-
איך נוגעים באלוקות בדור של אפס סבלנות? חודש אלול כבר כאן, המלך בשדה, ובתוככי הלב עולה הצימאון להתקרבות ולהתעלות. אלא שעבור רבים מאיתנו, המושג 'עבודת התפילה' נשמע כמו אידיאל בומבסטי • בהתוועדות מרתקת ומרוממת, הרב מנחם מענדל גורביץ', משפיע ראשי בישיבת 'הבוכרים' בכפר חב"ד, פורט את התביעה החסידית בצורה מעשית • לקריאה
אבריימקה אייזנשטיין|כ׳ באלול ה׳תשפ״והרב מנחם מענדל גורביץ', משפיע ראשי בישיבת 'הבוכרים' בכפר חב"ד
השער של חסיד להכלעומדים אנו בעיצומו של חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות, הימים שבהם 'המלך בשדה' והלב החסידי משתוקק להתקרבות, להתעלות ולהתחדשות פנימית. אך דווקא ברגעים אלו, כאשר בתוככי זאל הישיבה או בית הכנסת עולה ומהדהדת הדרישה החסידית התובענית ל'עבודת התפילה', יש מי שחש צביטה בלבו. עבור בחור צעיר, או אפילו חסיד העסוק בהבלי העולם וטרדותיו, המילה 'עבודת התפילה' נשמעת לעיתים כמושג בומבסטי, מופשט ובלתי מושג.בדמיונו עולה מיד דמותם הנישאת של ה'עובדים' שמתפללים במשך שעות ארוכות בלהט אש ודביקות, מתוך התבוננות עמוקה בחסידות, וזה נראה קצת רחוק ולא מעשי עבור הרבה חסידים. אך חשוב לדעת שתורת החסידות אינה מכוונת ליחידי סגולה בלבד. אם עבודת התפילה היא השער העיקרי שדרכו נדרש כל חסיד לעבור, עלינו לפרוט אותה למטבע עובר לסוחר. עלינו להבין מדוע דורשת החסידות דווקא את היגיעה הזו של האריכות בתפילה, וכיצד היא נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו.
כדי להבין את מהותה של עבודת התפילה והזמן הנדרש עבורה, מן הראוי להקדים במעשה החסידי הידוע: לאחר שהרב המגיד ממעזריטש נסע לראשונה אל הבעל שם טוב וחזר לעיירתו, שאל אותו חברו ללימוד – גאון עצום בנגלה – מה למד שם. השיב המגיד בסיפוק: 'למדתי כיצד להתפלל'.
התפלא החבר: הרי נסיעה ארוכה ויקרה כל כך דרשה משאבים רבים; האם בשביל 'ללמוד להתפלל' היה צורך להרחיק נדוד? יתרה מזו, הוא נוכח לראות שתפילתו של המגיד החלה לארוך שעות רבות, ושאל מה תופס אצלו זמן רב כל כך בתפילה. השיב לו המגיד במשל מעניין: ידוע לי כי לרעייתך יש חנות, ואתה נוסע פעם בשנה ליריד הגדול בלייפציג לרכוש סחורה. את שאר ימות השנה אתה מעביר בישיבה במנוחה, בפרנסה ברווח שמביאות העסקאות.
הדרך להגיע באמת ליריד
אם כן, מדוע תטריח את עצמך בטלטולי הדרך? שב בביתך, קח לך שעה קלה, ותחשוב בדמיונך כיצד אתה נוסע, עובר בין החנויות, אורז את הסחורה וחוזר לביתך! המחשבה תגזול מעט מאוד זמן, וכך תוכל להמשיך ללמוד ברוגע. צחק החבר ואמר: הרי מן הדמיון לא יגיעו מוצרים לחנות! חייבים ליסוע לשם בגשמיות, לשלם ולקנות בדוכנים, כי רק כך מביאים את הסחורה.
אמר לו המגיד: הגעת לנקודה. אותו הדבר בדיוק מתרחש בעבודת התפילה. כדי להגיע להתפעלות פנימית, כדי להגיע ל'לב שנשבר' וללב שמשתוקק לאלוקות – צריך להגיע, ולהגיע לוקח זמן. 'להגיע' בתפילה פירושו לא להסתפק בהעברת המחשבה בדרך אגב. אין די בכך שהאדם יודע כבדרך אגב שהקדוש ברוך הוא 'ממלא כל עלמין'. כדי שהדבר יפנים, חייבים לפרוט את ההתבוננות לפרטי פרטים.
