המלאך מיכאל • סיפור אישי

מענדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

מה לליטאי בחדרו של הרבי?

ר' צבי זונדל מרגולין עמד בפרוזדור המוביל לחדרו של הרבי הריי"צ והעביר את משקל גופו מרגל לרגל. הוא כבר היה נואש. זה כבר למעלה משמונה שנים שהוא ורעייתו מרת חנה (בת אברהם אליהו הכהן אופמן) מצפים להפקד בזרע של קיימא, ולמרבה הצער טרם זכו לכך.

המעמד עצמו היה לו מאוד מוזר. מה לו ליהודי ליטאי הנשוי לאישה מליטא, להגיע עד לריגא שבלטביה כדי להיכנס ולהתברך מפיו של אדמו"ר חסידי? אולם שנות הציפייה הרבות עשו את שלהן. בעיני רוחו סקר את התקוות והציפיות של השנים שחלפו, וליבו שוב נחמץ כאשר נזכר באכזבות המרות שנחלו הוא וזוגתו במאמץ להביא פרי בטן.

תחילה הם דרשו ברופאים בליטא מולדתם, ומשלא מצאו הרופאים שם מזור, נסעו עד למוסקבה בירת רוסיה, שם קיוו להיעזר בפרופסורים בעלי שם, אך גם משם לא צמחה ישועה.

כעבור זמן נסעו אף לברלין הגרמנית שהייתה אז המרכז הרפואי המתקדם ביותר בעולם, אך גם בברלין לא מצאו את אשר ביקשה נפשם. הם שבו לליטא במפח נפש.

ראוי לציין כי הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. הנסיעות והטיפולים עלו להם בדמים יקרים, וזאת בנוסף לטלטולי הדרך הקשים. קל להבין עד כמה גדולה הייתה ההשקעה וכמה מאמצים הושקעו כדי לספק את כמיהתם.

לאחר שחזרו מברלין מאוכזבים ושבורים בגוף ובנפש, הבחין בו אחד מידידיו, יהודי ממוצא רוסי שהשתייך לחסידים, והציע לו הצעה מרחיקת לכת: "הלא יש כאן אדמו"ר שאומרים עליו שהוא בעל מופת, מדוע שלא תלך אליו ותשטח בפניו את בעייתך?"

ר' צבי זונדל השיב בקרירות: "מה לי ולאדמו"רים? אין זו דרכי ולא כך חונכתי. אני למדתי אצל ר' ברוך בער בקמניץ, מה פתאום שאלך אל רבי חסידי?".

חלפו שנתיים נוספות, והידיד החסידי שוב הפציר ושידל: השקעת כל כך הרבה ברופאים ולא יצא מזה כלום – מה איכפת לך ללכת לרבי?

כך מצא את עצמו ר' צבי זונדל הליטאי מול דלתו של הרבי הריי"צ בשנת תרצ"ה, ממתין לאישור הכניסה מהגבאי.

את אשר התרחש בקודש פנימה, סיפר כעבור שנים לבנו מיכאל מרגולין שי':

"ביתו של הרבי בריגא ממש זעק עניות ודלות. בכניסתי לחדר הבחנתי שהרבי יושב בחדר שכולו מלא ספרים, על יד שולחן רעוע.

"הרבי כיבד אותי לשבת, וכשסיפרתי לו מטרת בואי אמר לי הרבי: 'הרי ספר לפניך על השולחן, פתח אותו'.

"פתחתי את הספר, חומש, והרבי אמר לי: 'איפה שפתחת – שם תקרא'.

"התחלתי לקרוא במקום שנפתח: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול".

"עצור", אמר הרבי, "כעת קרא את פירוש רש"י".

"המשכתי לקראו את דברי רש"י: לך לך – להנאתך ולטובתך. ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים".

"זהו, סגור את הספר", פסק הרבי. "זו התשובה שלך. כדוגמת אברהם אבינו בפסוק הזה, כך גם אתה אינך זוכה לבנים בחוץ לארץ, אם רצונך בבנים – עליך לעלות לארץ ישראל, ושם תזכה".

