הרגע שבו חלום "הבן-ישיבה המושלם" מתנגש במציאות

מרדכי רוט, מטפל רגשי

פגשתי יהודי יקר לפני תחילת בין הזמנים וכך סיפר לי:

"תקשיב, אני מעדיף שלא יהיה בין הזמנים, יש לי מזה רק צער ועוגמת נפש בגלל ילדי".

וכך הוא סיפר: יש לי ארבעה ילדים בישיבות, שניים בישיבות גדולות ושני האחרים בישיבה קטנה. יש להם שם טוב של בחורים טובים, הם אפילו מוציאים ציונים טובים ויש לי נחת מהם. אבל כשמגיע כל בין הזמנים, אני מתחיל לחשוב שהבנים שלי לא כאלו טובים כמו שהם נראים, והם גורמים לי לצער גדול.

"מה הצער הגדול שהם עושים לך?" שאלתי אותו.

"תקשיב, הייתי מצפה מהבחורים שלי שלא יפסידו זמן תפילה. הם קמים באחד עשרה וחצי, הולכים להתפלל באיצקוביץ' ורק אוכלים ארוחת בוקר באחד בצהריים. הם הולכים לישון מאוחר ממש, והדבר הכי קשה לי הוא לראות אותם בקושי לומדים. איפה הבחורים הטובים שלי? איך הם בקושי פותחים ספר בבין הזמנים? מה, הם השתנו פתאום ממה שהם בישיבה? ואולי הם רק בחורים טובים בישיבה, אבל באמת לא אכפת להם מרוחניות כשאין להם התחייבות?"

"אל תשאל, מרדכי, מה אני עושה להם. אני מעיר אותם בבוקר שוב ושוב, צועק אליהם: 'מה קורה לכם? למה לא קמים? אתם בני ישיבות!' אני צועק אליהם: 'תקומו כבר!' וכן מעיר להם שהם בקושי פותחים ספר בבין הזמנים. אני אומר להם: 'השם לא ברח בבין הזמנים, תורה צריך כל הזמן, לא רק בישיבה'. כל הסיפור הזה גורם לצער גדול לי ולאשתי. אשתי דווקא אומרת לי כל הזמן: 'תשחרר, אתה רואה שזה לא עוזר שאתה מעיר להם, הם ממילא ממשיכים לקום מאוחר, בקושי ללמוד ולישון מאוחר, תשחרר, תהנה ממה שיש'."

"אבל אני מתפוצץ בתוכי! אז במקום שיהיה לילדים שלי ולי כיף בבין הזמנים, נהיה בין הזמנים של הערות, צעקות, ויכוחים הדדיים."

"הדבר שגרם לי להתקשר אליך הוא שהבן שלי אמר, אחרי שהערתי אותו בבוקר שילך להתפלל כי עוד מעט חצות: 'די אבא, אתה לא משגיח שלי, אתה אבא שלי!' אני התרגזתי עליו וצעקתי: 'נכון, אני לא משגיח שלך, אני אבא שלך!' אני מבין שמשהו בהתנהגות שלי לא טובה."

הסתכלתי לתוך עיניו העמוקות של היהודי היושב מולי, וחשבתי: וואו, כמה הורים עושים את אותה טעות כמו האבא הזה!

התחלתי להסביר לו בעדינות מהתחלה: קודם כל, אני מבין את הרצון שלך. אתה רוצה, שואף ומדמיין לראות באמת את הילדים שלך נמדדים בבין הזמנים שאתה רואה אותם, והנה הרצון נמס כמו שלג, הפנטזיה שלך נעלמת, ואז אתה מתבאס, מתרגז, מעיר ומבקר, ובסוף בתכלס רק רע נוצר מזה הילדים לא שומעים וממשיכים לעשות הפוך. ובעצם אתה שוכח מה התפקיד שלך כהורה, ואתה גם שוכח ולא מבין מה עובר באמת על הבחורים שלך.

תבין משהו אחד: אתה גם היית בחור ישיבה, ואולי הספקת לשכוח. מה זה להיות בחור ישיבה, בפרט אחרי זמן שלם, זה דורש מאמץ גדול נפשית, ורוחנית, לימודים שעות על גבי שעות, לחץ חברתי, מבחנים, זמני תפילה, זמני סדרים מבלי שום נתינה לגוף ולנפש להשתחרר .

הילדים שלך חוזרים עם מטען כבד לבית. היה להם משגיח וראש ישיבה מספיק זמן שלם, והם באמת לא צריכים שאבא שלהם יהפוך למשגיח ולמבקר הרוחני שלהם בבין הזמנים. הילדים שלך זקוקים לבית, לאבא, לאמא. הם צריכים יחס חום ולא ביקורת: למה לא התפללת? למה אתה לא לומד מספיק? את זה יש להם מספיק בישיבה. הם לא רוצים ישיבה בבית, ישיבה היה להם מספיק.

