הרבי הרש"ב בגן המשחקים הענק בוינה • מרתק

ארי רובין, מגזין בית משיח

תקופות ארוכות מחייו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב, הוקדשו למסעות ארוכים ברחבי אירופה. פעמים רבות היה זה עבור ענייני עסקנות כלליים, ופעמים רבות גם עבור ביקורים אצל רופאים ועיירות מרפא, וזאת בשל מצבו הבריאותי שדרש השגחה יתרה.

פעמים, וחודשים ארוכים לא נכח הרבי בליובאוויטש הבירה, אלא היה מיטלטל מעיר לעיר, ממדינה למדינה. בכל מסעות אלה, פעל הרבי גם עניינים שלא נודעו לרבים (כך למשל, ב'סיפור לשבת' המופיע במדור זה).

אמנם, מידי פעם ערך הרבי במהלך מסעות אלו ביקורים נדירים ומיוחדים במקומות מעניינים. לעיתים אף היו אלו מקומות שגם חסידים לא מצאו את עצמם שם. בכל פעם הרבי הרש"ב אף לקח הוראות בעבודת ה' ממקומות אלה. היו גם פעמים שהרבי פעל עניינים נסתרים או שעזר ליהודי נידח בעת מצוקה.

בשורות הבאות נביא כמה מקרים מופלאים שתועדו באגרות קודש וברשימות חסידים מאותה תקופה.

לימוד מעגלון

למסעות אלה היה הרבי הרש"ב לוקח ספרים רבים שהיו נחוצים לו בדרכו. בכל פעם, בטרם יציאתו מליובאוויטש, הקפיד לעמוד ולהסתכל כיצד טוענים את ספריו על העגלה. הזדמנות זו היו התמימים ואנ"ש מנצלים כדי לראות את הרבי עוד כמה דקות, וכך אף נפרדים ממנו.

פעם אחת ניגש הרבי אל העגלון ושוחח עמו לרגע קט, ואז שב ונעמד במקומו, עוקב אחר העמסת הספרים.

הרבי הרש"ב עצמו סיפר: "הבחנתי שהעגלון מושח זפת את גלגלי העגלה, בעת שהיא טעונה במשא. שאלתי אותו – הרי כשהעגלה עמוסה וכבדה, קשה יותר למרוח את הזפת, מדוע הוא אינו עושה זאת כשהעגלה ריקה לפני הטעינה?

"תשובתו הייתה: נכון, כעת כבד יותר, אך המשחה נתפסת טוב יותר כשהעגלה כבדה, והתועלת רבה יותר". והמשיך הרבי ללמוד מזה בעבודת השם – כאשר העבודה באה בקושי, היא מחזיקה מעמד זמן ממושך יותר"…

ביקור במוזיאון הלובאר

היה זה ככל הנראה בשנת תרמ"ד. רוב אותה שנה העביר הרבי הרש"ב בצרפת. במהלך אותה שנה ערך הרבי ביקור במוזיאון הצרפתי הנודע, 'הלובאר', מהמוזיאונים העתיקים והגדולים בעולם השוכן במרכזה של פאריז. המוזיאון עצמו ממוקם בתוך ארמון ענק והדור שנבנה מאות שנים קודם לכן.

הרבי הסתובב בין הציורים ויצירות האמנות המרהיבות שהוצגו שם, בחן אותם אחד לאחד. היו שם יצירות ענק ופורטרטים, ציורי קיר, ועוד מגוון יצירות. על אף זמנו היקר של הרבי, הרבי גילה עניין רב בשלושה ציורים גדולים במיוחד שצייר הצייר המפורסם 'רפאל', צייר איטלקי ידוע שחי בתקופת גירוש ספרד. ציוריו הענקיים שהוצגו במוזיאון, היו 'חיים' וגדושים במאות פרטים, עד לפרטים הקטנים ביותר.

