ביומו בשערי בית חב"ד בעיר החוף ווליגמה שבדרום מערב סרי לנקה. רובם נכנסים כדי לסעוד את ליבם במסעדה הבשרית, שגם מגישה ארוחות מצויינות בסגנון ישראלי, וגם כשרה למהדרין עם שחיטת ליובאוויטש, על ידי שוחט שמגיע במיוחד לסרי-לנקה.

יש המגיעים רק לשבתות, להשתתף בסעודות השבת העשירות – הן בפן הגשמי, עם שפע של אוכל מפנק, והן בפן הרוחני שמתובל וחדור כמובן בענייני גאולה ומשיח ובהפצת בשורת הגאולה של הרבי מלך המשיח שליט"א.

חלקם אף זוכים להצטרף ולהתפלל במניין הפעיל לא רק בשבתות, אלא גם שלוש תפילות בימי החול. בדרך כלל הם נשארים גם לאחד השיעורים, בגמרא או בחסידות. המתמידים שבהם נשארים ללימוד בחברותא, בסדר חברותות מיוחד – השליח הרב יוסי גרומך והתמימים שעמו לומדים עם הגברים, ורעייתו השליחה רחלי לומדת עם הנשים.

רבים מתיישבים לכתוב לרבי מלך המשיח, ומקבלים עצות וברכות מיוחדות. ואפילו הגויים שמגיעים לבית חב"ד יוצאים עם כרטיס של שבע מצוות בני נח, שהודפס לאחרונה בשפה המקומית.

אבל יש אטרקציה אחת, שאף אחד לא יכול להחמיץ. זוהי עמדת הנחת התפילין המקורית, בצורת גלשן עץ מרהיב ביופיו, שמוצב בחצר הטרופית של בית חב"ד (הגלישה היא האטרקציה המרכזית בעיר). שם, בין הצמחייה הירוקה, עומדים המטיילים בזה אחר זה ומניחים תפילין. הסביבה הפסטורלית גורמת ללב להיפתח, ולעיתים קרובות הם מאריכים בתפילתם ולא שמים לב למטיילים שממתינים לתורם…

זיכרון מצמרר שהומר לפרוייקט

גם יהונתן אביטל, צעיר ישראלי מסורתי תושב אשדוד, שהגיע לבית חב"ד באחד ממסעותיו ברחבי תבל – לא החמיץ את המראה המיוחד של המטיילים המעוטרים בתפילין ונושאים את צקון ליבם לה'. מצד אחד הוא התרגש למראה הסוריאליסטי, אבל מצד שני משהו הציק לו כאשר הבחין במטייל המגיע לעמדת התפילין, ובראותו שמטייל אחר מאייש את העמדה – הוא פונה אחורה, ומי יודע אם יבוא שוב היום…

המראה הזה גרם לו ל'פלאשבק' מהעבר, מרגעי פטירת סבו בן המאה ושבע. הסבא שהקפיד על הנחת תפילין, נפטר בפתאומיות, דקות לפני שהספיק להניח תפילין ביום האחרון לחייו…

לאחר כמה שיחות עומק עם השליח הרב גרומך, השכיל יהונתן להמיר את אותם זיכרונות מצמררים לעשייה ברוכה – מה שבסופו של דבר, בלי להתכוון, הפך לפרוייקט חובק עולם, שמעניק זוגות תפילין לשלוחים.

השלוחים היו כמו משפחה עבורי

לא קל היה להשיג את יהונתן בשבוע האחרון לצורך הכתבה. בכל רגע פנוי הוא עסק בפרוייקט התפילין. תוך כדי הכנת הכתבה הוא קיבל בקשות לעוד 10 זוגות תפילין, עליהם הוא עובד כעת במרץ.

"הטיול הראשון שלי לחו"ל, היה לדרום אמריקה, ואז הכרתי לראשונה את התופעה המופלאה של בתי חב"ד למטיילים. מאז, בכל פעם שאני טס לחו"ל אני נכנס לבית חב"ד המקומי, נהנה מאוכל כשר, תפילות, שבתות ולפעמים אפילו ללימוד תניא. כמו הרבה יהודים אחרים, לפעמים דווקא הריחוק הזה מהארץ גורם לחפש קרבת אלוקים.

