"הרב חי החייה את ירושלים": סיפור חייו של הרב חי קטורזה ע"ה

יש אנשים הנמצאים סביבנו, במכולת, בבית הכנסת או סתם פוגשים אותם ביום יום ברחוב ומנידים להם בראשנו ל'שלום', ואיש אינו יודע איזה סיפור חיים מאלף יש באיש הנראה כאחד מן השורה. אלו אנשים, שלמרות ההיסטוריה העשירה שלהם, מעולם לא חשבו לעשות מזה 'עניין', בוודאי לא להתהדר בזה.

אחד מאותם אנשים הוא הרב חי קטורזה ע"ה, מהחסידים שפעלו בירושלים, ונפטר לפני כשנה מנגיף הקורונה. ככה, עם עוד רבים שנדבקו בקורונה ונפטרו, הלך גם הרב קטורזה, מבלי שקיבל את תשומת הלב הנדרשת לאורח חייו המרתק.

לרגל יום השנה הראשון לפטירתו, כ"ו בשבט, התכנסו כמה מילדיו וסיפרו על האבא, על השליח ועל המחנך בצלו הם גדלו וממנו ינקו את האהבה וההתקשרות לרבי מה"מ.

את שזירת קורות חייו של האב, פותח בנו הגדול הרב אהרון, המשמש כשליח הרבי בווינה שבאוסטריה:

"אבא נולד בשנת תשי"א בעיר תוניס שבתוניסיה. בתקופת מגוריו שם, הצרפתים ייסדו שם את בתי הספר היהודים של רשת 'אליאנס'. בבתי ספר אלה חינכו את הילדים ללא תורה ומצוות. בני המשפחה שהייתה שומרת מסורת, שמרו על חלק מהמצוות ככל שידעו, מתוך תמימות ופשטות".

בשנת תשכ"ז כאשר מלאו לחי 16 שנים, פרצה מלחמת ששת הימים. בעקבות כך, מצבם של יהודי תוניס היה מאוד לא נעים, בלשון המעטה. כיוון שכך, בני משפחת קטורזה היגרו לצרפת.

חי התאקלם במהירות בבית הספר תיכון שבצרפת. כשסיים את התיכון המשיך באוניברסיטה, שם השתלם במקצוע הרוקחות במשך 6 שנים.

באותה תקופה, משפחתו התגוררה בדירה שהייתה צרה מלהכיל את כולם. בנוסף, עמם התגוררו משפחות נוספות של בני דודים. לימים סיפר, כי כאשר הוא רצה ללמוד במקום שקט לקראת המבחנים שהיו לו, היה מתיישב מתחת לשולחן ולומד…

בד בבד עם לימודיו באוניברסיטה, נשא לאישה את רעייתו שמחה, בחורה יהודית עם רקע דומה לשלו, בת למשפחה מסורתית שהיגרה שנים רבות קודם לכן מתוניס לצרפת.

כאשר סיים את לימודי הרוקחות, פתח חי בית מרקחת ברובע מרכזי בפאריז. חייה של המשפחה הצעירה עלו אט אט על דרך המלך. באותן השנים, בית מרקחת בצרפת היה מקור פרנסה מכובד ומכניס.

הדלת החב"דית שנפתחה לרווחה

את התקרבותו ליהדות תלה חי בחבר טוב שלקח אותו לשיעור של הרב גדליה פאשטער ע"ה (שנפטר לפני כמה חודשים). השיעור היה בנושא תפילין, ולראשונה בחייו הבין את מהותן של אותן 'קוביות שחורות' הנוהגים להניח בבר מצווה… הרב פאשטער הסביר את נושא התפילין על פי חסידות, והנושא פשוט קסם לו. בעקבות השיעור התחבר יותר והחל להגיע אף לשיעורי תניא וחסידות.