איש לא יכול לרדת לסוף דרכיו של הרבי – אך הוא עמד מולם ובמשך שעות ארוכות התבונן בהם. כפי שסיפר לאחר מכן, הרבי לא רק למד מהם הוראות בעבודת ה', אלא ציורים אלו 'הולידו' במוחו עניינים רבים בתורת החסידות.

לא ייפלא אפוא שלאחר התבוננות זו, הרבי לא חסך בתיאורי היצירות, עד לפרטים הקטנים.

את הציורים תיאר לימים לבנו, הרבי הריי"צ, כפי שתיאר אותם אביו באוזניו. התיאורים המפליאים לוקחים את הקורא אל מסע דמיון וחוש הציור מחשבתי מפותח.

מתיאורים אלו אפשר להיווכח ברמת ההתבוננות הגבוהה של הרבי הרש"ב בשימו אל ליבו פרטים כה קטנים ורבים.

אין מתאים יותר מאשר להביא את התיאורים בלשונם המקורית של אדמו"ר הריי"צ:

"תמונה ראשונה מחזקת שטח גדול ובה מצוייר מערכת קרב, שדה רחבה ובה גדודי חיל לוחמים זה עם זה, ובמקום גבוה עומדים הפקידים הגבוהים מביטים בזכוכית המגדלת, ומסתכלים באופן התאבקות אנשי חילם עם אויביהם.

"התמונה הלזו מטלת אימה ופחד ממש! מעבר מזה נחלי דם, ופני אנשים נלהבים בשאיפת דם כחיות רעות הטורפות, ומעבר מזה שוכבים פצועים קטועי רגלים ושבורי ידים, פה ושם זוחלים נפצעים, ואחים רחמנים נושאים במטה אחת שלשה נפצעים ורופא הולך על ידם. ופתאום מתפוצץ כדור וקורע לגזרים אחד האחים רחמנים והרופא ההולך עמהם, המטה נופלת והנפצעים נופלים בבור עמוק.

בתוך כך רץ אחד הרכבים על סוס אביר וכדור פוגש בם וקורעם לרסיסים, וזורקם למרחוק, עוד גופי הרכב והסוס טסים באויר, והנה רכב שני רץ על סוס דוהר, בידו הימנית מנופף בחרבו ובשמאלו אוחז ברסן הסוס, פיו פתוח – כנראה צועק כמורה דרך ופוקד פקודות להלוחמים, ואחריו רצים עוד איזה רכבים. מרחוק נראה פלוגת רכבים רצים לקראת אלו, ועוד טרם קרבו זה לזה הנה עשן עלה מן כברת הארץ אשר ביניהם.

"הציור הזה זכה לביקורת מאת אנשי מלחמה רבים אשר כולם הודו שככה הוא המתרחש במציאות. אחד ממבקרי הציור, לאחר שהעמיק בהתבוננות מספר שעות, צנח לפתע על הרצפה מתעלף. הרופא שהוזעק למקום מיהר

להסביר שהציור כה מוחשי עד כדי כך שאותו אדם התעלף מרוב פחד כשדימה את עצמו שהוא בתוך המלחמה".

והנה תיאור הרבי את הציור השני:

"שדה זרועה תבואה, חלקה אחת זרועה חיטים, וחלקה אחת זרועה שעורים, התבואות הם כבר אביב. מראה פני השמים טהורים והשמש זורחת בכל תוקפה. בצידי השדה עוברת דרך, בשדה הזרועה שעורים עובר רוח קל, וכגל עובר על ראשי השעורים, ובשדה הזרועה חטים אין הרוח ניכר כלל, כי כל התבואה היא קמה, רק על ראש שבולת אחת עומד עוף קטן – וועראבייציק. בקצה השדה עומד אילן בעל ענפים מרובים ועל אחד הענפים יושב עורב שחור, מתחת האילן הר צבור מנשרי אילן שעשאוהו נמלים, וכפסיעות שלש מהאילן יושב חומט ומתחמם לחום השמש".