בכל ביקור כזה, אני מלא התפעלות ממסירות הנפש של השלוחים במרחקים. אבל בטיול האחרון שלי לסרי לנקה יצא לי להתחבר במיוחד לשליח היקר הרב יוסי גרומך.

בשונה מהטיולים בעבר, שהיו אחרי הצבא – הטיול האחרון היה שונה. היה זה טיול ארוך, באמצע החיים, והיה לי רצון גם לתרום קצת ולא רק 'לקחת'. בית חב"ד בווליגמה שבסרי לנקה, הוא בית חב"ד חדש יחסית, שנפתח רק לפני יום כיפור השנה. השלוחים והבחורים 'התמימים' המסייעים בשליחות, צעירים ונמרצים והעבודה רבה…

בין תפילה לסעודת שבת ולימוד תניא עם יוסי, יצא לנו גם לדבר על החיים עצמם. יוסי הסביר לי מה היא בעצם השליחות, והבנתי קצת יותר לעומק את גודל ההקרבה של שלוחי הרבי מלך המשיח, במקרה הזה יוסי ורחלי – לצאת לשליחות מעט אחרי החתונה, זוג צעיר עם פעוטה – שירה-גאולה, לעזוב את כל הנוחות, להשאיר בארץ את כל הרהיטים ושאר הדברים ששייכים לזוג צעיר ולעבור למדינה אחרת, ששם בית חב"ד עדיין לא מבוסס בכלל, וכל זה עם תחושת שליחות עצומה ואהבת ישראל ראויה להערכה.

החוויה בבית חב"ד ובמיוחד בפעם הזאת הייתה כל כך מדהימה. הרגשתי שיוסי, רחלי ושירה-גאולה הם מעין משפחה קטנה שלי. הם אפילו אפו לי עוגת יום הולדת לכבוד יום ההולדת העברי שלי, וחגגו לי בליל שישי עם כל החברים והמטיילים. זה היה מדהים איך הם חשבו עליי והשקיעו, לא מובן מאליו בכלל.

חשבתי לתרום זוג אחד, ונסחפתי לפרוייקט

באחת השיחות שלנו, כאשר ישבתי יחד עם יוסי לכתוב לרבי בקשת ברכה, יצא לנו לדבר על המחסור בזוג תפילין נוסף לבית חב"ד.

סיפרתי ליוסי שמצוות התפילין קרובה לליבי. לפני 12 שנים נפטר סבא שלי דוד אביטל ז"ל. הוא היה איש תמים שב"ה זכה להאריך ימים ונפטר בגיל 107. ביום בו הוא נפטר, הגיע אליו בבוקר – כבכל יום באותה תקופה – דוד שלי ניסים כדי לסייע לו להניח תפילין. סבא אמר לדוד שלי שקודם יניח בעצמו, ושהוא כבר יניח אחריו. בינתיים סבא קרא קצת תהילים. כנראה הוא לא הרגיש כ"כ טוב ורצה לנוח קצת, ולאחר כמה רגעים מסר את נשמתו לבוראה כשספר התהילים בידו והתפילין עדיין מחכות על השולחן מולו…

אז הבנתי דבר ששמעתי המון. אדם לא יכול לדעת איך ומתי יסיים את תפקידו בעולם. "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר". המסקנה האישית שלי הייתה, שלא יוצאים מהבית לפני הנחת תפילין, ומאז אני מאוד מקפיד על כך.