למרות היותו ליטאי, דבריו הקדושים של אדמו"ר הריי"צ ששמו נודע לתהילה בקרב כל קהילות ישראל כאיש קדוש ובעל מסירות נפש, נכנסו עמוק לליבו. הוא החליט לעלות לארץ ישראל.

אלא שזו לא היתה משימה פשוטה כלל ועיקר. באותם זמנים שלטו הבריטים בארץ הקודש, ולא נתנו סרטיפיקטים לכל דורש. אלו ניתנו במשורה.

חיפש צבי זונדל עצה כיצד לזכות לאישור הכניסה המיוחל, ולאחר מאמצים רבים מצא עצה. היה לו דוד עשיר באמריקה, יוסף רבינוביץ' שמו. הדוד הסכים להפקיד על שמו סכום של חמישים אלף דולר (סכום אגדי בימים ההם) בבנק אנגלו–פלסטינה. על סמך זה הוא הציג את עצמו כמשקיע זר, וכך קיבל מהבריטים סרטיפיקט לו ולזוגתו.

תחילה הגיע ארצה בגפו, בשנת תרצ"ו. עצם הנסיעה ארצה הייתה מלווה בקשיים ובטלטולים רבים, נסיעה ביבשה עד יוון, ומשם בהפלגה עד הגיעו לחופי הארץ.

אחרי שהות של שנה בארץ ישראל, חזר לליטא מכורתו כדי להביא את רעייתו.

שנה חלפה מאז קיימו את הוראת הרבי הריי"צ, ולאחר 11 שנות נישואין נפקדו בזרע של קיימא. בת נולדה להם, ושמה בישראל נקרא בת ציון – בזכות העלייה לציון.

שנה לאחר מכן, בשנת תרצ"ט, נולד להם בן, ושמו מיכאל משה שי'. לאחר מספר שנים נולדה להם בת נוספת, ברכה תחי'. שלשת הילדים חיים עמנו עד היום לאורך ימים ושנים טובות.

במהלך השנים שבין עלייתם לארץ ישראל לבין פרוץ מלחמת העולם השניה, כתב ר' צבי זונדל מכתבים לקרובי משפחתו בליטא, בהם עודד אותם לעלות ארצה. "מה לכם לשהות בחו"ל?" הפציר בהם. "ארץ ישראל היא מקומו של יהודי, עזבו את כל מה ששם ובואו לארץ הקודש!".

בני המשפחה השיבו בחיוב, אך הודיעו לו כי בשל הבתים והעסקים שיש להם בליטא – עליהם לסיים קודם את העסקים, ולאחר מכירת הבתים – יעלו אף הם.

עוד בטרם הספיקו להגשים את רצונם, וגייסות גרמניה הנאצית פרצו לליטא, והורידו את החרב על יהדות ליטא. כמעט לא נשארו שרידים לכל המשפחות הענפות.

העצה והברכה של הרבי הריי"צ הועילה להם אפוא לא רק בהקמת דור ישרים מבורך, אלא גם להינצל מחיית הטרף הנאצית.

נוסטלגיה בת 84 שנים

סיפור מיוחד זה שמעתי השבוע מפיו של הבן ר' מיכאל מרגולין שי'. חרף 84 שנותיו לאורך ימים ושנים טובות, זכרונו צלול כבדולח. כאשר הוא מתאר אירועים מלפני 70 שנה, הוא עושה זאת בחיות רבה עד כדי כך שהם מצטיירים כאילו הם מתרחשים עכשיו.

וכך בלילה ירושלמי חורפי ישבתי בביתו החמים, ולאחר הפתיחה המיוחדת של סיפור נס הולדתו והולדת אחיותיו, המשכתי לשמוע על הקשרים שהיו לו עם הרבי נשיא מה"מ.
"בשנת תשי"ד, בהיותי בן 15 שנים בלבד, יצאתי מארץ ישראל ללמוד בישיבת 'תורה ודעת' בניו יורק.

מה הביא אותך לשם?

"הסיפור שהביא אותי ללמוד שם, הוא מיוחד במינו.

באותן שנים, ממש בקום המדינה, הנהלת ישיבת 'תורה ודעת' יצאה בפרסום שבין כתלי הישיבה יש תלמידים מכל יישוב יהודי בעולם. המקום היחידי שלא היה לו נציגות, היה ארץ ישראל. הם עמדו בקשר עם גורמים במשרד החוץ וביקשו מהם לשלוח לישיבה כמה תלמידים מארץ ישראל במסגרת 'חילופי סטודנטים'. לאחר שקיבלו את הסכמת הממשלה, שלחו לארץ ישראל את הרב נתנאל קווין, ראש המתיבתא, כדי לבחון בחורים מתאימים למסגרת זו.

הוא חיפש בחורים בגיל מתיבתא, כלומר בגיל 14 – 17. בהשגחה פרטית שעד היום איני יודע מהי הסיבה שלה, נבחרתי על ידי הרב נתנאל קווין ביחד עם בחור חב"די נוסף, הרב יעקב שלמה וילהלם ע"ה, להיות נציגי התלמידים מארץ ישראל בישיבת 'תורה ודעת'.

באותן שנים לא ידעתי כמעט שום דבר על חב"ד. אומנם בילדותי למדתי בת"ת 'שילה' המפורסם בירושלים, שם זכיתי להתחנך אצל המחנך החב"די המפורסם הרב אהרן–מרדכי זילברשטרום, שעלה אז מצרפת. הוא היה גם מנהל, וגם מורה למתמטיקה וגאומטריה. בבית הספר למדו חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים. אחד מחבריי לכיתה היה הילד יעקב אלתר, כיום האדמו"ר מגור שליט"א…

לאחר שסיימתי את לימודיי בשילה, עברתי ללמוד בישיבת 'הישוב' בתל אביב. אבי ז"ל רצה שאלמד גם לימודי חול. ואז נקראתי לפתע פתאום לפגישה עם הרב קווין, בעקבותיה נודע לי שנבחרתי להיות אחד משני הנציגים של עולם הישיבות בארץ ישראל, להגיע לישיבת 'תורה ודעת' בניו יורק.

ב'תורה ודעת' יצרתי קשר טוב עם ראש הישיבה, הגאון הרב יעקב קמינצקי ע"ה, מה שסייע לי בהמשך הדרך.

נער צעיר מתגלגל לניו יורק רבתי

בן חמש–עשרה וחצי שנים בלבד הייתי כאשר הגעתי לניו יורק. זה היה בשנת תשי"ד. שלוש שנים לאחר מכן, כשהגעתי לגיל גיוס, הצבא שלח מכתבים לישיבה ודרש שאשוב בחזרה לארץ ישראל ואתגייס. כתבתי לאבא וביקשתי ממנו עצה איך להישאר וללמוד בניו יורק בלי להסתבך עם הצבא. בתגובה הוא כתב לי שאין לו דרך לייעץ לי מרחוק, אבל המליץ לי לדבר עם בת דודה שלו שהייתה נשואה לחסיד חב"ד בשם ר' אברהם פופאק.

נסעתי לביתו של ר' אברהם, סיפרתי מי אני והצגתי בפניו את הבעיה שלי, תוך כדי שאני מספר לו שאבי שלח אותי אליו לפתור את הבעיה. הוא אמר לי: "מיכאל, מה אני יודע? בוא נלך לרבי". למען האמת, עד לאותו זמן, אף פעם לא הייתי אצל הרבי. בקושי שמעתי עליו.

כשאמרתי לו שאני לא יודע איך לגשת וכו', הוא אמר לי שאין צורך לדאוג, והוא יסדר עבורי את הפגישה, ואף יבוא איתי לרבי. הוא דיבר עם הרב חודקוב, ונקבעה לנו יחידות ביום חמישי בערב, בשעה 11 בלילה.

באותו ערב נסעתי מהישיבה לקראון הייטס, ובשעה היעודה ר' אברהם ואני נכנסנו לרבי. זה היה בשנת תשח"י.

הרבי שאל אותי באידיש "מה הבעיה?" סיפרתי לרבי בקצרה על כך שהגעתי לניו יורק לפני כמה שנים, וכעת הצבא רוצה שאחזור, אבל אני רוצה להישאר וללמוד בישיבה.

הרבי מיד הציע לי הצעה: הוא אמר לי לנסוע לקנדה, לישיבה החב"דית במונטריאול, שם אפגש עם בחור מסויים שיגיד לי מה לעשות. הרבי סיים את דבריו בנושא הזה באומרו: "תעשה מה שהוא יגיד לך והכל יסתדר".

עשית כפי שהרבי יעץ?

"בוודאי! למרות שלא באמת ידעתי איך אני יכול להגיע למונטריאול, שכן אני עלול לאבד את אישור הסטודנט שלי. חששתי שלא אוכל לחזור לארצות הברית.
הרבי מצידו לא הסתפק בנתינת עצה, אלא פעל מאחורי הקלעים למימושה.

כך ביום בהיר קיבלתי טלפון לישיבה מהרב אריה לייב קרמר ע"ה ממונטריאול. הוא סיפר לי שהוא ראש הישיבה, וכי קיבל הוראה מהרבי לסייע לי להגיע אליו. הסברתי לו שבתור סטודנט מותר לי לצאת לקנדה, אבל אחר כך אהיה בבעיה להיכנס בחזרה לארה"ב.

הוא שלח אפוא מכתב לרשות ההגירה, בו כתב שיש לי קרובת משפחה במונטריאול ששרדה את השואה, והיא מאוד מעוניינת לראות אותי. והיות שהישיבה שלנו (בקנדה ובניו יורק) דומה, ולומדים בה את אותם דברים, לא אפסיד חומר לימודים בתקופת הביקור.

הבקשה אושרה, וכך יכולתי לצאת מארה"ב ואף לשוב אליה.

נסעתי כל הלילה באוטובוס, ובבוקר הגעתי לתחנה מרכזית של מונטריאול, משם לקחתי מונית ישירות לישיבה. פגשתי ברב קרמר שדאג לי כמו לבן משפחה ממש. הוא סידר לי מקום אש"ל אצל משפחת לוינסון, אליה היו הבחורים באים לאכול ארוחת בוקר.

לאחר מכן נפגשתי עם אותו בחור שהרבי נקב בשמו. הסתבר שהוא באמת מצא את הדרך שאשאר בניו יורק למרות צו הגיוס. הוא נתן לי שם של עורך דין בניו יורק, ואמר לי שעלי להביא מכתב ממוסד חינוכי שדורשים אותי בתור מורה. כך אוכל לקבל תחילה 'גרין קארד' ולבסוף אף אזרחות אמריקאית.

הייתי בחור די צעיר, בן 19 בסך הכל, ולקבל בקשת הוראה ממוסד חינוכי, היה נראה לי עניין מסובך. כאן עמד לזכותי הקשר הטוב שהיה לי עם ראש הישיבה שלי הרב יעקב קמינצקי ז"ל. לאחר שסיפרתי לו שאני זקוק לבקשת הוראה בארצות הברית על פי עצתו של הרבי מליובאוויטש, הוא התקשר לרב ניסן מאנדעל ע"ה, שכיהן כראש ישיבת ברוקלין, וביקש ממנו שיביא לי אישור שאני אעבוד אצלו כמורה.

כך קיבלתי את מכתב הבקשה, איתו התחלתי את תהליך קבלת גרין קארד, ובהמשך אף אזרחות אמריקאית.

רק לימים הבנתי שזכיתי לגרום לשיתוף פעולה בין הרבי לבין הרב קמינצקי…

בפועל, התחלתי לעבוד שם כמורה, וניתן לומר שהיחידות הזו נתנה לי כיוון לכל החיים בכך שהפכתי למחנך בישראל.

הילדה שחולצה מהמנזר

ר' מיכאל מבקש לחזור לאותה 'יחידות' עם הרבי.

השיחה אודות בעיית הגיוס, ארכה דקות אחדות. "בהמשך היחידות הרבי התחיל לשאול אותי שאלות על המשפחה שלי, אבל לא ידעתי מה לענות. הוא הזכיר שמות, מקומות וכו', אבל אני בתור נער צעיר לא ידעתי כמעט כלום.