תבין לעומק: הבנים התאמצו קשה. להיות בחור ישיבה זה לא דבר קל, זה לשעבד את הרצונות שלך, את הנפש שלך, למען מטרה גבוהה יותר. בשעה שבני גילם שאינם שומרים תורה ומצוות אולי יש להם לימודים, אבל לא בקצב, בשעות, בלחץ החברתי והישיבתי שיש לבחורים, וכמובן בלי שום דרך לשחרר את כל הלחצים שלהם דרך התעמלות, שחייה, מוזיקה (שדעתי הנחרצת שחייבים לעשות בישיבות התעמלות, שחייה, שיחות על ענייני החיים, על נפש וכו', אבל בתכלס זה לא קורה).

הדבר היחיד שהבן שלך צריך אחרי שהוא חוזר מהמלחמה הוא לא לשמוע ביקורת הוא צריך מנוחה, רוגע, הוא צריך חיבוק ואהבה. אז נכון שהיית מצפה שהבן שלך יקום וילמד כמו שהוא בישיבה, אבל תבין שהוא חזר ממלחמה. להבדיל, חייל שחוזר הביתה להוריו ממלחמה, ההורים שלו רק דואגים לו למרקים חמים ונותנים לו חום ואהבה, לא אומרים לו: "נו, אתה בכושר לקראת המלחמה הבאה? אתה שומר על עצמך?" כמובן שלא כי הוא חזר ממלחמה.

ועוד דבר: אתה רואה שדרך של ביקורת והערות לא גורמת להם להשתנות. ואת האמת, שזה לא התפקיד שלך בתור הורה. התפקיד שלך כשהם חוזרים מהישיבה הוא לתמוך בהם, לתת להם אהבה, עידוד, מחמאות וכו'. וכן, הבחור קם מאוחר זה סוג של השתחררות מכל הלחץ שהיה לו כל הזמן שישב ולמד והשקיע. וכשאתה מעיר להם, הם מרגישים באמת המשך של הישיבה, הם מרגישים שאתה משגיח שלהם ולא אבא שלהם.

הזווית המדעית, הפסיכולוגית והחינוכית המלאה

"ולא רק ברגש עסקינן. הפסיכולוגיה המודרנית מאששת ב-100% את זעקתו של הבן 'די אבא, אתה לא המשגיח שלי!'. היא מגדירה תופעה קלינית מוכחת הנקראת 'דילול האגו' (Ego Depletion). המחקר המדעי מוכיח שכוח רצון ויכולת השליטה העצמית אינם משאב אינסופי הם פועלים בדיוק כמו שריר שמתעייף ממאמץ ממושך ואינטנסיבי."

"בחור ישיבה שחי חודשים ארוכים תחת משמעת ברזל בלתי מתפשרת, לחץ חברתי, מבחנים, סדרים נוקשים ועבודת הנפש מגיע ל'בין הזמנים' כשהוא מרוקן לגמרי ממאגרי כוח הרצון. הוא פיזית ונפשית לא מסוגל לפתוח את הספר מיד. הדרישה ממנו להמשיך לתפקד באותו קצב היא כמו לדרוש מאצן מרתון שזה עתה סיים ריצה מפרכת להמשיך לרוץ ספרינט."

"תוסיפו לזה מושג נוסף בפסיכולוגיה – 'תגובתיות פסיכולוגית' (Psychological Reactance). כאשר אדם וכל שכן בחור ישיבה שמרגיש בוגר ועצמאי חש שהחירות והאוטונומיה שלו מאוימות באופן תמידי על ידי גורם סמכותי, המוח שלו מפעיל מנגנון הגנה אוטומטי שגורם לו לעשות דווקא את הפעולה ההפוכה בדיוק. הביקורת והצעקות של האב אינן מעודדות אותו לקום הן הופכות להיות הדלק העיקרי שמשאיר אותו במיטה, כי זו הדרך היחידה שלו להרגיש שהוא שולט בחייו."

"וזאת לצד 'עומס קוגניטיבי והתאוששות נוירולוגית (Default Mode Network)': המוח האנושי זקוק לזמנים של חוסר מעש מוחלט כדי לעבד את העומס הרגשי והאינטלקטואלי שנצבר. השינה המאוחרת והניתוק הזמני אינם 'עצלות רוחנית', אלא מנגנון הישרדות ביולוגי להטענת המצברים לקראת הזמן הבא."

