לחלום על הגאולה • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

הרה"ח המשפיע ר' מענדל פוטרפס שהה שמונה וחצי שנים בגלות במחנות עבודה קשים ברוסיה. אף על פי כן, הוא לא ויתר על כשרות, על שמירת שבת, על תפילות בכל יום – למרות שבחלק מתקופת מאסרו לא היה ברשותו תפילין.

בשלב מסוים, אמו הצליחה לשלוח לו שמיכה, שלא הייתה אלא טלית סמויה (הוא כל כך אהב את הטלית, עד שביקש שלאחר פטירתו יקברו אותו עם הטלית הזאת).

בשהותו באחד המחנות, לקראת סוף תקופת הגלות, גילה שהוא יכול לצאת דרך פירצה קטנה שמצא בגדר ולטבול בתוך מי נהר שעברו לא רחוק מהמחנה; בחורף הם היו מכוסים בשכבת קרח. ואכן, כך אכן עשה מידי בוקר, הוא התחמק בחשאי מהמחנה לעבר הנהר וחזר במהירות האפשרית כדי להגיע בזמן לספירת האסירים. לשם כך היה עליו לקום מוקדם בבוקר, כשהאור רק החל להאיר.

בוקר אחד יצא לנהר, שבר את הקרח וטבל. כשיצא מהמים וביקש להתלבש, הבחין שחולצתו ומכנסיו נעלמו. הוא לא ידע אם לקחו אותם בגלל שבתוכם הייתה פרוסת לחם, או בגלל שהגנב חמד את בגדיו. כך או כך – הוא נשאר בלעדיהם… 

ניסיון מעין זה, לא היה לו עדיין בכל שמונה וחצי שנות גלותו, וזה די שבר את רוחו. הוא שאל את עצמו: 'מה עושים?' היה עליו לחזור למחנה בזמן, אך אין לו בגדים. 

בשלב זה צעק לעצמו בתוך הלב: 'מענדל, מענדל! איפה כל החסידות שלך? איפה כל המאמרים והשיחות, התוועדויות, התבוננות והתפילות שלך? אל תיפול ברוחך… אין זו אלא ירידה לצורך עליה. כל מה שקורה, זה בהשגחה פרטית'… הוא הלך למחנה כפי שהוא, שם פגשו בו חבריו נדהמים… 

"השתגעת? מה קרה לך?" שאלו אותו בפליאה. אך הוא צעק לעברם: "תביאו לי חולצה ומכנסיים או לפחות שמיכה או סדין". חבריו [גם הגוים שבהם] שהעריכו אותו, דאגו לו בו במקום לבגדים חלופיים. 

כעת חיכה לקבל "נזיפה" חמורה על כך שאיחר למסדר. באמת, לא עברו דקות ארוכות, והוא נקרא לחדר המפקדה… הוא הלך לשים בחיל וברעדה כשהוא מתכונן לקבל את הנזיפה והעונש הצפוי. וראה זה פלא: הקצין הודיע לו שהגיע עבורו מכתב שחרור מהמשרד הראשי של הק.ג.ב. במוסקבה. 

כפי שאכן אמר לעצמו קודם לכן – הירידה הגדולה הייתה רגע לפני העליה הגדולה של השחרור המיוחל. 

ירידה שהיא חלק מהעליה

בבואנו מט' באב, אנו מגיעים לחמשה עשר באב, כאשר חז"ל אומרים שלא היו ימים טובים לישראל כמותו, אפילו יותר מכל המועדים והחגים סביב לוח השנה.

מדוע? מבואר בחסידות, שהירידה הגדולה של תשעה באב, מהווה הכנה לעליה הגדולה של חמשה עשר באב, שבה יש השפעה אלוקית גלויה. ככל שהירידה עמוקה יותר – כך העליה בהתאם. וכך גם תהיה הגאולה – לאחר כל הגזרות והרדיפות הקשות שעם ישראל עבר בכמעט אלפיים שנות גלות – יבוא עם ישראל ויאמר "אודך ה' כי אנפת בי".

באחת משיחות קדשו שואל הרבי: איך ייתכן שהקב"ה הרס את בית המקדש, והרי יש איסור להשחית את מקום המקדש. ואם אנו מצווים בכך, הרי שגם הקב"ה מתנהג בהתאם. כידוע, שכל מה שהוא מצווה את ישראל, הוא עצמו מקיים.

מסביר הרבי: יש הלכה של "סותר על מנת לבנות". אם אדם או קהילה הורסים בית כנסת על מנת לבנות אותו גדול ומפואר יותר, אז מותר להרוס את בית הכנסת, שכן ההריסה אינה לשם הריסה גרידא, אלא לשם שיפוץ, על מנת להגיע לבית כנסת מפואר יותר.

