הגיע הזמן לשיח אמיתי על חינוך ערכי • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

הם פנו אליי בעקבות בקשה של המוסד החינוכי: *הילד צריך טיפול*.

הזמנתי את ההורים לפגישת אינטייק, והם התחילו לספר על הבן שלהם, תלמיד כיתה ח'.

ביום הראשון ללימודים המחנך נכנס לכיתה. היה חשוב לו, כנראה, לפתוח חזק. ליצור סדר. להבהיר מי מנהל את הכיתה ומהם הכללים. אלא שעוד לפני היכרות משמעותית, לפני שמות, לפני ניסיון להבין מי הם הילדים שיושבים מולו – התחיל הלימוד.

לילד הזה משהו שם היה קשה. הוא התנהג באופן שלא תאם את הכללים של המחנך. המחנך הוציא אותו מהכיתה ואמר לו שאין לו מה לעשות בה. בהמשך המנהל הסביר להורים שגם כשהילד אומר שהוא מוכן לקבל את הכללים, משפת הגוף שלו זה לא נראה כך.

הילד מושהה. הוא יוכל לחזור למוסד רק בשעות מסוימות.

ואני יושב מול ההורים וחוזר למשפט שבגללו הם הגיעו אליי: "הילד צריך טיפול."

ואני שואל שאלה שאולי לא נעים לשאול: מי צריך כאן טיפול?

אולי באמת הילד צריך טיפול. יכול להיות שיש לו קושי בוויסות, בקבלת סמכות, בתסכול, במעברים או בהתאמה למסגרת. טיפול יכול לעזור לו מאוד.

אבל אם בכל פעם שילד לא מסתדר עם המערכת אנחנו שולחים את הילד לטיפול, האם לא כדאי לפעמים לעצור ולבדוק גם את המערכת?

הייתי מחנך למעלה מעשור. אני יודע איזו עבודה זו. אינטנסיבית, שוחקת, עמוסה, תובענית ומלאת אחריות. אני גם יודע עד כמה היא קדושה.

אבל דווקא בגלל הקדושה הזאת אסור לנו להסתפק במשפט: "הוא לא מתאים לכללים."

חינוך איננו קעמפ שבו הגנרל צריך להוכיח כבר ביום הראשון מי המפקד.

מחנך לא אמור רק לגרום לשלושים ילדים לנגן בדיוק לפי הקצב שלו. הוא אמור לפגוש שלושים בני אדם שונים, עם טמפרמנט שונה, בית שונה, כוחות שונים, פגיעויות שונות ודרכים שונות להגיב לסמכות.

כן, צריך כללים.

כן, צריך סדר.

כן, ילד צריך לדעת שיש מבוגר שמחזיק את הכיתה.

אבל משמעת היא כלי חינוכי. היא לא מטרת החינוך.

ולפעמים נדמה שהפכנו דברים חיצוניים לערכים בפני עצמם.

צבע הכיפה, סוג החולצה, אופן הישיבה, איך הילד מסתכל כשמדברים אליו, האם הוא משדר בגוף בדיוק את מה שהמבוגר רוצה לראות.

אפשר לדרוש את כל אלה כחלק מקוד מוסדי. זה לגיטימי.

אבל בואו לא נתבלבל: צבע הכיפה איננו ערך.

הערך יכול להיות שייכות, זהות, קבלת המסגרת וכבוד למקום.

חולצה לבנה איננה ערך.

הערך יכול להיות כבוד עצמי וכבוד לסביבה.

שקט בכיתה איננו ערך. הוא תנאי שיכול לאפשר למידה.

וכשאנחנו שוכחים את ההבדל בין הערך לבין הביטוי החיצוני שלו, קל מאוד להגיע למצב שבו הילד "נכשל בחינוך" רק מפני שלא הצליח להתיישר מספיק מהר.

ויש עוד כלי אחד שאנחנו כמעט לא מדברים עליו: שעת מחנך.

שעת מחנך יכולה למנוע.

לא הכול, כמובן. אבל הרבה.

לפני שילד מתפוצץ – אפשר לדבר על תסכול.

לפני שמתחילות מלחמות סמכות – אפשר לדבר על גבולות ועל התפקיד של המבוגר.

לפני שמישהו הופך ל"ילד הבעייתי של הכיתה" – אפשר לדבר על שונות ועל מקום בקבוצה.

לפני חרם – לדבר על כוח חברתי, מנהיגות ואחריות.

לפני ויכוח על צבע הכיפה – לדבר על זהות, השתייכות ומשמעות.

לפני שהילד צריך טיפול – לפעמים אפשר לתת לו מפגש חינוכי נכון.

שעת מחנך היא לא שעה להעביר בה הודעות.

היא לא זמן להשלמת מבחן.

והיא בטח לא רק שעה להקריא בה תקנון.

זו יכולה להיות המעבדה החינוכית החשובה ביותר של הכיתה.

שם מחנך יכול לשמוע איך הילדים חושבים.

שם הוא יכול לראות מי נעלם.

שם אפשר לבנות אמון עוד לפני המשבר.

שם אפשר ללמד שפה רגשית וחברתית.

ושם אפשר להפוך קבוצה של תלמידים לכיתה שיש בה שייכות.

ואם מחנך אומר: "אני לא יודע איך לעשות את זה."

"לא לימדו אותי."

"אני לא יודע מה להעביר."

מצוין, אז בואו נלמד אותו.

במקום להביא שוב עוד תוכנית חיצונית שתיכנס לילדים לכיתה פעם בשבוע ותיעלם, אולי הגיע הזמן להשקיע במי שנמצא איתם בכל יום.

להכשיר מחנכים בכלים רגשיים וחברתיים.

ללמד אותם לנהל שיח.

לזהות מצוקה.

להחזיק קונפליקט.

לקרוא התנהגות.

להציב גבול בלי להשפיל.

להיות סמכותיים בלי להפוך כל התנגדות למלחמת כוח.

כי איש המקצוע החיצוני יכול להיות מצוין, אבל בסוף כשהילד חוזר מחר בבוקר לבית הספר, *מי שמחכה לו שם הוא המחנך.*

והמחשבה שלא עוזבת אותי היא על אותו ילד.

זה היה היום הראשון שלו.

הוא עוד לא הספיק לבנות קשר.

עוד לא הספיק למצוא מקום.

עוד לא הספיק להכיר את המבוגר שאמור ללוות אותו השנה.

וכבר למד משהו מאוד ברור: כשאני לא מסתדר עם המנגינה של המקום, אפשר להוציא אותי ממנה.

איזה סיפור הוא יספר לעצמו עכשיו על השנה הזאת?

איזה סיפור הוא יספר על עצמו?

ואולי לפני שאנחנו שואלים איך לגרום לו להתאים את עצמו למערכת, כדאי לשאול גם: מה המערכת מוכנה לעשות כדי שהוא יוכל להצליח בתוכה?

הגיע הזמן לשיח אמיתי על חינוך ערכי.

לא רק על איך הילדים נראים מבחוץ.

לא רק על שקט, סדר וקוד לבוש.

ולא רק על כמה מהר הצלחנו לעצור התנהגות שלא מצאה חן בעינינו.

חינוך ערכי נמדד גם ברגעים שבהם הילד לא מסתדר.

כי ילד שקל לחנך לא באמת בוחן את המערכת.

המבחן החינוכי מתחיל דווקא מול הילד שמערער לנו את הסדר, ושם אנחנו צריכים להחליט אם התפקיד שלנו הוא רק לגרום לו להתיישר – או באמת לחנך אותו.