למרות שהעבודה בבית המרקחת הייתה קשה, עם משמרות תובעניות, כל זה לא מנע ממנו להשתתף עוד ועוד בשיעורי תורה וחסידות. אם הרב פאשטער פתח בפניו את הצוהר לעולמה של ליובאוויטש, הרי שהשליח הרב מולע אזימוב פתח בפניו את הדלת לרווחה. הוא חיבר אותו לקהילה הקרובה, והיה לחבר באחד מבתי כנסת השייכים לבית חב"ד שלו ברובע ה–19.

ממשיך ומספר הבן הרב אהרון: "הזיכרון הראשון מאבא שחרוט בזכרוני, קשור ל'תפילין'. כשהייתי בגיל חמש בערך, עליתי לקומה השנייה של בית המרקחת, וראיתי שם את אבא מתפלל כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, באופן שהיום הייתי קורא לזה 'תפילה בעבודה'. ברצינות ובכובד ראש. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כך. כנראה שבאותו יום הוא לא יכול היה להתפלל בבית הכנסת במניין והוא השלים את התפילה בבית המרקחת. זה מאוד הרשים אותי, ועד היום עולות לי דמעות כאשר אני נזכר בזה".

תהליך ההתחזקות והחיבור לקהילה החב"דית בפאריז, העמיק יותר לאחר שנולדו ילדיו. באותה התקופה של שנות המ' המוקדמות, ה'מקורבים' בצרפת לא ידעו שיש 'ליובאוויטש' ויש חוגים אחרים. 'ליובאוויטש' הייתה מילה נרדפת ליהדות.

נושא החינוך החסידי נגע לליבו. הפריע לו שילדיו לא לומדים במוסדות עם דגש על לימודי הקודש. בשלב מסוים, כשראה שאין בפריז חינוך חסידי ראוי, החליט ביחד עם רעייתו שמחה תחי' לשנות מקום מגורים.

בני משפחת קטורזה עברו אפוא לקהילה הגדולה בעיר אקס–לה–בן, שם התגוררו מספר חודשים. לאחר בחינת המקום, החליט חי שאין זה מספיק עבורו, וגמר אומר לעלות לארץ הקודש. מכיוון שהבין שהחלטה זו תגדע את הענף הכלכלי של המשפחה ובני משפחתו המורחבת לא יסכימו לכך, הוא טרח לטשטש את המטרה הסופית. בתחילת קיץ תשמ"ג בישר למשפחתו המורחבת כי 'אנחנו נוסעים לביקור של כמה חודשים לארץ ישראל', רק אחרי שהגיעו ארצה, הודיע להם כי הוא וזוגתו החליטו להתיישב בארץ ישראל.

התחלה השתכנה משפחת קטורזה במרכז קליטה באזור לא–חרדי. ההורים הודיעו מיד לפקידי הקליטה שהם לא מעוניינים במקום כזה. הלחצים נשאו פרי, ואת חג הסוכות תשד"מ חגגו בני המשפחה במרכז הקליטה בכפר חב"ד.

הילדים נכנסו למוסדות חינוך חב"דיים, והמשפחה ניהלה אורח חיים חרדי לחלוטין.

'איך אפשר חסידים ללא לימוד חסידות?'

נדמה ש'המכה בפטיש' להיות ולהתנהג כחב"דניקים במלא מובן המילה, היה רק לאחר מעברם לירושלים, כפי שמספר הבן ר' אהרון קטורזה:

"לאחר שנה של מגורים במרכז קליטה בכפר חב"ד, עברנו לגור בשכונת רמות בירושלים. אבא החליט לקחת את הלימודי יהדות ברצינות, והחל לחפש מקום ללמוד. הוא טען כי עבד מספיק בצרפת, וכעת הוא רוצה ללמוד תורה ברצינות.

"כך מדי בוקר למד חסידות במחלקה לדוברי צרפתית בבית כנסת 'צמח צדק' בעיר העתיקה, ואחר הצהריים הוא למד 'נגלה' בישיבת 'אור שמח' הליטאית, גם שם הייתה מחלקה לדוברי צרפתית.

"באותה תקופה אבא כבר הבין עברית, אך כשאמרו בשיעור מילה שלא הבין, הוא שאל ותרגמו לו לצרפתית. הוא למד באותם ימים הרבה חסידות. לפעמים, בעיקר בעיתות החופשה, הצטרפתי ללימודו במקום. אני זוכר אותו יושב בשיעורים, כותב ומסכם בשקדנות את השיעורים. תמיד כשראה אותי 'חי' בלימוד הנגלה, היה אומר לי 'אינך יודע מה אתה מפסיד שאתה לא שוקע בחסידות'…

"בתור ילד ונער ראיתי אותו פעמים רבות יושב על הספה, יד אחת תופסת בזקן ובשניה ספר מאמרים של אדמו"ר הזקן, שקוע ומנותק מהסביבה.

"בחודש סיון תשמ"ה, עברנו לשכונת 'גאולה'. אבא עשה חנוכת הבית, והזמין להתוועדות הן את חברי הכולל של 'צמח צדק', והן את חבריו מ'אור שמח'. באמצע שאל את ראש מחלקת הצרפתים באור שמח 'מתי למדו ב'אור שמח' חסידות?'… בכלל, נושא לימוד חסידות 'בער' בו. זכורני שפעם הגענו לבית כנסת 'הר צבי' בירושלים בשבת. בדיוק התקיימה שם 'שבת התרוממות' של קהילת ה'פרושים'. אבא התיישב ביניהם והתחיל לדבר עם האברכים שם, שאם הם מגדירים את עצמם 'חסידים', איך יכולים להיות כך ללא לימוד חסידות.

"אבא הזיל מכיסו גם כספים רבים לטובת הפצת החסידות. תקופות ארוכות היה תורם כסף לגלי הרדיו הפיראטיים החרדיים, 'קול הנשמה' ו'קול האמת', כדי שבתאריכים חסידיים ידברו על הרבי וחסידות".

מניין היה לאביך כסף בתקופה בה למד ולא עבד?

"בתקופה הראשונה לאחר עלייתנו ארצה, אבא חשב לשמור בבעלותו את בית המרקחת בצרפת ולנהל אותו מרחוק, וכך להמשיך ולהתפרנס. אך כשהדבר התברר כבלתי אפשרי, החליט למכור את בית המרקחת. למרות שבארץ ישראל לא הייתה לו עבודה מסודרת ומקור פרנסה, לא היסס ונסע לצרפת ומכר את בית המרקחת. חינוך הילדים היה מבחינתו בראש סולם העדיפויות מעבר לשיקולי פרנסה או נוחות. פעם סיפר לי, כי אם היה נשאר בצרפת עוד שנים אחדות, הוא היה מסודר כלכלית לכל החיים…"

לחזור מהרבי כמו חסיד

לימוד התורה של הרב חי קטורזה, היה רציני ומעמיק, ללא 'עיגולי פינות'. כך למשל, בחודש תשרי תשמ"ו החל ב'פרויקט הרמב"ם' שלו. המטרה הייתה ללמוד בעיון ולסכם את הרמב"ם. בהתחלה פרק ליום ולאחר מכן עבר לשלושה פרקים ביום.

לאחר סבב לימוד בו סיכם את הלכות הרמב"ם, החל לעשות קיצורים של הרמב"ם. הוא רצה שלכול אחד תהיה גישה ללימוד הרמב"ם. הוא הסביר כי המטרה היא שאדם ילמד חצי עמוד, ויהיה לו בראש את כל שיעור הרמב"ם היומי.

עד חודש תשרי תשמ"ז, חזותו החיצונית של הרב קטורזה לא העידה עליו שמדובר בחסיד חב"ד. לקראת תשרי תשמ"ז נסע לראשונה ל–770, משם כבר חזר עם סירטוק…

האירוע שהפך אותו לחסיד של הרבי בכל המובנים, אירע באחת ההתוועדויות עם הרבי. הוא עדיין היה בלי סירטוק ולא הכיר את כל המנהגים בהתוועדויות. הוא תפס מקום שבדיעבד התברר כמקום לא הכי מוצלח… הוא תפס מקום מתחת לפירמידה, כך שהוא אמנם ראה היטב את הרבי, אך היה עליו לחץ עצום. רק בקושי הצליח לאחוז היטב בידיו ולמנוע מהמון הקהל ליפול עליו. כך עמד לאורך ההתוועדות והסתכל על הרבי.