לכן, כאשר דיברנו על התפילין, ויוסי העלה את הרעיון שאולי אתרום זוג תפילין – היה זה אך טבעי שאענה לבקשה בשמחה. לא זו בלבד, כאשר חזרתי לארץ ישראל, שוחחתי על הנושא עם כמה חברים, ומהתרומות שלהם רכשנו זוג תפילין נוסף. הרב גרומך שאל בקבוצה של השלוחים, מי זקוק לזוג תפילין נוסף ל'מבצעים', ומהר מאוד קיבלנו כמה בקשות, ותוך כמה שעות קיבלנו מספר דו-ספרתי של בקשות…

למען האמת בתחילה הייתי בהלם. בכלל לא התכוונתי להכנס לכזה פרוייקט. בסך הכל ביקשתי לעזור לבית חב"ד אחד. הקב"ה עזר וסייעתי לעוד בית חב"ד. אבל מאיפה אשיג עשרות זוגות תפילין?

כאן נכנסו לתמונה הסבים שלי – סבא דוד אביטל, עליו סיפרתי מקודם; וגם סבא יעקב שהיה שוחט ומוהל, והתורה והמצוות היו כל מהותו. חשבתי לעצמי: כל חיי אני מתגאה בסבים שלי, ובצדקותם. האם גם הם יכולים להיות גאים בי? האם הקב"ה שמח במה שאני עושה?

חשבתי לעצמי, שנקרתה בפני הזדמנות של פעם בחיים. אמרתי לעצמי: שלוחי הרבי מלך המשיח מוסרים את נפשם כל חייהם – האם לא שווה להתאמץ עבורם?

האם אתאמץ גם להיות שליח בעצמי, או שאוותר על זה?

ממשיכים בכל הכוח!

החלטתי להירתם לנושא. התחלתי לשלוח הודעות לקרובים, למי שהאמנתי שזה יכול להיות קרוב לליבו. כמו כל דבר, בהתחלה היה קשה, אך לאט לאט הגיעו הפירות. תורם ראשון השתתף בסכום נכבד, עוד תורם ועוד תורמת שתרמה תפילין. חבר טוב שהוא מעצב גרפי התנדב לעצב מודעה שהפצנו, ובהמשך הוא ומשפחתו תרמו 3 זוגות תפילין להנצחת יקיריהם. ראיתי ממש סייעתא דשמיא גדולה, והרגשנו את הברכות של הרבי שליט"א בענין.

ב"ה המשכנו והתקדמנו, חברים קרובים עזרו והתגייסו, בתרומת תפילין, בממון, בעידוד, ובפרסום הלאה. ב"ה צעד אחר צעד הצלחנו לגייס את 13 זוגות התפילין (!) שהתבקשו עד אותו זמן, נכון לר"ח אדר תשפ"ג.

היו מקרים מרגשים. הוקדשו תפילין לרפואתה של אדר כהן – בחורה מאשדוד שעברה תאונה קשה במקסיקו וניצלה ממש בנס, והתפילין שנתרמו לזכותה הגיעו דווקא לבית חב"ד במקסיקו, מה שגרם התרגשות גדולה במשפחתה.

להבדיל נתרמו זוג תפילין לעילוי נשמת יוחאי אלקיים, חבר קרוב שלי שמסר את נפשו בעת שניסה להציל אישה שטבעה בים, ולבסוף אפסו כוחותיו והוא טבע ר"ל. רצינו שהפרויקט הזה יקרב לבבות וינציח את הטוב.

לא הסתפקתי בארגון הכספים ורכישת התפילין, כשראיתי שזה הולך והופך לפרוייקט של ממש, ב"ה דאגנו גם לנרתיקים איכותיים עם כתר המזכיר את 'דגל משיח', לצד הקדשות של התורמים ולמעלה רקום השם של בית חב"ד אליו התפילין מיועדות.

בעז"ה בנרתיקים הבאים, נוסיף גם 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', ותזכורת שהנחת התפילין היא מתוך כוונה לקבלת פני משיח, כמו שהרבי אומר.