המשפיע הרה"ח ר' שלום פלדמן ע"ה היה מסביר יסוד זה באמצעות דוגמה מוחשית: כולנו יודעים ידיעה היסטורית כללית כי בשואה האיומה נרצחו שישה מיליונים מאחינו בני ישראל הי"ד. אף על פי כן, רובנו מסוגלים להמשיך בשגרה וללכת לישון בלילה במנוחה.
הידיעה הכללית, מפורשת וקשה ככל שתהיה, אינה מצליחה לזעזע את פנימיות הנפש. אולם, אם ניקח ספר זיכרונות המפרט לפרטי פרטים את קורותיה של ילדה קטנה אחת, ונקרא בפרטות כיצד חיה עם משפחתה, מה אמרה לאמה ומה אירע לה ברגעיה האחרונים, באותו לילה לא תוכל לעצום עין.
מפני שהפרטים הקטנים הם שמכניסים את הדבר אל פנימיות הלב. הידיעה הכללית נשארת במוח; הפרטים יורדים אל הרגש. זהו בדיוק תפקידה של תורת החסידות. היא אינה מסתפקת באמירה מופשטת ש'אין עוד מלבדו'.
היא מפרטת לפרטי פרטים את סדר השתלשלות העולמות, כיצד האור האלוקי מצמצם את עצמו וכיצד הוא מחיה ברגע זה ממש את המציאות. ככל שהאדם מעמיק בפרטים הללו בשעת התפילה, כך הידיעה הופכת למוחשית: הקדוש ברוך הוא אינו רק 'נושא מופשט', הוא נמצא כאן ממש, צופה במעשי ומבקש את הלב שלנו.
מלחמת חורמה על החיים
משום כך מנהל היצר הרע מלחמה שערה דווקא נגד ההתבוננות באריכות התפילה. היצר מוכן להשלים עם כל הנהגה אחרת – לימוד החסידות, הפצת המעיינות וקיום מצוות בהידור – אבל על אריכות התפילה הוא נלחם בכל כוחו. מפני שהוא יודע את האמת הפשוטה: כשחסיד מתפלל באריכות – על חייו שלו הוא נלחם! מול מוח המואר באור אלוקי, ההתבוננות הורגת את היצר ומבטלת את שורש התאוות.
כאשר הגיע לראשונה לליובאוויטש סבי החסיד הרה"ח ר' איצ'ה דער מתמיד (יצחק הורביץ) הי"ד, עדיין הקדיש את זמנו ללימוד הנגלה, עד שראה קבוצת חסידים קשישים מתוועדים בבכי ובדמעות שליש. הוא התקרב אליהם ושמע אותם מדברים ביניהם כיצד לימוד החסידות ועבודת התפילה בכוחה לשנות מן הקצה אל הקצה את טבע המידות הגשמיות של האדם.
אידן, ה' נמצא פה!
הדברים נכנסו כחץ בלבו. למחרת בבוקר הפך את קערתו והחל להקדיש את כל זמנו ומרצו ללימוד החסידות ולעבודת התפילה באריכות. החסידים סיפרו כי בטרם ניגש ר' איצ'ה אל הסטנדר, היה מסתובב בבית הכנסת הלוך וחזור ברעד ובמחשבה עמוקה. פתאום הייתה תופסת אותו חרדה פנימית, והוא היה קורא בקול חוצב להבות: 'אידן, הקדוש ברוך הוא נמצא פה! ואם הקדוש ברוך הוא נמצא פה – הרי שאני אינני מציאות כלל! ואם אני עדיין מרגיש את עצמי למציאות, עלי להתחיל לרעוד מקור ברגלי ומפחד השם'!.. זוהי עבודת תפילה המזעזעת את עורקי הנפש..
ברם, הבחור הלומד בישיבה עשוי לשאול בצדק: למדתי מאמר חסידות בחיות, וכעת אני ניגש להתפלל. מה פירוש 'לחשוב חסידות' בשעת התפילה? המשפיע הרה"ח ר' זלמן גופין שיחי' מסביר כי הצעד הראשון [לאחר לימוד ושינון של המאמר עד שהסברה האלוקית מונחת בבהירות בראש], הוא להעביר במחשבה את תוכן המאמר. לאחר מכן מגיע השלב השני – ההתבוננות, שבה אין צורך בסיכום שכלי אלא בשאלה הנוקבת: מה ה'מאמר' הזה אומר לי? מה הוא תובע ממני? כיצד הוא מכניס בי יראת שמים?