באמצע השירה הרבי לפתע הביט בו, וסימן לו למחוא כפיים. היות ועדיין לא היה חב"דניק במלוא מובן המילה, הוא לא הבין איך הוא יכול למחוא כפיים כשכל הפירמידה האנושית נשענת עליו… הוא הסתכל וחייך במבוכה, והנה הרבי מביט בו שוב ומסמן לו פעם נוספת למחוא כפיים. הוא חשב להרים יד אחת ולמחוא כף, אך מבחינתו היה בטוח היה שלא יצליח. בלית ברירה חייך שוב אל הרבי. הרבי חייך אליו ועשה תנועה של ביטול, ולאחר מכן הניף את ידו לעברו בתנועת עידוד והמשיך הלאה. תשומת הלב של הרבי 'קנתה' אותו לגמרי.

כשחזר כבר היה חדור באווירה של 770. החוויות שהוא עבר שם, הטביעו בו את חותמם; הוא פשוט 'חי' אותם. בכל שבת היה עומד על הכסא בביתו בדיוק באותו אופן בו ראה את הרבי במוצאי יום הכיפורים, ושר עם כל משפחתו את המארש. גם שאר הניגונים שלמד וספג במהלך חודש תשרי, נכנסו לחיי המשפחה. "אבא חזר חסיד 'שרוף'", מספר בנו.

הזכרתם קודם את נושא החינוך שהיה בראש מעייניו, איפה זה בא לידי ביטוי בבית?

"לאבא הייתה גישה מיוחדת בחינוך. כשהיו שואלים אותו איך הוא מצליח כל כך בחינוך, היה עונה שיש אנשים שהם גם מחנכים, אבל יש אנשים שחינוך זה מה שמעניין אותם..

"אבא השקיע רבות בחינוך שלנו. היה לוקח אותנו לקנות איתו אתרוג מהודר במחיר יקר, כדי להראות לנו מהי חביבות של מצווה. את שיעורי הרמב"ם היומי היה לומד דווקא בחדר הילדים בזמן שהלכנו לישון. הוא בנה לעצמו סטנדר עם מנורת שולחן קטנה, והיה לומד שם את הרמב"ם, מתוך כוונה שיחקק בראשם ובלבם של הילדים כיצד אבא יושב ולומד.

"את הסטנדר המדובר בנה בכוונה בצורה גדולה ואפילו צבע אותו בצבע זהב, כדי שיהיה ברור שיש כאן משהו קדוש וחשוב. באופן כללי, הוא היה מחצין ומבליט את ענייני הקדושה בבית מתוך כוונה שנתייחס לזה בהתאם".

כך הוקם באישון ליל בית חב"ד ברחבת הכותל המערבי

פרק בלתי נפרד בחייו של הרב חי קטורזה, היה נושא של הפצת המעיינות ומבצעי הקודש של הרבי.

מספר בנו: "יום אחד, בשנת תשמ"ט, היינו בהתוועדות בבית כנסת חב"ד בשכונת 'מאה שערים' לשם עברנו להתפלל בקביעות, מאז שאבא חזר מ–770. היה שם את המשפיע הרה"ח ר' משה ובר, שאבא היה קשור אליו, והוא אף היה ה'עשה לך רב' שלו. לרב וובר הייתה חיות מיוחדת במבצע תפילין. פתאום באמצע הניגון, פתח הרב וובר את עיניו ואמר שמי שיקבל על עצמו ללכת למבצע תפילין, הוא מבטיח לו עולם הבא! אבא קפץ על המציאה, ומאותו שבוע החליט לצאת בקביעות למבצע תפילין.

"כידוע הרב וובר ע"ה היה עושה 'מבצעים' בקביעות ברחבת הכותל המערבי. בכל יום היה מגיע לשם ומניח תפילין, ואבא הצטרף אליו מדי יום שישי. הייתה שם עגלה קטנה עם זוגות תפילין, ואליה היה מגיע ר' משה למספר שעות.

"בעידודו של ר' משה החל אבא למנף את מבצע תפילין בכותל הבמערבי ולפתח אותה. אבא לא עצר באמצע, אלא היה עושה דברים עד הסוף. הוא החליט שצריך להגיע כל יום לדוכן, וצריך להחליף את העגלה הקטנה במשהו גדול ומכובד יותר. היו אמנם התנגדויות לדוכן תפילין קבוע בכותל המערבי מצד גורמים שונים, אבא אפילו ניסה לגייס לכך את רב הכותל דאז הרב גץ זצ"ל, אך לא כל כך צלח. עם זאת, הוא לא אמר נואש.

"לילה אחד קרא לי ואמר: 'בא, הולכים לכותל המערבי'. הוא סחב איתו ברזלים מפורקים והניח אותם במערה של הסידורים. או אז חזרנו להביא עוד ברזלים. ככה העברנו את כל הציוד לכותל המערבי, ואז אבא הביא איתו כלי עבודה. היו לו ידיים טובות, והוא פשוט הקים בעצמו את דוכן התפילין בכותל המערבי. הוא הבריח את הציוד בשעות הלילה בשל השמירה הרופפת, וכך הוקם דוכן התפילין גדול ומכובד.

"כמובן שהדבר לא עבר בשתיקה. נוצרו התנגדויות לדוכן והיו אפילו שערכו הפגנות ממול, אבל דוכן התפילין המכובד בכניסה לרחבת הכותל המערבי, הפך לעובדה מוגמרת.

"בשלב מסוים החליט אבא שצריך לעשות 'מבצעים' גם בעזרת הנשים. הוא התרים מישהו והביא עגלה באמצעותה עשו מבצע נש"ק, כשרות ועוד מבצעים הקשורים לנשים, לצד חלוקת חומר הסברה בשלל שפות. הוא אף דאג שהדוכן יהיה מאויש בנשים פעילות שהיו עומדות בדוכן, וכשהיה צריך, אף שילם להן מכספו.

"לאחר תקופה בדוכן התפילין בימי שישי, אבא החל לחשוב איך להביא את יופייה וקדושתה של השבת לאנשים הבאים להניח תפילין בכותל המערבי. לשם כך ישב וסגנן טקסט קצר מתומצת משיחה של הרבי, וכך כתב וערך עלון הנקרא 'עונג שבת', על מנת לאפשר לאנשים המגיעים אל הדוכן, לחיות את הפרשה. בכל שבוע היו באים לקחת עלוני שבת מהדוכן, וכך השבת אצלם קיבלה אור חדש".

מירושלים של מטה, לירושלים של מעלה

דוכן התפילין היה פעיל בכל יום מהזריחה ועד השקיעה, כשבכל יום הגיעו לדוכן כמויות אדירות של מבקרים. בזמן העלייה הגדולה מרוסיה, העבודה בדוכן פשוט לא נגמרה. "אני עצמי שהייתי בחור צעיר, הייתי אומר לו שאני מוכן להגיע לדוכן לשלוש שעות, אבל הייתי נשאר בסוף שש שעות", מספר בנו. "פשוט לא היה שייך לעזוב. הוא היה משלם לאנשים כדי שיעמדו בדוכן ויניחו תפילין לאנשים".

ברבות השנים, הדוכן בכותל המערבי החל לעבוד בצורה עצמאית למדי. כאן המקום להזכיר לטובה את ר' יוסי דונין ז"ל, שבמשך שנים היה פעיל במרץ מיוחד בדוכן הזה.

בשלב מסוים החליט ר' חי קטורזה לפתוח דוכני תפילין אחרים ברחבי ירושלים. אומר ועושה, וכעבור זמן הקים דוכני התפילין במרכז כלל, בתחנה המרכזית הישנה, במדרחוב, מול מסעדת 'סבארו', בשוק מחנה יהודה, ובמקומות נוספים.