כמובן שידעתי שהייתה משפחה, וכי כולם נרצחו עד אחד. לא נשאר אף פליט, לא מהמשפחה של אבא ולא מהמשפחה של אמא.

למען האמת, התפלאתי איך הרבי יודע על המשפחה שלי יותר ממה שאני יודע.

לאחר שהרבי ראה שאינני בקי בשושלת המשפחתית, החל לדבר איתי על עצמי, על הגעתי לארצות הברית. הוא הדריך אותי איך לחיות ולהיות יהודי טוב, והכל בטוב טעם ודעת

הזמן חלף מאוד מהר, וכשיצאנו אמרו לנו ששהינו בחדרו של הרבי ביחידות כ–45 דקות".

מאז היית אצל הרבי פעמים נוספות?

"לא הייתי ביחידות פרטית, אבל הייתי בהתוועדויות ועברתי גם מספר פעמים בחלוקת דולרים.

בזכות העצה של הרבי נשארתי בארצות הברית והתחלתי לעסוק בהוראה. לאחר מכן התחתנתי עם אישתי ע"ה שנולדה בהונגריה ועברה את מאורעות השואה. בגיל 4 הוריה הכניסו אותה למנזר בניסיון להציל את חייה. לאחר המלחמה התברר שהוריה שרדו את השואה, אבא שלה היה פרטיזן שנלחם בנאצים ואמא שלה עבדה במחנה כפייה.

אחרי השואה הם התאחדו מחדש. אשתי לא הרבתה לדבר על התקופה שלה במנזר, אבל פעם אחת סיפרה לי שהנזירות היו לוקחות את הבנות היהודיות שבמנזר לאיזה חדר, שם הן היו צריכות להשתחוות לפסל שעמד שם. מי שלא עשתה זאת, קיבלה מכות, ואף מנעו ממנה את פרוסת הלחם היומית. הבנות בגיל כה צעיר 4 ו–5 ידעו לקחת מפרוסת הלחם הזעירה שקיבלו, ולשים חתיכה קטנה ממנה תחת הכר, שאם מחר הנזירה תשתגע ולא תיתן להן אוכל, שיהיה להן מה לאכול.

איך היא חולצה משם לאחר המלחמה?

אחרי השואה, הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הרצוג ז"ל נפגש עם האפיפיור ימ"ש, ולאחר דין ודברים הוציא ממנו אישור להוציא את הילדים היהודים שהוכנסו למנזרים בתקופת השואה, וזאת לאחר שתוכח יהדותם. אחת מהמשוחררות הייתה אשתי".

איפה הייתה החתונה? הוריך השתתפו בה?

אחרי שלמדתי חמש שנים בישיבת 'תורה ודעת', עברתי ללמוד אצל הרה"ג הרב יהודה גרשוני ע"ה 'העילוי מגרודנה', בישיבת ארץ ישראל יחד עם קבוצה של בחורים שלמדו אתו דווקא בעברית.

כשהציעו לי את אישתי, הרב גרשוני לקח אחריות והוא נפגש עם בני משפחתה. לאחר אישורו, התקדמנו עם השידוך. כתבתי להורים בארץ ישראל שהכרתי בחורה, וככל הנראה אנחנו הולכים להתחתן. למען האמת, הם די דאגו, בכל אופן אני הבן היחיד שלהם הנושא את השם 'מרגולין'… אבל הרב גרשוני סיפר להם כי זו בחורה יראת שמים שהכיר במסגרת שיעורים שמסר. רק אז נחה דעתם שמדובר בשידוך טוב.

בשנת תשכ"א התחתנו באמריקה. לצערי, להוריי לא היה די כסף להגיע לחתונתי.

התקרבות לחב"ד

ה' זיכה אותנו ונולד לנו בן, הרב הדר יהודה שי'. הוא למד בבית ספר יהודי ובישיבת הלל בה גם אני לימדתי, ולאחר מכן המשיך בישיבה בלונג ביץ'. כשהגיע לגיל 16, קניתי לו במתנה ספר תניא בכריכת עור בעברית ואנגלית.

