שופט, שוטר או יועץ – מי אנחנו מול הילד בתחילת השנה?

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

השבוע הראשון ללימודים. הילד חוזר הביתה, התיק נזרק בכניסה, ובערב מגיעה הודעה מהמחנך: כבר פעמיים הוא הגיע בלי הציוד הנדרש, בבוקר הוא מאחר, ונראה שהוא עדיין לא נכנס למסגרת.

אנחנו קוראים את ההודעה ומיד רוצים לפעול. הרי רק התחילה השנה. אם לא נתפוס את זה עכשיו, מה יהיה בהמשך?

לפעמים יוצא מאיתנו השוטר: "מהיום אני בודק לך את התיק כל ערב. אין משחקים עד שהכול מסודר, ואם מחר אתה שוב מאחר יהיו לזה השלכות".

השוטר לא מגיע בהכרח ממקום רע. פעמים רבות הוא מגיע דווקא מדאגה ומחרדה הורית. אנחנו רואים משהו מתחיל להשתבש ורוצים לעצור אותו מהר. ויש מצבים שבהם ילד באמת זקוק לפיקוח חיצוני, לתוצאה ברורה ואפילו לכך שמבוגר יעצור אותו. ילד עדיין אינו מבוגר, ולא תמיד יש לו יכולת לווסת ולנהל את עצמו.

אבל אם השוטר הופך להיות שיטת החינוך שלנו, נוצרת בעיה. הילד אולי מתפקד, אבל האחריות נשארת אצלנו. אנחנו מזכירים, בודקים, מאיימים ומוודאים, והוא לומד להתנהל כל עוד יש מישהו שעומד מעליו.

יש בתוכנו גם את השופט. השופט מסוגל לומר בשקט: "אני מבין שלא פשוט לחזור לשגרה, ובכל זאת לבית הספר מגיעים בזמן ועם הציוד הנדרש".

ילד זקוק לשופט. הוא זקוק למבוגר שלא כל דרישה שלו עומדת למשא ומתן, שיודע מה מצופה ממנו ומסוגל להחזיק את הגבול גם כשהילד כועס או לא מרוצה.

אבל גם לדעת מה נכון לא תמיד מספיק כדי להצליח לעשות אותו.

וכאן נכנס היועץ. הוא לא ממהר לתת עוד איום או עוד נאום. הוא מתעניין: "בוא ננסה להבין מה קורה. מה מקשה עליך להתארגן? אתה שוכח? קשה לך לעצור את המשחק בערב? הבוקר לחוץ מדי? מה יכול לעזור לך שמחר ייראה אחרת?"

וזאת כבר שאלה מקצועית חשובה: האם הילד לא רוצה, או שכרגע הוא לא מצליח?

לפעמים זו באמת בדיקת גבולות. אבל לפעמים מאחורי אותה התנהגות נמצאים קושי בהתארגנות, המעבר החד מהחופש לשגרה, לחץ מהמסגרת החדשה, קושי חברתי, או פשוט יכולת שעדיין לא התפתחה מספיק.

הבנת הקושי אינה מבטלת את הדרישה. להפך. היא מאפשרת לנו לעזור לילד להגיע אליה.

בפרשת שופטים נאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", ואילו בנבואת הגאולה נאמר: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה".

וזה נותן לנו מבט על חינוך.

בתחילת השנה אנחנו רוצים שהילד יקום, יתארגן, ילמד, יתפלל, יעמוד בכללים וייקח אחריות. אבל המטרה שלנו אינה רק לגרום לכל הדברים האלה לקרות מחר בבוקר. המטרה הרחוקה יותר היא שהאחריות שאנחנו מחזיקים עבורו היום, תוכל בהדרגה לעבור אליו.

זהו תהליך של מעבר מוויסות חיצוני לוויסות עצמי.

בהתחלה אני מזכיר. אחר כך אנחנו בונים יחד דרך לזכור. בהתחלה אני מכין איתו את התיק. בהמשך אני נמצא לידו כשהוא מכין. ובסוף הוא מסוגל לעשות זאת בעצמו. לא משום שהגבולות נעלמו, אלא משום שמשהו מהם כבר נכנס פנימה.

וכאן חשוב גם לעשות סדר בין הבית לכיתה.

למחנך יש אחריות על המסגרת. הוא צריך להחזיק כללים, סדר, למידה, גבולות ואחריות כלפי כיתה שלמה. ההורה, לעומת זאת, מחזיק את הילד בתוך קשר ארוך ועמוק יותר, מכיר את הכוחות שלו ואת המקומות שבהם הוא מתקשה, ויכול לעזור לו לעבד את מה שקורה במסגרת ולבנות יכולת להתמודד איתה.

לכן כשהמחנך מתקשר, ההורה לא צריך להפוך מיד לשוטר של בית הספר ולבצע בבית את האכיפה שהמסגרת ביקשה. אבל הוא גם לא צריך להפוך לעורך הדין של הילד, להסביר מיד למחנך למה הילד צודק ולמה הדרישה אינה מתאימה.

אפשר לעצור ולשאול: מה המסגרת דורשת ממנו? מה מקשה עליו לעמוד בזה? ואיזו עזרה תאפשר לו לקחת יותר אחריות בפעם הבאה?

זאת אחת המשימות שלנו כהורים וכמחנכים בתחילת שנה: לא להסתפק בשאלה "איך אני גורם לילד לעשות את מה שצריך?", אלא להוסיף עוד שאלה:

"איך אני עוזר לו לבנות בתוכו את היכולת לעשות את מה שצריך, גם כשאני כבר לא עומד לידו?"

כי חינוך טוב אינו בחירה בין גבולות לבין קשר.

הוא היכולת להיות שופט שמחזיק את הגבול, ויועץ שעוזר לילד להפנים אותו.

וככל שהשניים האלה פועלים נכון יחד, אנחנו נזדקק פחות ופחות לשוטר.