הפעילות שלו בדוכן התפילין במדרחוב, נעשתה מכל הלב. "היה לאבא קשר מיוחד עם הצעירים של המדרחוב, אלו עם הקוקו והעגילים. הם היו קוראים לו 'אבא'… הם אהבו אותו והיו ממש קשורים אליו. כדי לעודד את הצעירים להניח תפילין, היה מצלם אותם בעת ההנחה, ואחר כך מפתח את התמונות ומדביק אותן על הדוכן. כך הצעירים היו רואים את עצמם (או את חבריהם) עם התפילין, ורבות מההתנגדויות היו נעלמות.

פעם סיפר שהסיבה שהוא כל כך מצליח בדוכני התפילין, כי באמת אכפת לו מהעוברים והשבים שיניחו תפילין, 'והם פשוט מרגישים את זה', נימק. ר' חי קטורזה היה ספוג באהבה לזולת, וכך היה פונה אל האנשים ברחוב. לא פעם גם הזמין את החבר'ה עם הקוקו לביתו לשבתות, ואפילו בימות החול היה מביא אותם.

"פעם הייתי איתו בדוכן, ובדיוק עברה שם קבוצה של צעירים אמריקאים. אבא התלבש על אחד מהם ולא ויתר לו, וכל זה עם אנגלית שנשמעה יותר אידיש.. בסוף הבחור ניאות להניח תפילין. אחרי קריאת שמע שאל את אבא 'פיניש?' אבא נתן לו נשיקה ואמר לו 'עכשיו פיניש!'…

"בביתנו הייתה קופסה מלאה עגילים שהוא הצליח להוריד לצעירים. את הקופסה הזאת הביא במתנה לרב סלונים ז"ל. בתור ילד הלכתי אתו לחתונה באולמי אפיריון של בחור שנראה דתי מבטן ומלידה. כאשר נכנסנו, לא אשכח איך החתן קפץ עליו וקרא בהתרגשות: 'הוא הוריד לי את העגיל הראשון!'…"

כשהיה רואה מישהו שמתחיל להתקרב, הוא היה מעמיד אותו ליד הדוכן כדי שיניח תפילין לחבריו ולעוברים והשבים. זאת הייתה השיטה שלו. הוא הרגיש שאם הוא ייתן להם להשפיע בעצמם על אחרים, זה יחזק אותם עוד יותר. כך נוצרו רגעים משעשעים ביותר, כאשר עמד אדם עם גופיה ועגיל באוזן, ומניח תפילין ליהודים אחרים".

לפעילות זו במדרחוב ובשאר המקומות במרחב הציבורי הייתה התנגדות?

"כמו כל דבר חיובי, בהחלט הייתה התנגדות בהתחלה, ואפילו חזקה.

"זכורני שבתחילת דרכו של הדוכן במדרחוב, הלכתי עם אבא ל'מבצעים'. פתאום הגיע בעל חנות סמוכה שהתחיל לצעוק על אבא שילך משם, וכי דוכן התפילין שלו הולך וגדל… בזעמו הרב הוא גם הפך לנו את השולחן.

"הייתי אז בגיל 19, צעיר עם דם חם, וכמעט השבתי לו כגמולו…. אבא עצר אותי, ופנה אליו בשלוות רוח גמורה, בלי שום כעס, בעודו מרים את השולחן והתפילין מהרצפה. 'תשמע אדוני', אמר לו אבא, 'להיות בהמה זה קל. החכמה היא להיות בנאדם', ומיד המשיך ב'מבצעים' שלו…

"אותו בעל חנות, החל בסופו של דבר לא רק לחבב את אבא, אלא אף היה נותן לו צדקה לטובת הפעילות. כזכור, באיזור שם אירעו שלושה פיגועי תופת ואותו בעל חנות ניצל בנס. התרומה שלו הייתה כהודאה על הצלתו, וגם לעילוי נשמת אחד העובדים שלו שנרצח באחד הפיגועים. היחסים ביניהם הגיעו לרמת חברות כה גבוהה, שבסיום הפעילות אבא היה מאחסן אצלו בחנות את הדוכן. זה היה 'אתהפכא' מושלם…