עד כה נמסרו תפילין לבתי חב"ד במקסיקו, בוליביה, סרי לנקה, פיליפינים, יפן, אילינוי ארה"ב, קניה-אפריקה, נמיביה-אפריקה, ואפילו נמסרו תפילין לקהילת ראש יהודי בת"א, שאמנם לא נחשבים כחב"דניקים באופן רשמי, אבל גם הם אימצו את המבצעים וההוראות של הרבי מלך המשיח…

בעז"ה אנחנו ממשיכים בפרוייקט בכל הכוח. כאמור, תוך כדי השיחה עם 'בית משיח', קיבלתי מעל 10 בקשות נוספות מסביב לעולם – אוסטרליה, ניו-זילנד, ניקרגואה, ברזיל, קזחסטן, פנמה, אתיופיה ועוד רבים. יש כבר תרומות נוספות לחלק מהבתי חב"ד, ונפעל בעזרת השם כמה שיותר לענות על הצורך. הלוואי שהשם יזכה אותנו לתרום גם 100 זוגות תפילין, ובפרט שכך לשלוחים יהיו כלים ותנאים לזכות כמה שיותר יהודים במצווה חשובה כזאת בכל מקום שהוא, לזירוז הגאולה.

אני רוצה להודות לכל התורמים הנפלאים, חלקם אנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם, אבל אהבת השם גדולה בליבם. תודה מיוחדת לדודי שמעון פרץ שיחי' שהיה איתי מהרגע הראשון ועזר וסייע ובלעדיו הפרוייקט לא יכל לקרות.

אגב: הרבה שלוחים הזמינו אותי לבית חב"ד שלהם, אז יש לי רשימה ארוכה של ביקורים בעז"ה… יצא לי להכיר לא מעט שלוחים, ולהבין שבאמת יש בית חב"ד כמעט בכל מקום בעולם.

ב"ה בסופו של דבר יצא פרוייקט מאוד יפה, מיוחד ומעניין, שגם עירבנו הרבה אנשים וגם הגברנו את המודעות לכל מה שקשור לחב"ד, לרבי מלך המשיח ולגאולה השלימה. אותי באופן אישי כמי שהגדיר את עצמו 'מסורתי', זה חיבר מאוד לחב"ד ולרבי מלך המשיח.

זו ההזדמנות של כל אחד להוסיף הן במבצע תפילין, להניח, לתרום, להשפיע – והן בכל שאר המבצעים והפעולות, לסייע לבתי חב"ד ולפעול גם בעצמו, נעשה כל אשר ביכלתנו, להביא בפועל את התגלות הרבי מלך המשיח שליט"א תיכף ומיד ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

• • •

21 שעות בהוואי, והנחת תפילין אחרי 57 שנה

על סיפור נוסף בקשר לתפילין ולמשפחת גרומך, שאירע החודש בעקבות נסיעה משפחתית להקהל אצל הרבי מלך המשיח שליט"א, שמעתי מהשליח בקיוטו שביפן, הרב מוטי גרומך:

הנסיעה עם כל המשפחה להקהל אצל הרבי מלך המשיח שליט"א, הייתה מאורע מיוחד מאוד במשפחתנו. הפעילות רבה, וכך יצא שבשנים האחרונות כמעט ולא נסענו ממקום השליחות.

משום כך, הנסיעה הנוכחית הייתה מלווה בהתרגשות גדולה, כמובן בעיקר בגלל היעד המיוחד – נוסעים לרבי מלך המשיח!

לאחר ההחלטה העקרונית על הנסיעה, בחרנו את אחת משבתות החורף, בזמן שאין הרבה מטיילים. כמובן שגם בשבת זו הפעילות המשיכה, בזכות הילדים הנפלאים של השליח הרב בנימין אדרעי, שהגיעו מטוקיו. ניסים בן ה-11 ושלום בן ה-13 ניהלו פה את השבת… האורחים מאוד נהנו, לפי התגובות שקיבלתי אחר-כך. (אגב, ילדי אדרעי כבר רגילים במשך שנים לכאלה דברים…).

כמובן עשינו הכנות רוחניות במשפחה לקראת הנסיעה אל המלך. לימוד רציני והפנמה של קונטרס בית רבינו שבבבל. נוסעים לבית המקדש!

אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת, הגענו לשבוע שלם לרבי מלך המשיח שליט"א. היה מיוחד מאוד. לחלק מהילדים זו הייתה הפעם הראשונה אצל הרבי. 770. מקום שכל הזמן מדברים עליו, ועכשיו לראות אותו באמיתי. לא רק בתמונות…

קשה לתאר את ההשפעה העצומה על כל המשפחה. הילדים חזרו ללימודים בכיתה (הוירטואלית…) בהתרגשות גדולה, וסיפרו לחבריהם על הזכות המיוחדת לטוס לרבי.

אני זוכר את עצמי כילד בכפר חב"ד, שההורים שלי לקחו אותי לרבי. אני חושב שהייתי בין הבודדים בכיתה שזכו לטוס ולראות את הרבי בעיניים גשמיות. אני בטוח שהרבה הורים מתחרטים על שלא טסו עם הילדים…

הסיפור שברצוני לספר, אירע דווקא בטיסה חזור. הטיסה מיפן לניו יורק ארוכה ויקרה, ורוב הטיסות היו בסביבות אלפיים דולר ומעלה. חיפשנו טיסות זולות, ולבסוף מצאנו טיסה עם חניית ביניים בהונולולו.

בחזור היתה לנו עצירת ביניים של 21 שעות (!). בהשגחה פרטית יש לנו מקורבים שגרים שם, וזו היתה הזדמנות לבקר אותם. שם גם התארחנו בשעות העצירה הארוכות.

כשהגענו לשדה התעופה בדרך ליפן, הגשנו את בדיקות הקורונה, שעדיין צריך שם. היפנים מקפידים על כל אות… היה חסר לנו כמה מילים במסמך, איזה סוג הבדיקה. למרות שזה כתוב בהמשך, אבל היפנים המרובעים התעקשו.

אנחנו מתעכבים איתם כשעה. ניסינו לשכנע אותם ולמצוא פתרונות. אנחנו כבר אחרונים בצ'ק-אין, הטיסה מתקרבת, ואין פתרון.

בסוף ב"ה הצלחנו ליצור קשר עם המעבדה בניו-יורק, וקיבלנו מחדש את הטופס, לפי הדרישות היפניות. משם עברנו תור ארוך של הביטחון, ואז, תוך כדי השיקוף, אחד לפנינו פונה לאשתי ואומר לה, "לאן אתם טסים?", "ליפן, ואתה?", "ללוס אנג'לס".

תוך כדי שיחה הוא אמר ששמו מאיר! כמובן שמיד הצענו לו להניח תפילין. אך הוא הגיב "לא, תודה".

אני בינתיים מוריד את המזוודות. אשתי ניסתה לשכנע אותו, "היינו תקועים עכשיו שעה, לא ידענו למה. עכשיו אנחנו יודעים שהכל היה במיוחד רק בשבילך, כדי שתניח תפילין".

בסוף הוא התרצה.

הנחתי לו תפילין, ותוך כדי הנחת התפילין, פתאום הוא פרץ בבכי קורע לב… ממש בקולי קולות. כולם עצרו והסתכלו לבדוק מה קרה…

לאחר שנרגע מעט, הוא סיפר שהפעם האחרונה שהניח תפילין הייתה בבר מצוה. כבר 57 שנה (!) הוא לא הניח…

מסתבר שהוא יודע לקרוא טוב. הוא קרא את קריאת שמע בקלות, ואפילו בעל פה. הוא יודע טוב, פשוט לא הניח תפילין שנים. הוא סיפר לנו שהוא מלמד ילדים יהודים לבר מצוה לקרוא בתורה. לכאורה הוא 'ראביי' רפורמי או משהו כזה.

הוא סיפר גם בהתרגשות גדולה שהוא זוכר את אבא שלו מקפיד להניח תפילין מידי שבוע.

נשמה יהודית שמתעוררת… הרבי מלך המשיח לא משאיר אף יהודי בגלות…