כך גם עם הריסת בית המקדש – הריסתו לא הייתה אלא הכנה לבניית בית המקדש השלישי שיהיה גדול יותר ומפואר הרבה יותר מקודמיו, עם הרבה יותר גילוים אלוקיים (כאשר בנוסף, כל בתי הכנסת בעולם יתחברו אליו, ובראשם בית רבנו שבבל).

הפוסטרים של בית המקדש

הקב"ה שלח את נשמותינו לעולם הזה, והוא יודע ומכיר את כל "מהלך" העולם. הוא יודע שכל עניין חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, אינם אלא בבחינת "סותר על מנת לבנות"; הכנה לקראת הגילויים הגדולים של הגאולה.

וכפי שכותב הרבי מה"מ לפרזידנט מר יצחק בן צבי, כי כבר מאז ילדותו צייר לנגד עיניו כיצד כל הצרות והעינויים של הגלות, אינם אלא הכנה לגילויים הגדולים, עד שכולנו נאמר "אודך ה' כי אנפת בי".

בקשר לכך, סיפר לי הרב ישי אלגזי, כי בצה"ל ישנו מפקד ממשפחה מסורתית ששהה מאה וחמישים יום רצופים במלחמה בעזה. כשהוא חזר הביתה עייף ויגע, אמו הכינה לו את המאכלים האהובים עליו, סידרה לו מיטה עם מצעים חדשים ונקיים. כשסיימה, אמרה לו: "בני, תרצה עוד משהו?" הוא אמר לה "תודה רבה על האוכל ועל המיטה – אבל מה שאני רוצה כעת, זה עשרים פוסטרים של בית המקדש. אמו הסתכלה על הבן במבט מוזר: "מה קרה לך? אתה בסדר? לא השתבש אצלך משהו?" והבן הקצין ענה לה: "אמא, תקשיבי טוב. בכל מקום אליו נכנסנו בעזה, בתים, חנויות, קניונים, מרפאות – ראינו פוסטר של אל–אקצא. פתאום הבנתי שהמוטו שלהם זה לכבוש את הר הבית, זה "המנוע" שלהם. כיוון שכך, הבנתי סוף סוף שאני לא רק צריך להגן על תושבי הארץ, אלא עלי לבנות יעד בחיים. פתאום הבנתי שהיעד הוא בית המקדש, ולשם צריך לחתור.

"לכן אני רוצה עשרים פוסטרים של בית המקדש כדי שאוכל לתלות גם בחדר שלי, גם בסלון, גם במטבח, גם בקניונים ובמרפאה, ובכל לוחות המודעות שיש בשכונה"…

לא לדמיונות על הגלות

הרה"ח ישראל הלפרין סיפר, שכאשר הוא היה טירון בסיירת מטכ"ל, הם ערכו אימונים מפרכים באזור סיני. 

יום אחד הגיע המפקד, ואמר להם: "אתם רואים את האופק בפסגת ההר ממול? רוצו לשם!"

הם החלו לרוץ לעבר הכיוון אליו הוא הצביע. אותו יום היה יום חם, דיונות חול, אך לבסוף הגיעו לראש ההר. המפקד כבר המתין להם שם לאחר שהגיע בג'יפ, ושאל: "חבר'ה, מדוע עצרתם?", אמרו לו: "מה הפירוש? הרי אמרת להגיע לאופק, והנה הגענו", 

אך הוא לא ויתר: "זה האופק? תראו איפה ההר ואיפה השמים? פה זה לא האופק" והצביע לעבר ההר ממול: "שם זה האופק, רוצו לשם!!" עייפים ומזיעים רצו לשם, בחול ובשמע הקופחת, עד שהגיעו לראש ההר השני. גם שם המתין להם המפקד עם אותו הסיפור "למה עצרתם?! כאן זה לא האופק…"

הרב הלפרין לקח את הסיפור הזה לעבודת השם ולשיעור בהסתכלות אמונית קדימה, לפיה האופק נראה כמקום שבו השמיים והארץ נפגשים, אך ככל שמתקדמים לעברו, הוא ממשיך להתרחק, ומלמד שאין להסתפק במה שהושג, אלא תמיד לשאוף הלאה בעבודת השם ובשליחות…

אחד הביאורים בפסוק "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים" – שבזמן הגלות אנחנו צריכים לחלום בדמיון שלנו על הגאולה האמיתית והשלמה. כלומר, גם בזמן הגלות עלינו לתת לבנו ודעתנו על הגאולה האמיתית והשלמה; שנחשוב כה חזק על הגאולה, עד שגם נחלום עליה. וכפי שחסידים אמרו: איך יודעים אם אתה באמת רוצה לנסוע לרבי? אם אתה חולם על זה בלילה"…

שנזכה שזה יהיה החלום שלנו – הגאולה האמיתית והשלמה.

לחיים חסידים!