100 שנה להסתלקות אדמו"ר הרש"ב • כך הועבר ה'ציון'

מאת שניאור זלמן ברגר

ביום ב' ניסן שנת תר"פ הסתלק כ"ק אדמו"ר הרש"ב ובמהלך הקבורה מינה אדמו"ר הריי"צ בית דין, בפניהם הצהיר כי הרשות בידו להעביר את ה'ציון', כפי שסיפר הרב משה דובער ריבקין – בספרו 'אשכבתא דרבי': "כשבאו לבית הקברות העמידו המיטה אצל הקבר, ובעת שהורידו גופו הק' אל הקבר, אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ לג' אנשים שעמדו אז אצלו, הרב אברהם ברוך פבזנר, הרב אליעזר קרסיק ועוד אחד, ועשאם בית דין. הרבי התנה בפניהם שהמקום הזה הוא בשביל אביו הק' על תנאי, שיהיה הרשות בידו לפנות עצמות הקדושים אצל קברי אבותיו הקדושים נ"ע בליובאוויטש". ואכן ה'ציון' הועבר ממקומו, היה זה בשנת תרצ"ט כאשר הועבר הציון מבית העלמין הישן לחדש.

• • •

הכל החל כאשר שלטונות רוסטוב, החלו בבניה בסמוך לבית העלמין היהודי, בו שכן אוהל אדמו"ר הרש"ב, ובמהלך הבניה סמוך לבית העלמין, נפוצו שמועות ודיבורים בדבר הרס עתידי של בית העלמין הישן. כפועל יוצא חששו חסידי רוסטוב, פן חס ושלום יהרס ציונו של אדמו"ר הרש"ב, בייחוד לאור העובדה כי ניסיון הידברות עם השלטונות הקומוניסטיים על כך לא היה שייך כלל. החסידים מיהרו לפנות אל אדמו"ר הריי"צ ולקבל אישורו להעברת 'ציון' אביו האדמו"ר, לבית עלמין היהודי החדש ברוסטוב.

אדמו"ר הריי"צ אישר את ההעברה, ולביצוע מלאכת קודש זו התגבשה קבוצה ייחודית של חסידים שהיו מוכנים לבצע את המשימה במסירות נפש אמיתית. על קבוצה זו, זכה להימנות ר' יונה איידלקופ שאף דאג לשמירה ונר תמיד ב'אוהל' אדמו"ר הרש"ב בשנים שלאחר מכן. ההעברה היתה כרוכה בפחד גדול מחמת הסכנה מצד השלטונות, אך יותר מכך היתה כמובן חרדת החסידים מהפרעת מנוחתו של רבם הקדוש. משום כך ההתלבטות לגבי כל פרט בתהליך ההעברה היתה רבה: איך להתנהג בפתיחת הקבר ובהוצאת הגוף ממקום קברו; באיזה אופן יועבר הגוף למקומו החדש וייקבר בשנית; כיצד יוקם האוהל החדש ועוד שאלות ובעיות רבות הכרוכות בפעולה נדירה ורבת-אחריות מעין זו. בהוראת אדמו"ר הריי"צ, התייעצו בפרטים אלו עם מחותן האדמו"ר, הגאון המקובל הרב לוי יצחק שניאורסאהן (אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו), רבה של דנייפרפטרובסק.

העברת ה'ציון' נעשתה תחת מעטה של סודיות מוקפדת ופרטיה היו חשאיים ביותר, גם שנים רבות לאחר מכן. רק כאשר ר' יונה יצא מרוסיה והגיע למחנה העקורים 'פוקינג' שבגרמניה, שיגר אגרת חשאית אל אדמו"ר הריי"צ, בה פירט ברמזים את סדר השתלשלות האירועים בעת העברת הציון. על פי מכתב מיוחד זה (שאת חלקיו העיקריים ניתן למצוא בספר 'אשכבתא דרבי') ומקורות נוספים, מובא להלן סיפור העברת ציון אדמו"ר הרש"ב.

• • •

ההעברה בוצעה באישון ליל של אחד מלילות חודש אדר תרצ"ט, בהשתתפות עשרה חסידים וביניהם: ר' יונה איידלקופ, ר' צמח קוטמאן, ר' מענדל קאנטור, ר' משה וואלף לאבאק, ר' חיים ישראל עפשטיין, ר' נחמן לוקשין ור' אברהם כצנלסון (מחרקוב), הרב יהודה לייב קרסיק וככל הנראה גם ר' שלמה ז'ק ור' מענדל קפילביץ. ביום ההעברה הגורלי, החסידים שהיו מעורבים גזרו על עצמם תענית ושפכו על גופם תשעה קבין של מים, כתחליף למקווה בו לא היתה אפשרות לטבול. לאחר שהשיגו מיטת אלונקה יציבה וחזקה הלכו בשעת לילה מאוחרת לבית העלמין. החסידים שהיו צריכים לחפור באדמת בית העלמין, נתקלו בתנאים מורכבים עד מאוד. באותה העת שררה המקום עלטה גמורה, גשם כבד ניתך ארצה והקרקע היתה מכוסה בתערובת של שלג קרח ומי גשמים. אך מכשולים אלו לא מנעו מהם לבצע את שליחותם במסירות.

בחרדת קודש התקרבו החסידים ל'ציון' ביקשו מחילה והחלו בחפירת הקבר וכאשר נוצר חלל מתאים, שלושה מהחסידים ירדו אל הקבר פנימה. על השלושה נמנו ר' יונה, ר' צמח קוטמאן וחסיד נוסף. החסידים נדהמו לראות כי גופו הקדוש של אדמו"ר הרש"ב נמצא בשלימות. כפי שתיאר ר' יונה באגרת החשאית: "כל הגוף הקדוש והרגליים – הכל היה בשלימות, רק ברגל אחת היו אצל העקב כעין סדק וקצת עוקם שר' צמח יישרו". השלושה הרימו ביראה גדולה ובזהירות יתרה את הגוף הקדוש, יחד עם שלושה טפחים מעפר הקבר והניחו הכל על המיטה שהובאה מבעוד מועד.