"היו גם הפרעות 'שמיימיות'… פעם אבא בנה בבית גגון מפח כדי להגן על הדוכן מהגשם. המקדחה עמה בנה, הייתה על מצב אוטומטי ובשלב מסוים הסתבכה בשערות זקנו ותלשה את כל החלק הפנימי של הזקן, ממש עד זוב דם. רק בשני צידי הראש נותר זקן קטן. כאביו היו איומים, אבל הגיעה השעה לצאת ל'מבצעים'.

"כדי שאנשים לא ישימו לב, כרך צעיף סביב ראשו, וכך יצא החוצה. לא משנה עד כמה גדול הכאב – על 'מבצעים' לא מוותרים. כך הסתובב במשך כמה חודשים עם הצעיף. היו חברים שיעצו לו 'לסדר את הזקן', כדי שהגדילה תהיה שווה בכל הצדדים – אבל כמובן שהדבר לא עלה על דעתו.

"גם בתקופה בה אליהו, בנו הצעיר שהיה בן כמה חודשים, התאשפז. בשעות הבוקר אבא שמר עליו, ובצהריים יצא למבצעים. הצעתי לו שאולי יוותר באותם ימים על הפעילות, אבל המחשבה הזו אפילו לא עלתה בדעתו…

"פעם הוא ביקר אצלי בוינה. באמצע השבוע הודיע לי כי הוא צריך להקדים את הכרטיס ולחזור לארץ ישראל בהקדם. הסיבה: האדם ממנו ביקש להחליפו בשוק, לא יכול היה לצאת כפי המתוכנן. אבא לא היה מסוגל לחשוב על האפשרות שלא יהיו 'מבצעים' באותו שבוע. רק לאחר שכנועים רבים, הצלחנו לארגן מישהו אחר שיחליף אותו, או אז הסכים להישאר בשבת בוינה.

"מעולם לא ראיתי את אבא יושב בהנחת תפילין ב'מבצעים'. פעם הסביר לי, שכשאדם רואה איש אקטיבי, הוא יותר נמשך למצווה, ולכן לא ישב בכסא מדי פעם לנוח. כשהיינו מצטרפים אליו ל'מבצעים' בימי שישי, הוא לא אהב שעמדנו ללא מעש בהמתנה לאנשים. 'אם אין אנשים, יש לגשת אליהם היכן שהם נמצאים', הסביר".

עד שהגיעה הקורונה

הגיעה תקופת הקורונה. רחובות העיר ירושלים התרוקנו במסגרת הסגרים. התכנסויות הרחוב נעלמו, קולות הצהלה של ירושלים נדמו. פעילותו הנמרצת של ר' חי קטורזה הוקפאה ביחד עם כל סדר החיים הציבורי.

גם בימי הסגר הקשים של חודש תשרי תשפ"א, ר' חי התאמץ לקיים בכל מאודו את הוראותיו של הרבי. כך למשל בחג הסוכות ביקש להשתתף בכל מאודו בשמחת בית השואבה. היה לו מוזר שבחג הזה הוא לא יהיה נוכח בשמחה כזאת. הוא לקח אפוא את האופנוע והסתובב בכל המקומות בהן ביקר בשמחות בית השואבה במשך השנים, אך כמובן שלא מצא דבר. קל לתאר את הרגשתו הקשה.

לבסוף נסע לכותל המערבי – למרות שהיה זה בעת סגר מוחלט, והתושבים לא הורשו להתרחק מבתיהם יותר מ–1000 מטר. תחילה שומרי הכותל המערבי לא נתנו לו להיכנס, אבל בדיוק הגיעה תושבת הרובע היהודי שהכיר, ואיך שהוא בזכותה הצליח להשתחל פנימה. ר' חי קטורזה היה מאושר! הוא הרגיש זכות גדולה בכך שגם השנה זכה להשתתף בשמחת בית השואבה. הוא אפילו ביקש ממישהו להסריט אותו ולשלוח לבני משפחתו, כדי להראות שגם בזמנים הקשים ניתן לשמוח.

