הגיע הזמן להתעורר: די לרדיפה ולהלשנות!

מאת: ר׳ אליהו דינרי

רדיפה של ציבור שלם!

כולנו מבינים שיש ויכוחים שהם חלק טבעי מחיי קהילה. אפשר להתווכח, אפשר לחשוב אחרת, ואפשר לתמוך בהחלטה מסוימת או להתנגד לה.

אבל יש רגע שבו הוויכוח מפסיק להיות ויכוח לגיטימי והופך למשהו הרבה יותר מסוכן – הרגע שבו חוסר הסכמה הופך למסע רדיפה נגד מוסדות חינוך, נגד משפחות, ולמעשה נגד ציבור שלם! זהו הרגע שבו כל תושב בכפר חב״ד צריך לעצור ולשאול את עצמו: לאן עוד נגיע?

—

קודם כול: העובדות

המוסד לבנות "בית חיה מושקא" אינו מוסד שקם אתמול. כבר כ־13 שנה הוא פועל בכפר חב״ד, ומאות בנות ממשפחות הכפר בחרו ללמוד בו. בשנה הקרובה (כולל הגנים) נרשמו 221 בנות כשרובם המוחלט מהכפר, הוא הוקם בברכת המרא דאתרא הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע״ה, וגם בנו, הרב הנוכחי, המשיך בכך, פעל מול הנהלת המוסד, הכיר אותו מקרוב ואף השתתף באירוע של המוסד לפני כשנתיים. במשך שנים איש לא טען שעצם קיומו מהווה חלילה איום על שלום הכפר.

ומאז, בשנתיים האחרונות, משהו השתנה. לא התלמידות, לא המשפחות, ולא עצם קיומו של המוסד – אלא היחס לציבור, היחס למוסד, וההתנכלות והנקמנות. פתאום מוסד שפועל כבר 13 שנה הפך ל"מוסד מתחרה", משפחות שבחרו בו הפכו ל"קבוצה", והבחירה החינוכית שלהן מוצגת כמעט כאיום על עצם צביונו של הכפר.

אבל האם באמת כל מסגרת נוספת היא "פילוג"? כפר חב״ד כבר ידע מסגרות שונות לאורך הדרך. "חדר יידיש" הוקם בעקבות דרישה דומה של הורים לחינוך שמעמיד סטנדרט גבוה יותר. האם מישהו העז לצאת נגד חשובי הרבנים והמשפיעים ולכנותם "לוחמים ברבי" בגלל שהקימו את המוסד, בעוד התלמוד תורה פועל בנשיאות הרבי?

זו רק דוגמה אחת. בעולם החב״די קיימות מסגרות מקבילות רבות, כולל בתחום בתי הספר לבנות. כך למשל בשכונת קראון הייטס פועלים בית רבקה, בית חיה מושקא ובנות מנחם – שלושה בתי ספר בקהילה אחת. האם מישהו טען שזו מלחמה ברבי או גורם למחלוקת? ראו זה פלא.

מגוון חינוכי אינו בהכרח פירוד, אדרבה. תחרות חינוכית מטיבה בראש ובראשונה עם התלמידים והתלמידות! ואם תשאלו כל איש יודע ספר, הוא ישר יקפוץ ויזדעק: הרי כך נפסק להלכה בנוגע למצוות חינוך לתלמוד תורה!

אז תגידו לי אתם: מה בדיוק מפריע ל"צביון" הכפר בכך שיש משפחות הרוצות עבור הילדים שלהן חינוך שחורט על דגלו יותר חסידות, יותר צניעות, ו"על טהרת הקודש" – בלי לעקם ובלי סוגריים? אלו משפחות ברוכות ילדים, שבחלקן דלות אמצעים, המשקיעות מדמם ומחלבם ממש כדי להעניק לילדיהם את החינוך החסידי שהן מאמינות בו. אפשר לחלוק עליהן, אבל האם צריך להילחם בהן? לרדת להן לחיים? לנסות בכל דרך למנוע מהן את האפשרות לבחור במוסד כזה?

—

סטנדרט כפול

ואם עד כה לא הבנתם שמדובר באנשים שלא מתביישים לשאת סטנדרט כפול נגד ציבור שלם של תושבים ובני קהילתם, בואו נמשיך הלאה.

אומרים לנו שהקרקע בכפר מוגבלת – נכון. אומרים שצריך לשמור על נכסי הכפר – נכון. אומרים שלא כל מוסד יכול לקבל קרקע – גם נכון. אבל דווקא משום כך הציבור רשאי לשאול: האם אותו סטנדרט חל על כולם?

כאשר מדובר ב"בית חיה מושקא", לפתע מרימים קמפיין ציבורי שכולו מאבק על עתיד הכפר, לא פחות. אבל כשמדובר במקרים מקבילים, כמו למשל בבית ספר "התקשרות", שמבקשים עבורו מגרש של 13 דונם (!) – רק כדי לסבר את האוזן, במוסד הזה נמצאים בסך הכל 15 מילדי הכפר, והעמותה המנהלת אותו מורכבת ממי שאינם חב״דניקים במוצהר! ועוד לא נגענו בדיונים סביב מתחם בית הספר למלאכה, ששם התמונה מורכבת הרבה יותר.

אז אולי הבעיה איננה באמת רק הקרקע? אולי הבעיה היא מי מבקש אותה? זו שאלה שהציבור רשאי לשאול.

—

נורה אדומה

אפשר להתווכח על קרקע עד מחר, אך מה שאסור להפוך לנורמה הוא דבר אחר לגמרי: שימוש במסירה, בהלשנה ובפנייה לרשויות ככלי לנקמנות ורדיפה נגד מוסדות וציבור שלם בכפר.

כאן זה כבר אינו ויכוח על "בית חיה מושקא", אלא שאלה הנוגעת לכל אחד ואחת. כל מנהל מוסד צריך לחשוב על כך, כל בעל עסק, כל משפחה וכל תושב. כי אם היום מותר להשתמש בכלים המושמצים האלה כדי לסגור מוסד מפני שהוא לא מוצא חן בעיני נציג ציבור – מי מבטיח שמחר אותו סטנדרט לא יופעל נגד מוסד אחר? היום זה מוסד, מחר זה עסק, ומחרתיים עניין פרטי של תושב.

כך בדיוק נראית נורמה חדשה כשהיא נולדת: בהתחלה אומרים "זה מקרה מיוחד", אחר כך אומרים "הם הביאו את זה על עצמם", ואז כבר אומרים "אין ברירה, חייבים לפנות לרשויות" – ובסוף אנשים שוכחים שפעם זה היה דבר שהציבור היה מזדעק ומזדעזע ממנו.

וזה בדיוק מה שאסור לתת לקרות בכפר חב״ד! נציג ציבור אמור לאחד, לגשר, ולנסות לפתור חילוקי דעות בתוך הכפר – ולא להפוך את המסירה לרשויות לכלי נשק לשרת אינטרסים ונקמנות, ובוודאי שלא להפוך את המאבק נגד מוסד למאבק נגד ציבור שלם.

מי שאינו מבין את חומרת התקדים הזה היום, עלול להבין אותו היטב כשהוא יגיע לפתחו, כי ברגע שהכלי הופך ללגיטימי – אף אחד לא קובע מראש מי יהיה היעד הבא.

—

עד כאן

לכן זו אינה קריאה "בעד" בית חיה מושקא, אלא קריאה בעד משהו הרבה יותר בסיסי: אל תתנו לנרמל רדיפה.

אפשר להתנגד, אפשר לבקר, אפשר להיאבק על קרקע, ואפשר להצביע בוועד אחרת. אבל יש גבול. וכשהגבול הזה נחצה – הציבור צריך לומר בקול ברור: עד כאן.

כי כפר חב״ד לא יכול להפוך למקום שבו יהודי צריך לחשוש שחילוקי דעות עם נציג ציבור (מ.ב. המשמש כחבר מועצה וחבר בוועד האגודה) יסתיימו בפנייה לרשויות. לא זה הכפר של הרבי, לא כך נראית אהבת ישראל, ולא כך צריך להיראות ועד ציבורי.

ומי שמכיר את ההיסטוריה יודע עד כמה הביטוי "ועוד ידו נטויה" מקבל בהקשר הזה צליל משפחתי מטריד. אולי דווקא עכשיו הגיע הזמן שהיד הזאת תיעצר – לפני שהיא תגיע לעוד מוסד, לעוד משפחה, לעוד בעל עסק, ולפני שכל אחד מאיתנו יגלה שהמחלוקת של אתמול הפכה לבעיה האישית שלו היום.

תושבי כפר חב״ד – תתעוררו. אל תחכו שזה יגיע אליכם כדי להבין כמה זה חמור. היום זה החיידר ובית ספר הבנות, ומחר זה יכול להיות אתם.

והפעם – אל תגידו: "לי זה לא יקרה", כי כבר הוזהרתם.