"אולי הרגע לחדד את נקודת המבט: יש אבות שחושבים שיראת שמיים היא 'סדרי ישיבה'. הם טועים ומטעים. יראת שמיים אמיתית נמדדת בבין הזמנים, באותן שעות שבהן אין עליך שום עול משגיח, אף אחד לא בודק אותך, ואתה בוחר  מתוך חופש מוחלט וחיבור פנימי  לקום ולהתפלל כי אתה רוצה בכך, ולא כי אתה מפחד שיתפסו אותך. ברגע שהאב הופך למשגיח, הוא בעצם גוזל מהבן את האפשרות המופלאה לפתח עבודת השם אישית ואמיתית מתוך אהבה. הוא הופך את עבודת הקודש למטלה אפורה ומאוסה."

ארגז כלים מעשי להורה בבין הזמנים

מבחינת תיקוף רגשי עמוק, במקום לבטל את עייפותו, תן לו לגיטימציה מלאה ("ברור שאתה גמור, נתת את הנשמה בישיבה"). ההבנה הזו מרגיעה מיד את מנגנוני ההגנה שלו ומורידה את ההתנגדות.                                          בנוסף, חשוב לתת אוטונומיה בשבוע הראשון ולתת לבחור חופש מוחלט על לוח הזמנים שלו בלי רמזים או הערות, שכן השליטה הזו היא הדלק שמאפשר למצברים שלו להתמלא ומחזירה אותו לישיבה מתוך בחירה אמיתית.                          כמו כן, הקפידו על חיזוקים חיוביים בלתי-מותנים ושבח אותו על דברים שאינם קשורים ללימודים כמו עזרה בבית או יחס לאחים, כי כשהוא מרגיש מוערך כאדם בפני עצמו הערך העצמי שלו עולה והוא מתקרב אליך.                                ל בצעו מסגור מחדש בראש של ההורה ובמקום לחשוב שהילד עצלן, אמור לעצמך שהוא בתחנת טעינה קריטית, שכן שינוי ההגדרה הפנימית משנה את שפת הגוף שלך ומסיר את תחושת האיום מעליו.

ולסיום: כשאבא הופך את הבית לשלוחה של הישיבה ורודף אחרי הבחורים, האווירה כולה נטענת במתח וחרדה תפקודית שמשפיעים על כל בני הבית, כולל האחים והאחיות הקטנים. הבית אמור להיות מקלט רוחני, רגשי ומנטלי, ולא זירת מבחנים שבה כל בני המשפחה דרוכים ומפוחדים.

כמה ימים לאחר אותה שיחה טעונה, הטלפון שלי שוב צלצל. על הקו היה אותו אבא יקר. קולו הפעם היה שונה לחלוטין  שקט, רגוע, ומלא בדמעות של התרגשות אמיתית.

"מרדכי", הוא לחש לי בהתרגשות, "עשיתי בדיוק מה שאמרת לי. למחרת בבוקר, כשהשעון הורה על 11:30, עצרתי את עצמי. במקום לצעוק, נכנסתי אליו לחדר עם כוס קפה חם, חייכתי ואמרתי לו ברוך: 'בוקר טוב נשמה, תישן טוב, מגיע לך'. הבן שלי הסתכל עלי בהלם מוחלט, כאילו הוא מחכה למלכודת. אבל כשהוא ראה שאני רציני לחלוטין, ראיתי את הכתפיים שלו משתחררות לראשונה מאז שהוא חזר מהישיבה. בשבוע לאחר מכן שחררתי לגמרי. בלי הערות, בלי מבטים בוחנים, רק אהבה, חיבוק והקשבה.

ואתה יודע מה קרה, מרדכי? אתמול בבוקר, בלי שאמרתי מילה אחת, הוא קם לבד בזמן סביר, פתח את הספר בחיוך רחב, ואמר לי: 'אבא, איזה כיף שיש לי בית כזה'. באותו רגע הבנתי שניצחתי. הרווחתי בחזרה את הבן שלי, ובגדול."

"המשפט המטלטל של הבן – 'די, אבא, אתה לא המשגיח שלי, אתה אבא שלי!' הוא זעקה חסרת תקדים של ילד שרוצה את אבא שלו חזרה. תאמר תודה על הרגע הזה. כי אם תפסיק להיות המשגיח שלו  תרוויח בחזרה את הילד שלך, את בן-המלך האמיתי שלך. בתור משגיח אתה אולי מסמן 'וי' טכני על עוד סדר מוסר בבית, אבל בתור אבא אתה תציל לו את הנפש ותבנה איתו קשר של אהבה לכל החיים. הבחירה בידך."

שבת שלום ומבורכת, וחופשה קדושה, משמחת ומלאה באור, רוגע ושלום בית אמיתי לכל המשפחה. שנזכה כולנו לטעון את המצברים מתוך אהבה, שמחה ונחת רוח עצומה מהבנים ומהבית כולו. לתגובות: [email protected]‬‬