הבלוף של האושיית הרשת • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

היה זה לפני כשנה, פגשתי יהודי צעיר, וכך סיפר לי את סיפורו. אני נשוי מספר שנים, יש לי שני ילדים קטנים וחמודים, אישה טובה. אני מתפרנס די יפה, והעבודה שלי היא לשווק עסקים של אנשים דרך הסטטוס בפלאפון שלי. אני נקרא אושיית רשת. אני מעלה על עצמי דברים בסטטוס, על חיי, על דברים שאני עושה, מחפש לעשות דברים כדי להרשים את קהל הצופים שלי. ועל הדרך אנשים משלמים שאני אשווק את הפרנסה שלהם. אני מציג שניסיתי את העבודה, את המוצר של האיש שרוצה לפרסם, ואני מקבל על כך תשלום מכובד.

כל היום אני עסוק איך למצוא חן בעיני קהל הצופים שלי בסטטוס. אני מחפש כל יום מחדש איך אני מדליק את הצופה, איך אני אגרום לו להסתכל בסטטוס שלי, איך אני אעניין אותו יותר, איך אני אגביר את כמות הצופים שלי. אני מסתכל אולי עשר פעמים ביום על כמות הצופים שלי בסטטוס ועל התגובות, רגעים שבהם הדקות הראשונות אחרי שהעליתי סטטוס גורמות ללב לדפוק, טיפת זיעה קרה יורדת במורד הגב כשאתה תוהה מי ראה, מי הגיב, ומה אם אין אף צפייה ברבע השעה הראשונה והאדמה נפערת כשאתה מחזיק את הטלפון ביד רועדת ומרגיש איך כל הערך שלך כאדם הולך ומתאדה לתוך הפיקסלים השחורים של המסך.

אתה חי בתוך פוזה מתמשכת שבה הדופק מהיר, החרדה הסמויה מנהלת אותך שמא הסרטון הבא יאכזב, ואתה סוחר בשקט הנפשי שלך בעבור מטבעות של תשומת לב מזויפת ומלכודת דופמין אכזרית שמנהלת לך את החיים, אותו מנגנון נוירו פסיכולוגי שבו כל התראה או תגובה חיובית זורקת למוח מנת דופמין קצרה ומהירה, שיוצרת אצלך התמכרות הרסנית ותלות מוחלטת בגורם חיצוני כי המוח מיד רוצה עוד מנה כשבמהלך היום פועל כאן מלוא כובדו של מנגנון "דילול האגו" (Ego Depletion), שבו כוח הרצון והשליטה העצמית שלך מתנהגים כמו שריר שמתעייף לאחר שביזבזת את כל האנרגיה הנפשית שלך ב"לשחק אותה" חזק ומצחיק מול המצלמה, כך שכשהגיע הזמן שתגיע הביתה אל הילדים ואל אשתך, לא נשארת לך טיפה אחת של סבלנות או כוח ואתה קורס לתוך אפתיה וריקנות, כשאתה נותן את כל האנרגיה שלך לאנשים זרים במסך ולא נשאר כלום למי שבאמת חשוב לך.

כל מי שמסתכל עלי בסטטוס רואה אדם עם חיוך גדול ורחב, מצחיק, שנון, חכם, אך ככל שאתה מנסה יותר לרצות את הקהל, כך אתה מרגיש פחות חופשי בתוך "תגובתיות פסיכולוגית" (Psychological Reactance) אכזרית שבה הסטטוסים הפכו לבוס האכזר שלך ואתה כבר לא מעלה מה שבא לך אלא מה שאתה "חייב" כדי לקבל את מנת הלייקים, עד שבנית לעצמך כלוב זהב מסטטוסים נוצצים ואתה אסיר רועד שרק מחכה למשפט הציבור, לייק, תגובה, או חלילה, התעלמות מוחלטת שהיא שוות ערך לגזר דין מוות נפשי. אבל האמת היא שאני חסר ביטחון עצמי. יש לי ביקורת עצמית גבוהה, לא אוחז מעצמי. את הביטחון העצמי שלי אני מקבל מקהל הצופים שלי ולא מהאני שלי. אבל בגלל שאני תלוי בקהל הצופים שלי, הביטחון העצמי שלי תלוי בהם. שזה אומר שהביטחון העצמי שלי תלוי בכמות הצפיות עלי ובתגובות.

ככל שיש יותר צופים ותגובות חיוביות על מה שהעליתי אני שמח יותר ובטוח יותר, אבל מספיק שרק אדם אחד יעיר ויצחק על מה שהעליתי כדי להוריד לי את כל מצב הרוח, ובתוך כל זאת פועל במלוא עוצמתו אפקט ההשוואה החברתית (Social Comparison Theory), שבו כל גלילה למטה במסך, כשאתה רואה אושיית רשת אחרת מקבלת יותר תגובות ויותר צפיות, פועלת כמו סכין שמסתובבת בבטן בתוך תחרות שקטה ומדממת שבה הקנאה אוכלת כל חלקה טובה של שמחה בהבנה שתמיד יהיה מישהו חדש, צעיר, ומעניין יותר שיגנוב את ההצגה. אני כנראה עוד לא הפנמתי שאדם שנחשף לציבור, תמיד יהיו אנשים שיאהבו ויקבלו ויש אנשים שיבקרו, לא יפרגנו ויצחקו. אבל זה לא העיקר. בשורה התחתונה, מצב הרוח שלי לא תלוי בי, הוא תלוי במשהו חיצוני.

הכל התחיל שכאחד מהאנשים שמפרסמים אצלי אמר לי בפנים שהוא עוזב אותי לטובת אושיית רשת אחרת, כי הוא צריך משהו יותר חדשני ואני קצת יותר מיושן. הוא אמר לי בפנים מה שהוא חשוב, ואני, אני נשברתי באותו יום. נשברתי, נשברתי לרסיסים. כל הביטחון העצמי, אפילו המדומה שהיה לי, התרסק לי בפנים. פעם ראשונה מזה שנים שעמדתי מול המראה אצלי בבית, האיש החזק, המצחיק, שנראה בסטטוסים כעוצמתי בכה ובכה. בכיתי: כמה אדם יכול להיות? יום אחד הוא שמח ויום אחד הוא עצוב, חצי יום הוא מאושר ובטוח וחצי יום מדוכדך, כי אדם העיר לי הערה על הסטטוס שלו? אבל שאותו איש אמר בעצם אתה כבר לא מעניין, יש בעצם יותר מעניינים ממך ואתה כבר לא רלוונטי, גם הביטחון העצמי המדומה שהיה לי התפוגג ונעלם והרגשתי אפס מאופס.

באותו לילה חוויתי את הניגוד האכזרי ביותר בין המסך לבדידות, הרגע שבו האורות בבית נכבים, המסך בטלפון שחור וקר, ואין מחיאות כפיים, רק דממה מוחלטת שמכה בבטן ומחזירה את ההשתקפות האמיתית בלי מסכות, שמציפה את האבסורד המטלטל של בדידות ההמונים: אתה מוקף באלפי צופים שמציפים אותך בלייקים ובתגובות בכל שנייה, אבל מעולם לא הרגשת בודד כל כך, כי ככל שיש לך יותר עוקבים וירטואליים, כך יש פחות אנשים שבאמת מכירים אותך או אוהבים אותך בלי המסכות, ובעומק הרגע הזה התגלה במלוא עוצמתו משבר הזהות של ה"צל" (קארל יונג), אותו פער מצמרר בין ה"אור" המסנוור של הפלאש במצלמה לבין ה"צל" השחור והעמוק שמשתלט עליך כשאתה נשאר לבד עם חלקים מוסתרים של חוסר ביטחון, עצבות וילד פגוע שרק מתחנן להכרה.

נזכרתי בימי ילדותי. כן, היו לי הורים נפלאים וטובים, אבל הערכה קיבלתי רק כשיש תוצאות. אם לא היה תוצאות הייתי מקבל הערות וביקורת. הייתי שווה רק שהבאתי ציונים טובים, שעשיתי משהו, ואם לא כלום. הרגשתי שכל האני שלי שווה רק אם אני מוכיח את עצמי, ואם לא אני כלום. אף פעם לא קיבלתי הכרה מההורים, אהבה וביטחון שהם אוהבים אותי ומעריכים אותי סתם, שאני טוב ובסדר איך שאני, גם אם אני אקבל במבחן שבעים, שאני טוב לא רק לפי תוצאות והישגים. מבחינה נפשית, וויניקוט קרא לזה 'עצמי כוזב' שנובע מ'הערכה חיובית מותנית' בילדות, אותו ילד שלמד שאהבה תלויה בהישגים הפך למבוגר שמחפש בטירוף לייקים כדי להרגיש שהוא בכלל קיים.

אני מספר את הסיפור הזה בכאב גדול: אני פוגש אנשים גם שהם נקראים מפורסמים גדולים, ותכלס אדם שאין לו אהבה עצמית וביטחון עצמי שהוא טוב, בסדר ואהוב איך שהוא, אז תמיד הוא יהיה תלוי באחרים. ואת האמת שאי אפשר להיות תלוי באחרים. הנפש שלנו לא יכולה להיות תלויה באחרים. מה יגידו לנו? מחמאות זה חשוב, זה מוסיף, אבל צריך שיהיה בסיס אצל עצמנו, מה האמונה שלנו בעצמנו. להאמין בעצמנו, להאמין בטוב שלנו, להאמין בעצמנו, לאהוב ולקבל את עצמנו למרות החסרונות שלנו. כמובן שמנסים להשתפר, אבל דבר ראשון זה קבלה ואהבה של האני שלנו, וכן גם להאמין בעצמנו שלא נברא העולם אלא בשבילי.

אמרתי לאותו יהודי צריך לעבוד על נושא של הביטחון העצמי, אהבה וקבלה עצמית. לאחר תקופה שהיה אצלי הוא התקשר אלי ואמר שבלילה האחרון עמוק לתוך שעות הלילה הוא עמד מול המראה ובכה בכי כזה שלא בכה מאז שהיה ילד. הוא דיבר מול המראה על הילד שבתוכו, על הילד שקיבל אהבה וביטחון בתנאי, שקיבל אהבה מותנית, ואמר לילד הפנימי שלו: אני אוהב אותך, אתה בסדר, אתה טוב, לא משנה מה יגידו קהל הצופים וכמות הצופים, אתה טוב ובסדר איך שאתה, אתה טוב, אתה בסדר. בכיתי בכי של ילד קטן שלא קיבל את הרגש הזה בחיים.

זה לקח זמן עד שהוא התחיל להמעיט בהסתכלות על כמות הצופים ולא להתרגש מביקורת כזו או אחרת. ולאט לאט הוא נהיה איך שהוא. השתחרר סופית מ"עבדות הפיקסלים" של אלגוריתם עיוור וזכה לחזור להיות מלך אמיתי בתוך עולמו הפנימי, נאמן רק לעצמו ולבוראו. הוא פרסם והעלה את מה שהוא אהב והאמין, תוך כדי שהוא גילה את האומץ להוריד את המסכה, את השחרור האמיתי שדורש אומץ אדיר להסכים 'לאבד' קהל ולייקים כדי להרוויח את הנפש בחזרה. וראה זה פלא, דווקא שהוא העלה את מה שהיה מחובר אליו, דווקא אז הוא התחיל לקבל מחמאות שהוא לא קיבל מעולם. ועובדה לרוב, דווקא שאדם מוציא את האני הפנימי שלו ולא מישהו אחר יוצאים ממנו הדברים הכי טובים, ואז גם אנשים מריחים אמת, לא תמיד אבל הרבה פעמים אנשים מריחים אמת.

אני מספר את הסיפור הזה להביא מסר לעולם: אם לא תאהבו את עצמכם, תבטחו בעצמכם, תאמינו שבשבילי נברא העולם, שאתם בנים להשם אלוקיכם, שום משהו חיצוני, ובעצם כל דבר חיצוני שתעשו לא יתן לכם שום ביטחון ושמחה אמיתית. רק אם תעמדו מול המראה של ביתכם, תסתכלו על עצמכם, ותאהבו ותקבלו את האדם שנמצא מולכם, תראו אור בחייכם.

זה הזמן להניח בצד את כל המסכות ואת המרדף המתיש אחרי הלייקים והתגובות, ולחזור לעצמנו, לשקט הנפשי ולנפש פנימה. שנזכה להרגיש את האור האמיתי בבית, לאהוב את עצמינו ולדעת שאנחנו תמיד בסדר כמו שאנחנו.

לתגובות: [email protected]