בשמחת תורה יצא עם בניו לשמח יהודים במרכז כלל בירושלים. הוא עודד ריקודי מעגלים על הכביש שהיה ריק ממכוניות בגלל הסגר.

"לפתע באה ניידת משטרה למקום עם סירנה, וממנה יצאו במהירות שוטרים. אלו הורו לעצור מיד את הריקודים", מספר בנו. "כשאבא ראה שכולם פוחדים מדו"ח משטרתי, ניגש אליהם בחיבה ואמר: 'הרי חג היום, חג של שמחה תורה. צריך להוציא את השמחה החוצה לכל היהודים שישמחו', וכאן החל להסביר לשוטרים אודות מעלת היום. לבסוף השוטר הניח לנו להמשיך לרקוד ואז חזרו כולם…"

מגיפת הקורונה תפסה גם את הרב חי קטורזה, והוא נדבק בוירוס. מצבו הלך והחמיר, והוא נאלץ להתאשפז בבית הרפואה, שם קיבל סיוע נשימתי.

מסירות נפשו, ובמיוחד בנושא התפילין, ליוותה אותו עד יומו האחרון, גם כאשר שכב בבית הרפואה במצב קשה כשהוא מחובר למכשירי חמצן.

"הייתי אתו בבית רפואה והנחתי לו תפילין רש"י. ראיתי שקשה לו לקרוא, אך למרות זאת התיישב ככל האפשר והתפלל מתוך הסידור. זה דרש ממנו מאמץ רב. כשסיימתי לחלוץ לו את תפילין של רש"י, לא רציתי להניח לו תפילין דר"ת. פתאום הוא אמר לי: 'מה עם הר"ת?' אמרתי לו 'אתה בטוח שאתה יכול?' פתאום הוא התמלא בכוח ואמר: 'בטח! מה, בלי ר"ת?!'"…

שבועיים לפני פטירתו, בשבת שלפני יו"ד שבט, כשהוא עם מכונת חמצן וסיטורציה, קרא לבנו וביקש ללמוד עמו מאמר חסידות, כי יו"ד שבט מתקרב…

בשלב מסוים מצבו הלך והחמיר, והוא הורדם והונשם. אלפי חסידי חב"ד נקראו להתפלל לרפואתו, אולם הוא השיב את נשמתו ליוצרה. הלווייתו התקיימה במיעוט אנשים, בהתאם למגבלות משרד הבריאות.

"על חלק ממעשיו הטובים למדנו רק לאחר פטירתו", מספר בנו ר' אהרן. "מידת הנתינה שלו הייתה מעל ומעבר. כשראה מישהו שהיה זקוק לעזרה, היה מתאמץ לעזור לו הן באופן פיזי והן כלכלית, אך תמיד באופן של הצנע לכת.

"וכך ביום של הלוויה ישבנו כל בני המשפחה בסלון הבית, ופתאום בשעה 8 בבוקר מישהו דפק על דלת הבית ושאל אם אבא בבית?… בעוד אנו מסבירים לו שאבא נפטר, אחד האחים יצא מחדר פנימי ואמר שלפני שאבא נפטר, הוא אמר לו שישנם כמה אנשים המגיעים בזמנים קבועים במשך השבוע ומקבלים מעטפה קטנה מבלי שאף אחד ידע… אבא דאג שימשכו לקבל גם כשהוא לא יהיה נוכח…

זהו סיפור חייו מעורר השראה של נער שומר מסורת שעזב את תוניסיה בגיל צעיר, הגיע בגפו לצרפת, ושם החל להתקרב בדרך מופלאה לאורה של תורת החסידות, התקרב לרבי מלך המשיח עד שהפך לקצין בצבאו של הרבי בעודו עוזב מאחוריו אל כל הבלי העולם הזה. במשך השנים קירב אלפי יהודים לאביהם שבשמים, בחיוך בלתי פוסק ובאהבת ישראל גלויה.