"בעודו מתבונן [הרבי הרש"ב] בציור זה ומדמה לעצמו את שדה החיטים אשר בשצערבענע, הכפר שבו היו קוצרים את החיטים בשביל המצות בליובאוויטש, הגיע איכר פשוט ואמר שהציור אכן יפה ומופלא אך אינו ממחיש את המציאות האמיתית. המומחים צחקו עליו וביזוהו על דבריו וברותו. אך האיכר לא שת ללגלוגיהם ואסף סביבו קבוצת אנשים והחל להרצות בפניהם. כך נאספו סביבו אומנים ומומחים רבים. קבוצת המומחים הקשיבו בקשב רב לדבריו של האיכר שהסביר בטוב טעם שמכיוון שיש ציפור על אחד מן השיבולים, השיבולת הזו צריכה להיות כפופה במעט ואילו זו שבציור עומדת ישרה כשאר האחרות, מכאן מוכח שציור זה אינו דומה למציאות כפי שהוא אכן נראה.

"בשומעם זאת התפלאה עד מאוד קבוצת המומחים בהבינם את גודל תשומת ליבו של האיכר ולו הפשוט ביותר".

וכך תיאר הרבי את הציור השלישי:

"תמונה השלישית הוא מחזה בית המשפט ברומי. בתי המאסר ובתי הכלא אשר האסירים הנמצאים שם אסורים בכבלי ברזל, אולם השופטים, מקום ישיבתם, עמידת הנדונים, העדים, הקטגור והסנגור, והעם שומעי הליכות המשפט, ובתוכם קרובי הנדונים המתעלפים בשמעם נאומו של הקטגור ודרישתו בפסק דין אשר יוחתך על הנידון. ובתוך כך צעק נער קטן ויבקש מאת ראש הבית דין כי ירשה לו לאמור מילים אחדים לטובת וזכות אביו שחפצים שידינוהו למיתה.

הילד עומד על כסא וכפיו פרושות. בידו הימנית מראה על המון הנאספים ובעיניו לנוכח השופטים יביט, כאלו אומר: עליכם השופטים לדעת כי על כל מלה היוצאת מפיכם תתנו דין וחשבון בשמים, ועליכם גם להתחשב עם הגיון לב כל הנאספים בבית המשפט, החושבים כי בעלילה באו על אבי, החף מפשע רב.

הנידון יושב ראשו בין ברכיו, הסנגור עומד פיו פתוח, ורשמי שמחה מתוחים על פניו ומעיניו יורדות דמעות; הקטגור עומד בפנים זעומות עיניו עצומות וכולו מקשיב, והשופטים יושבים פיהם פתוח ועיניהם מלאות דמעה, ובכל האולם מבלי הביט על רוב ההמון, השלך הס, עד אשר גם זמזום יתוש יכול להישמע".

כשהרבי הרש"ב עמד מול התמונה, הוא התקשה להתנתק ממנה במשך שעה ארוכה. לאחר מכן אף הביא כסא והמשיך לשבת מול הציור עוד זמן רב, עד אשר הגיעה שעת סגירת המוזיאון…

הרבי לא הסתפק בכך, וחזר למוזיאון בימים הבאים כדי לראות את הציור פעמים נוספות. על תמונה זו אמר הרבי שהיא עשתה עליו רושם עז.
לימים לימד הרבי הריי"צ הוראות בעבודת ה' מכל ציור.

הגלגל הענק בוינה

בשנת תרס"ג ביקר הרבי הרש"ב בוינה. בשהותו שם ביקר בין היתר בגן השעשועים שהוקם בפארק הפראטר. מתקני שעשועים רבים הותקנו במקום, ובהם גם גלגל ענק, ראשון מסוגו ובממדיו בעולם.
וכך תיאר אותו לימים הרבי הרש"ב ביחידות:

"אופן גדול גבוה מן הארץ ועל צדדיו תלויות מרכבות – וואגאנען. המרכבות הן מזכוכית משובצות בפסי ברזל, למען אשר היושב בהן יוכל לראות לכל רוח שירצה.