למה דווקא תניא?

בשלב זה כבר התקרבתי יותר לחב"ד ולרבי. הייתי מגיע הרבה לפארבריינגענ'ס ביומי דפגרא וכו'. הבנתי שזה ספר יסודי ביהדות שבני חייב ללמוד. הוא שם את זה בארון הספרים בחדרו בישיבה, ואמר לי: 'אני מנסה ללמוד מהספר שקנית לי, אבל קצת קשה לי'. אמרתי לו שהוא צודק וצריך לסדר לו חברותא טובה ללימוד התניא.

התחלתי לחקור, והסתבר שמזכירו של הרבי, הרב ניסן מינדל ע"ה גר בלונג ביץ', מרחק הליכה מהישיבה בה למד בני. שוחחתי עם הרב ניסן מינדל וסיפרתי לו שיש לי בן בישיבה הסמוכה לביתו, והוא רוצה ללמוד תניא אבל אין לו חברותא. הוא הסכים בשמחה, וכך הם למדו במשך תקופה את 'ליקוטי אמרים'. היום בני הרב הדר יהודה כותב ספרים ומוסר בעצמו שיעורים בספר התניא.

לצד עבודת ההוראה, ר' מיכאל מרגולין למד בברוקלין קולג', ולאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת ניו יורק, שם הוציא תואר שני בתרבות עברית ובחינוך.

כיוון שבשלב מסוים חשב לשוב לארץ ישראל, הוא חיפש תואר שיתקבל גם בארץ ישראל.

הסדר חדש לאחר שנים ארוכות

"הבעיה עם הצבא העיקה עלי במשך שנים ארוכות בהן לא ראיתי את הוריי (למעט ביקורים קצרים מצידם במהלך השנים).

שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, הצבא יצא בהכרזה כי מי שיתייצב עד תאריך מסויים בלשכת הגיוס, ימחלו לו על כל השנים בהן הוא לא היה נוכח בארץ ישראל. הבנתי שיש הזדמנות שלא תחזור על עצמה. ישבתי וכתבתי לשלטונות הצבא שאני רוצה לסדר את ענייני עם הצבא, אך כיוון שאני מורה, ויש לי שני חודשי חופש בשנה, אני מוכן להתייצב, אך עלי לדעת שאוכל לשוב לארה"ב לפני תחילת שנת הלימודים, שכן יש לי אחריות כלפי מקום העבודה שלי.

לאחר חלופת מכתבים ממושכת וסאגה בה התערבה לשכת ראשת הממשלה דאז, הגב' גולדה מאיר, הגעתי לארץ ישראל בשנת תש"ל, לאחר שנים ארוכות, ועשיתי שירות צבאי מקוצר.

שינה את חיי

באחד מביקוריי אצל הרבי בחלוקת הדולרים, הרבי נתן לי דולר, וביקשתי דולר נוסף.

הרבי שאל בשביל מי אתה מבקש?

"בשביל הבן שלי".

הרבי הוסיף ושאל: איפה הוא לומד?

"בישיבה בלונג ביץ'".

הרבי הוסיף ושאל: "האם הרב פייגלשטוק הוא ראש הישיבה?"

עניתי בחיוב, שאומנם הוא לא מלמד אותו, אבל הוא ראש הישיבה. לא ידעתי למה הרבי שואל. אחר כך התברר לי שיש בני משפחת פייגלשטוק חב"דניקים.

הרבי נתן לי דולר נוסף ואמר לי "תן לו את זה, ושיגדל להיות תלמיד חכם גדול". ברוך ה' שהברכה של הרבי התגשמה במלואה… (ואגב, רעייתו היא צאצאית ישירה של אדמו"ר הזקן, ומצד אמהּ היא צאצאית ישירה של הגאון מווילנא).

כך או כך, כיום, במבט לאחור, אני רואה ומרגיש איך הרבי סייע לי בצומת מרכזי, שהשפיע על כל אורחות חיי, ועל כך אני חב לו תודה גדולה.

תודת הכותב נתונה לרב ישראל מפעי ולרב סוקניק על הסיוע לכתבה זו.