המיטה כוסתה בבד שהוכן במיוחד עברו מטרה זו, על ידי ר' יונה ובתו של ר' נחמן לאקשין והוכנסה אחר כבוד בארון כנהוג. בתחילה חשבו החסידים לשאת את המיטה על כתפיהם עד לבית העלמין החדש, אולם מסיבות שונות הבינו כי אין באפשרותם לעשות זאת. נשיאת משא המיטה והעפר הכבדים, בתנאי חולשה מפאת התענית וגשם זלעפות שלא פסק, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. עד מהרה הבינו כי עליהם להשיג רכב מתאים, שהיה משימה בלתי אפשרית. היה זה בשעת לילה מאוחרת ובתקופה בה מספר הרכבים הפרטיים ברוסיה היה מצומצם. ר' יונה גמר אומר לגשת ליהודי שהכיר וברשותו רכבים מתאימים להלויות, וללא שהות דפק על דלת ביתו של היהודי שהיה קומוניסט והעירו משנת הלילה. הלה לא הבין כמובן מה הדחיפות לקבור דווקא בשעות הקטנות של הלילה וגם לאחר הפצרות ובכיות רבות כי יתן לו מכונית מתאימה להלוויה (שאת זהות המדובר כמובן שנזהר מלחשוף), סירב הלה בתוקף. ר' יונה שלא יכל להעלות בדעתו מה יקרה אם יצא בידים ריקות, המשיך להפציר ולבכות עד שאמר כי לא יצא מהבית אלא אם כן תמולא בקשתו. האיום והנחישות אכן פעלו והיהודי הקומוניסט מיהר לטלפן לאחד המנהלים העעובדים תחתיו, והורה לו לשלוח רכב- הלויות מלווה בנהג. הרכב הגיע סוף כל סוף לבית העלמין הישן, אולם לא בכך תמו המכשולים הרבים שעמדו בפני החסידים. לאחר קשיים מרובים, הצליחו החסידים להכניס את הארון דרך דלת הרכב ובדרך לבית העלמין החדש ישבו בחיל וברעדה מסביב לארון.

כשהגיעו לבית העלמין החדש, לא היה ניתן להיכנס בשער. עתה היה על החסידים לשאת את הארון בדרך עקיפה למקום הקבורה החדש שנחפר מבעוד מועד והיה ממוקם במרחק לא מבוטל. החסידים נשאו את הארון על כתפיהם והחולשה מהתענית וגשם זלעפות אילצו אותם לא אחת להפסיק הליכתם, עד שצלחו את הדרך לקבר הפתוח. עתה פנו החסידים לטמון מחדש את הארון בכבוד הראוי, תוך מילוי הוראות הגאון רבי לוי יצחק.

בכך לא תמה פרשית ההעברה. למחרת, נתוודעה האמת לאחראי על רכבי ההלוויות, ואביו של האחראי הגיע אל ר' יונה תוך שהוא מתאונן על צעקות וחששות כלתו שאם יתודע הדבר לממשלה יפטרו את בעלה ממשרתו, ובודאי יענש בעונש חמור. ר' יונה ששמע את הדברים, מיהר לבית האחראי להרגיעו תוך שהוא מסביר לו את גודל מעלת המעשה שעשה והבטיח לו כי בזכות אדמו"ר הרש"ב לא יאונה לו כל רע. ואכן, באופן דבר ההעברה לא פגע ביהודי שנידב את רכב ההלוויות.

• • •

לאחר העברת ה'ציון', היה צורך להקים "אוהל" סביב המציבה ולשם כך נרתם אחד החסידים שעשה פעמיו לעיר לנינגרד, בה היתה באותם הימים קהילת ליובאוויטשית גדולה. בני הקהילה מיהרו להעניק סכום כסף נכבד וכך התאפשר לבנות אוהל חדש תוך שילוב אבנים שהועברו מהאוהל הישן. גודל האוהל החדש שהיה קטן במעט לעומת הישן הותיר מספר אבנים קדושות מהאוהל הישן ואת האבנים הנותרות בחרו החסידים לנצל לבניית מקוה, בבית החסיד ר' נחמן לאקשין.

מאז ההעברה ר' יונה חש אחריות אישית על האוהל, כך שלעיתים קרובות היה הולך לאוהל להשגיח שהכל מתנהל כשורה. לפרקים היו מגיעים חסידים להתפלל באוהל ובתקופה מאוחרת יותר נהגו בעיקר לשלוח פדיונות דרך ר' יונה ור' נחמן לאקשין. בימי מלחמת העולם השניה, משפחת איידלקופ נמלטה מרוסטוב. כאשר שבו, מצאו את דלת האוהל שבורה. ר' יונה ממן את עלות תיקון את הדלת באמצעות הלוואה שהשיג במאמצים מרובים, ואותה כיסה בהמשך באמצעות תרומה של אחד מחסידי מוסקבה. מלבד הדלת הקיף את הציון על ידי חבל ברזל עם מסמרים חדים, כדי למנוע פגיעה במקום בו טמון הצדיק. כמו-כן, תיקן נר תמיד במשרד של בית העלמין ודאג להשגחה תמידית על האוהל.

• • •

לסיום אציין, כי יש הסוברים אשר מספר שנים קודם ההעברה המפורסמת, ה'ציון' הוזז ממקומו, מרחק קצר בתוך בית העלמין הישן.