ובהנשא האופן מן הארץ, תנשא גם המרכבה התלויה בצדו. בהגיעו לגובה ידועה, יכולים לראות מרחק רב, והאופן מתגלגל והמרכבה יורדת מטה, וכה מתגלגל האופן ולעומתו המרכבות עולות ויורדות".

גם מענין זה למד הרבי הרש"ב הוראה מיוחדת בעבודת ה': "חז"ל אמרו: 'גלגל החוזר הוא בעולם', הגלגל מתגלגל ומרכבותיו עם רוכביהן עולות ויורדות. מטבע האדם, שכשהוא במרום מרכבת גלגולו – רוחו טובה עליו, והכל כקליפות השום נגדו, שוחק ומטיב לבו, ובאמת אינו אלא שוטה כי מרכבתו תלויה באופן המתגלגל. ומי שמרכבתו יורדת מטה – בוכה, ובאמת אינו אלא שוטה כי מרכבתו קבועה באופן המתגלגל".

וסיים הרבי הרש"ב באוזני חסיד ששהה אצלו ב'יחידות': "יעזור השי"ת ויבא אותו היום הטוב אשר מרכבתו תרום".

מקשה ללדת, ונרות שבת בפריז

באחד מביקוריו בפריז, הסתובב הרבי הרש"ב יחד עם בנו יחידו הריי"צ לא הרחק מבית רפואה. בעברם במקום הבחינו ביהודי עומד ובוכה בדמעות שליש. כששאלוהו לפשר בכיו, סיפר שאשתו מקשה ללדת ברגעים אלו ממש, והיא בחזקת סכנת חיים

הרבי הרש"ב הביע את רצונו לדבר עמה, ולאחר מאמצים הרשו להם להיכנס לבית היולדות. הרבי שאל את האישה האם היא מקבלת על עצמה להדליק נרות שבת קודש בכל ערב שבת. עקב מצבה הקשה, לא יכלה לענות, אך סימנה עם ראשה לאות הסכמה. מיד בירך אותה הרבי בזרע של קיימא, וכעבור זמן קצר ילדה תינוק בריא ושלם.

הרבי כשדכן

דרכו של הרבי הרש"ב במסעותיו הייתה לנוח מעט על הספה לאחר ארוחת צהריים. הייתה זו מנוחה לא בשכיבה ולא בישיבה, אלא באופן שהשעין את עצמו על הספה. הוא היה קורה לזה "וואלגערן זיך".

באחת הפעמים הבחין בנו הריי"צ באביו נח באופן כזה, אלא שהפעם 'מנוחה' נמשכה זמן רב מהרגיל. בנוסף, עיניו היו נראות בצורה משונה מעט, והרבי היה מוטה על צידו. הריי"צ לא ידע אם אביו ער או ישן. הוא פחד להעירו, אך מצד שני גם פחד להשאירו כך. משום כך התחיל ללכת בחדר ממקום למקום כשהוא מעורר רעש סביבו, שמא בכך יגרום לאביו להקיץ. כשזה לא הועיל, החל לגורר רהיטים בחדר, אך גם זה ללא הועיל.

כעבור שעות ארוכות הקיץ לפתע הרבי הרש"ב ושאל את בנו: "איזה יום היום?" "איזו פרשה היום?" הרבי הריי"צ השיב על שאלותיו, אך עדיין אביו הרבי היה נראה כמבולבל. הרבי קם מהספה והחל להתכונן לתפילת ערבית, בתפילה זו האריך כמו בתפילת ראש השנה, ואף ניגן את הניגון של אדמו"ר הזקן, מה שהיה שמור לימים מיוחדים בלבד.

למחרת בבוקר אמר הרבי הרש"ב לבנו כי ברצונו ללכת לכמה מקומות. מכיוון שלא אמר לו לבוא איתו, הבין הבן הגדול, כי עליו להישאר במלון.

לא חלפה שעה ארוכה, ועל דלת החדר התדפק שליח מאחת החנויות בעיר כשחבילה בידו, ושאל: "כאן מתגורר שניאורסאהן?". כשהריי"צ השיב בחיוב, מסר לו השליח את החבילה באומרו שאדון אחד קנה זאת וביקש להביאה לכאן.

בשעות הבאות המשיכו להגיע עוד ועוד שלוחים שהביאו עמם חבילות מחנויות שונות. המשותף לכל החבילות היה, שהם היו מפירמות של חנויות לבגדי נשים ונערות. הרבי הריי"צ חשב כי אביו קונה מתנות לבנותיו.

רק לעת ערב חזר הרבי הרש"ב למלון, ואמר לרבי הריי"צ להתכונן לנסיעה. ארז הריי"צ את חפציהם, ובתוך זמן קצר היו על רכבת בדרכם לפרשבורג. בהגיעם לשם, רצה הרבי הריי"צ להזמין עגלה שתיקח אותם מתחנת הרכבת אל תוך העיר, אך הרבי הרש"ב אמר שברצונו ללכת ברגל

בהולכם ברחוב פגשו לפתע בבחור שרץ וממהר. עצר אותו הרבי הרש"ב והתעניין היכן הוא המלון והמסעדה של ר' אברהם ביק. הבחור השיב בחיפזון: "אין לי פנאי, לכו ישר ושם תשאלו". אך הרבי לא הרפה מהבחור: "היתכן? כך מקיימים מצות הכנסת אורחים? הלא רואה אתה שאנשים זרים אנחנו במקום. הולכים אנו מתחנת הרכבת!". בשומעו זאת הבין הבחור שהתנהג שלא בנימוס, והחל להסביר בסבלנות את הדרך לבית המלון, והוסיף לספר כי בעל המלון נפטר בימים האחרונים ובני ביתו יושבים כעת 'שבעה'.

מסתבר שבעל המלון נפטר בזמן בו שקע הרבי הרש"ב בשרעפיו.

בהגיעם למלון, שכרו חדר, הניחו מזוודותיהם, ולאחר מנוחה קצרה אמר הרבי לבנו להצטרף אליו לסיבוב בעיר. תוך כדי סיבובם הגיעו לישיבה אחת שם שוחח הרבי עם כמה בחורים בלימוד, בהם גם הבחור שפגשו ברחוב. היה גם בחור אחר שהרבי הִרבה להתפלפל אתו ואחר כך אף שיבחו מאד.

לאחר מכן נכנס הרבי לנחם את אלמנת בעל המלון ושלוש בנותיה. הרבי סובב את השיחה באופן כזה, שהגיעו לדבר על השתדלות לחתן את בנותיה.

בשומעה זאת החלה האישה להתאונן על מצבה הכלכלי הרע שרק הלך והחריף לאחר מות בעלה, ועל הוצאות הבגדים, מה גם שבכלל לא מוצעים לה שידוכים מתאימים.

כשסיימה את דבריה הרגיעהּ הרבי והציע לה לחתן את בתה הראשונה עם בן הישיבה עמו התפלפל קודם לכן. את בתה השנייה עם הבחור אותו פגשו ברחוב. הרבי הוסיף ואמר לה שלא תדאג לגבי הבגדים והנדוניה, כיוון שכבר דאג לכך קודם לכן. ותוך כדי דיבור מסר לה את חבילות הבגדים שקנה יום קודם לכן.

לאחר חמש שנים חזר לשם הרבי הריי"צ ובירר אודות הסתדרותן של שלוש הבנות. כמה שמח לגלות ששלושתן חיות באושר עם בעליהן ששידך להן הרבי, ואלו מכהנים במשרות רבניות שונות.

הרבי השתטח על הרצפה

שנה אחת נסע הרבי הרש"ב יחד עם רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מה"מ, למקום שבו נאסר ונפטר המהר"ם מרוטנבורג.

כידוע המהר"ם נאסר על ידי רודולף הראשון לבית הבסבורג לאחר שניסה לברוח מגרמניה. לאחר מאסרו במבצר אנזיסהיים, ביקשו יהודי גרמניה לפדות אותו תמורת ממון רב, אולם המהר"ם סירב לכך, בטענה שאין פודים את השבויים יותר מכפי דמיהם. לאחר שבע שנים נפטר במבצר מאסרו, ועוד שבע שנים חלפו עד שגופו הקדוש נפדה והובא לקבורת ישראל.

בביקור שערך הרבי הרש"ב בעיר, ביקש לראות את מקום מאסרו במבצר. בשלב זה, הרבי התכופף אל חלון התא שהיה בגובה פני הקרקע. כיוון שכך, היה צריך להשתטח על החול ולשרבב את הראש מבעד לחלון שבפתח המבצר על מנת להביט פנימה.

למרות פחיתות הכבוד, הדבר לא הרתיע את הרבי הרש"ב, שהשתטח על הרצפה והכניס את ראשו לתוך החלון כדי להביט פנימה.
לימים סיפר רבי לוי יצחק עד כמה היה לו קשה לראות את הרבי משתטח על הקרקע. הוא אף ביקש לעכב את הרבי מלעשות זאת בטענה שזה קשה ואל לו לרבי להתייגע כך. ענה לו הרבי: "מקום שבו נפטר המהר"ם מרוטנבורג זצ"ל – אני רוצה לראותו".

רבי לוי יצחק הוסיף וסיפר, כי הם ביקרו גם בבית הכנסת של המהר"ל בעיר פראג. על פי המסורת, בעליית הגג של בית הכנסת מונח הגולם שעשה המהר"ל. הרבי הרש"ב ביקש סולם לעלות אל עליית הגג, למרות שנאמר לו שאף אדם אינו מהין לעלות לשם בגלל הפחד הגדול. הרבי הרש"ב עלה בסולם עד שהגיע בראשו אל חלל עליית הגג. כשירד משם, פניו היו לבנות כסיד. הרבי הוסיף ואמר כי אף הוא סבור שאין רשות לאף אחד להיכנס מקום זה…

על כסאו של קיסר גרמניה

בשנת תרס"ו, כשהיה הרבי הרש"ב בברלין יחד עם בנו הרבי הריי"צ, הלכו יחד לשוחח בגן 'קייזערליכער גארטן'. גן זה היה חלק מהשטחים שעטפו סביב את ארמונותיו של המלך וילהלם, קיסר גרמניה, הנקראים 'סאנס-סוסי'. אלו נמצאים בפוטסדאם ליד ברלין.

כשהמלך לא היה בגן, הייתה ניתנת כניסה למבקרים, בתנאי שילבשו מעין נעלי בית לבנות על גבי הנעליים על מנת שלא ילכלכו את הגן. משום חשש שעטנז לא הסכים הרבי הרש"ב להשתמש בנעליים אלה. הרבי הריי"צ שיחד אפוא את השומר שהעלים מהם עין, והם נכנסו לגן בנעליים הרגילות שהיו עטופות במטפחות אף הלבנות שהיו ברשותם – על מנת שהשוני לא יהיה ניכר.

הם הסתובבו בגן כה וכה, כשלפתע הבחינו בהיכל קטן שהיה באמצע הגן. היכל זה היה מיועד למלך שהיה נכנס לשם לפוש בעת שהייתו בפארק. בכניסה להיכל עמד שומר שהזהיר את המבקרים שלא להיכנס פנימה. בראותו זאת אמר הרבי הרש"ב לבנו, כי יש לו חשק להיכנס להיכל זה.

בפארק היו שולחנות וספסלים, ומשרתים עמדו לרשות הקהל כדי לשרתו.

הרבי ובנו התיישבו אפוא על אחד הספסלים והמשיכו בשיחתם. בשלב מסויים צלצל הרבי הריי"צ, ואחד המשרתים ניגש אליהם. הרבי הריי"צ ביקשו להביא מים מינרליים, ותמורת זאת נתן לו הרבי הריי"צ מטבע גדולה ואמר לו שישאיר אצלו את העודף כשכר טרחה. המשרת היה מופתע מה'טיפ' הגדול שקיבל זה עתה. כך יצר עימו הרבי מעין קירבה.

הזדרז הרבי הריי"צ ושאל את המשרת האם יש אפשרות להיכנס להיכל המלך. השומר הבין ששכרו יהיה רב עוד יותר, ביקש לבדוק את הענין ובינתיים הציע לרבי ולבנו להמתין על מושבם. לאחר מספר רגעים חזר המשרת ואמר שימתינו עד שיתמעטו האנשים הנמצאים בגן ואז יוכלו להיכנס.

ואכן כך היה. הרבי ובנו המתינו עד שהגן התרוקן ממבקריו, או אז ניגשו אל פתחו החיצוני של ההיכל שני שומרים שסימנו לרבי הרש"ב להיכנס להיכל כשהם ממשיכים לעמוד מבחוץ, לשמור מפני הפתעות לא צפויות.

הרבי הרש"ב אכן נכנס אל ההיכל המיוחד, שם עמד שולחן כשלצידו ניצב כסא מלכותי מרופד. על השולחן היו מונחים נייר, עט ודיו. הרבי התיישב ליד הכיסא ואמר: "אַ קלוגע שטול" [= כסא פיקח]. נטל דף חדש מהדפים שהיו מיועדים לכתיבת המלך, והחל כותב עליו את מאמר דא"ח ד"ה "וילך איש מבית לוי" תרס"ו.

לאחר מכן התבטא הרבי ואמר, כי הייתה לו 'פתיחת חושים מופלאה' שנגרמה מכל המעשה.

ביום פורים האחרון לחייו של הרבי הרש"ב בעלמא דין, בשנת תר"פ, עם סיום הסעודה, נכנס הרבי לחדרו כשאחריו נכנס עמו בנו. מבלי אומר הוציא הרבי ממגרתו גיליון נייר ושאל את בנו: "יוסף יצחק, דו דערקענסט? [= אתה מכיר את זה?]" ומבלי להמתין לתשובה, הוציא גפרור ושרף את הדפים. היו אלו הדפים מחדרו של הקיסר עליהם כתב הרבי הרש"ב את מאמר הדא"ח. הרבי הריי"צ הזדעק: "טאטע! טאטע!". ואמר לו הרבי הרש"ב: "טאטע… ווייס דאך א טאטע וואס ער טוט" [= אבא… הרי אבא יודע מה שהוא עושה].

מאורע דומה אירע בחדר נוסף של הקיסר בעיר ווירצבורג.

יחד עם הקיסר במירוץ הסוסים

כשהיה הרבי הרש"ב בגרמניה בשנת תרע"ד, הוא הבחין במודעות שנתלו בכל מקום על מכירת כרטיסים למרוץ סוסים שעתיד להתקיים במקום פלוני. עוד נכתב כי גם הקיסר וילהלם מתעתד להשתתף במירוץ כדי לצפות בו.

הרבי הרש"ב שלח לקנות כרטיסים בשבילו ובשביל זוגתו הרבנית שטערנא שרה. משפחת גורארי' שהיו ממקורבי 'בית רבי', היו חסידים ואנשי מעשה, ומשום כך לא עלה בדעתם ללכת לצפות במירוץ סוסים, אך כשנודע להם כי הרבי הרש"ב ישתתף, קנו גם הם כרטיסים למירוץ.

במהלך שהותו של הרבי במירוץ הסוסים, הרבה להתבונן בפניו של הקיסר וילהלם. חסידים אמרו אז שהמרוץ סוסים היה הכנה למלחמת העולם הראשונה שהחלה בסוף אותה שנה, ובוודאי הייתה לרבי הרש"ב כוונה טמירה בכך שהלך לשם.

ביקור ברומא בכוונה להיכנס לוותיקן

בערב שבת קודש פרשת ויצא, ו' בכסלו תרע"ד, נסע הרבי ממקום שהותו באותה עת בוינה, אל רומא, זאת לאחר ששמע שבוותיקן נמצאים כלי המקדש. רצונו של הרבי היה להיכנס לוותיקן ולבדוק בעצמו את הענין.

הרבי הגיע לעיר יחד עם משרתו ר' אברהם. כיוון שהיה זה ערב שבת, תכנן הרבי ללכת אל רב העיר ששהה בבית הכנסת שלו, אצלו ניתן היה לסדר כניסה למבנה הוותיקן.

אולם לאחר מכן התברר לרבי שבית הכנסת בו נמצא רב העיר, הוא בית כנסת שבתפילותיו מערבים מקהלה, והמקום דומה בכלל לבית תיפלה נוצרי, וכי האנשים שמגיעים אליו, מגיעים יותר בשביל המופע ולא בשביל להתפלל. כיוון שכך, נמנע הרבי מלהיכנס למקום, אך למרות זאת הלך מרחק רב בשביל להגיע אל הרב, אך לבסוף הרב לא היה נוכח.

הדבר נגע מאוד ללבו של הרבי, אך מכיוון שלא רצה לשהות בעיר עוד זמן נוסף, הורה לעזוב את העיר בבוקרו של יום ראשון.

כמה ימים לאחר מכן כתב ממנטון שבצרפת לבנו הריי"צ: "אילו הייתי חושב מקודם לנסוע, הייתי עושה הכנה לזה באיזה הכירות מויען [וינה. א"ר] או מבודאפעסט, כי לפי השערתי נמצאים שמה מכלי הקודש, רק שאינו מראים הדברים היקרים. בזמן לא הפסדנו מאומה בנסיעתנו, רק טורח הנסיעה היה יותר מבאם היינו נוסעים [מוינה למנטון. א"ר] דרך מיילאנד [מילנו. א"ר]".

מחזה בחוף הים בצרפת

בשנת תרע"א היו הרבי ובנו במנטון שבצרפת. בין השאר הלכו יחד על חוף הים בסמוך לנופים מרהיבים, כפי שתיארם הרבי הריי"צ:

"בפנת זוית של נוף טבע מפליא, בין הים ויער אילנות, הראה לי הוד כ"ק אאמו"ר ספסל אחד בין סבכי היער".

מה היה מיוחד בספסל הזה שבתוך חורשת היער?

הרבי הרש"ב עצמו סיפר לבנו, כי בשנת תרמ"ה, כשלוש שנים לאחר הסתלקות הרבי מהר"ש, הלך הרבי הרש"ב לבדו על שפת הים במקום זה בדיוק, כשלפתע שמע קול מוכר מנגן ניגון געגועים שובה לבבות. הרבי הביט לעבר הספסל וראה את החסיד ר' זלמן זלטפולסקי כשהוא מתעמק במחשבותיו, ובתוך כך מנגן ניגון בדבקות גדולה. מראה זה נמשך מספר שעות רצופות, תוך שעיניו של ר' זלמן עצומות ודמעות חמות זולגות על לחייו.
הרבי הרש"ב לא רצה להפריעו, ומכיוון שכך, המשיך בטיולו מבלי להפריע לחסיד.

את המעמד הזה תיאר הרבי הרש"ב באוזני בנו, באמרו: "במבט על ר' זלמן משתקפים חיי געגועים של חסיד שאיבד את רבו כמה שנים, אך בציור הרוחני הרי כאילו עומד לפניו".

לימים, ניגון זה שניגן ר' זלמן נודע כ"ניגון לר' זלמן זלטפולסקי" ואף הוכנס בספר הניגונים. בהתוועדות שמחת תורה תשי"ב אצל הרבי מלך המשיח, דובר על ניגון זה, וכל הנוכחים ניגנוהו.

הכנס עוד היום את הרבי לביתך – חתום כעת על מנוי למגזין בית משיח