משם עוברים למילות התפילה, על ידי שילוב תוכן המאמר בתוך פירוש המילים. למשל באמירת 'ברוך שאמר והיה העולם', החסידות מעניקה עומק במילים: כיצד העולם נברא בדיבור בלבד וכיצד האור האלוקי מהווה אותו מאין ליש בכל רגע.
כמה שהאדם ירגיל את עצמו לחשוב בכל יום חסידות לפני התפילה ולכוון את פירוש המילים בתפילה, הוא ירגיש שהוא לא רק אומר מילים בתפילה, אלא פתאום מיתווסף ניגון פנימי, הלב מתרומם, וכל התפילה מקבלת צורה אלוקית ועבודה ללבית טהורה, הוא חש שהוא מדבר עם השם באמת ובתמים.
כמה דקות שמשנות הכל
סבי החסיד ר' איצ'ה דער מתמיד, למד בישיבה בחרסון ועמד להתפלל לפני העמוד בימי האבל על אביו. המשגיח הזהיר אותו שלא למשוך את התפילה כדי לא לעכב את הציבור. ר' איצ'ה הבטיח להשתדל, אך כשהגיע לברכת 'יוצר אור', הוא התחיל להתבונן בעמקות בגדולת הבורא.
הוא שכח כליל ממיקומו כחזן, סטה מן העמוד, התיישב בקרן זווית ושקע בהתבוננות באלוקות במשך שעות. הוא לא חשב רק את פירוש המילים, אלא הוא התבונן במאמר חסידות בכל יום ויום, עד שזה התחבר לו לתפילה, וכך הוא הגיע להכרה באלוקות.
כיצד ניתן ליישם תביעה זו בדור הטכנולוגיה, שבו הסבלנות קצרה מלהכיל? הסוד הוא עבודה הדרגתית. כמו שאחד העניינים ב'אתכפיא' זה לדחות טיפה את הרצון הבהמי, שאם התחשק לאדם לאכול משהו מתוק? בהתחלה לא נכון שיגיד לעצמו 'לא', אלא לחכות חמש דקות.
השבירה הזו של הרצון המיידי היא ה'אתכפיא' הגדולה ביותר [ולאחר מכן יותר קל גם להתרגל להגיד 'לא', מבלי שזה ישבור את האדם]. אותו הדבר זה גם בעבודת התפילה. אין צורך להתחיל כבר ממחר בבוקר להתפלל מחר שלוש שעות ברציפות.. אלא כדאי להתחיל בקטן: שהאדם יכריח את עצמו להתבונן במאמר חמש דקות בלבד.
להיות 'גאולתיים'
חמש דקות תמימות שבהן אינו לומד או אומר מילים, אלא עוצר, חושב ומעמיק בדבר חסידות אחד שנוגע אליו ולחיבור שלו עם הקדוש ברוך הוא. כשהאדם ירגיל את עצמו להתבונן חמש דקות, הוא יגלה אט אט כי השער נפתח. והוא יכול להוסיף עוד כמה דקות של התבוננות למשך תקופת זמן ולאחריה עוד ועוד, עד שהוא יגיע למצב שכל כך הוא יהיה שקוע בתפילה באריכות, שהוא לא ירצה להפסיק..
התוצאה הישירה של ההתבוננות בתפילה היא תיקון המידות – האור האלוקי יאיר במוח ויגרש את החושך ממילא, ללא מלחמות נפשיות מתישות. זוהי ההכנה הישירה והפנימית ביותר לקבלת פני משיח צדקנו. לצד הפעולות הברוכות ב'מבצעים', מוטלת עלינו החובה להיות 'גאולתיים' בתוכנו פנימה. גאולה פרטית מתחילה במוח ובמחשבה. כשאנו מתפללים באריכות ומתבוננים בחסידות, אנו מכינים את הנפש להיות כלי קיבול לאור הגאולה האמיתית והשלימה ומלכנו משיחנו בראשנו.
תגיות: איצה דער מתמיד, הרב מנחם מענדל גורביץ', לחלוחית גאולתית, עבודת התפילה
כתבות נוספות שיעניינו אותך:











