12 ילדים, שליחות אחת ושרשרת ניסים • סיפור שליחות מרתק

הנוף הנשקף מהמרפסת של בית חב"ד בכפר באגסו שבדרמסאלה, הודו, עשוי להטעות את העין הבלתי מנוסה. מצד אחד, הרים אפופים שקט פסטורלי של הרי ההימלאיה לצד נחלים שוצפים. מצד שני, הודו כמו הודו, הומה וסואנת בבני אנוש ובבעלי חיים.

ובתוך בליל הקולות, אי אפשר שלא לזהות את אלפי הצעירים הישראלים, תרמילאים מחפשי דרך, מוזיקאים או חובבי רוחניות מהמזרח. 

העונה הזאת, אל תוך הפסיפס האנושי המורכב הזה נכנס אלמנט חדש, כזה שאי אפשר להחמיץ: חבורה עליזה ותוססת של ילדים חסידיים שמתרוצצים בין המטיילים, מחלקים כיפות, מנהלים את המטבח ומפיצים אור יהודי חם בלב היערות ההודיים.

יציאה לשליחות של הרבי מלך המשיח היא תמיד אתגר, אך בדרך כלל אנו רגילים לראות זוגות צעירים בתחילת דרכם, האורזים מזוודה או שתיים ויוצאים אל הבלתי נודע. במקרה של משפחת הראל, מדובר באירוע בקנה מידה אחר לחלוטין: זוג הורים ותריסר נפשות שהחליטו לעזוב את הקהילה החמה והתומכת בארץ ישראל, ולצאת לחזית הפעילות הדינמית ביותר בהודו.

איך מנהלים לוגיסטיקה של 14 נפשות בטיסות פנים הודיות? כיצד משיגים חלב כשר בכפרים נידחים? ואיך מצליחים להפוך את הילדים לשלוחים הפעילים ביותר בבית חב"ד? ישבנו לשיחה מרתקת, ספוגת אמונה חסידית פשוטה, עם השליח הרב אסי הראל, שמסרב להתרגש מהקשיים, ומזכיר לנו כל העת: "אנחנו רק הצינור, בעל הבית האמיתי הוא זה שמנהל פה את העסק".

מה גרם לכם לקום פתאום, לעזוב את החיים היציבים בארץ ישראל, ולצאת לשליחות תובענית ומורכבת כל כך, כשאתם הורים למשפחה כה ברוכה עם 12 ילדים בלי עין הרע?

"מבחינתנו, השליחות היא האידיאל המרכזי שלשמו יהודי חי בעולם. כשהתחתנו, גרנו בתחילה בעיר הקודש צפת. צפת היא עיר שמטבעה שוקקת חיים, תיירים, ומבקרים מכל רחבי תבל; שם יכולנו לקיים בהיקף נרחב את מצוות הכנסת אורחים. פתחנו את ביתנו לרווחה, אירחנו סעודות שבת, שוחחנו עם מטיילים והרגשנו ממש כמו 'שלוחים' בפועל, גם ללא תואר רשמי. הבית היה תוסס, והילדים גדלו על ברכי הנתינה והחיבור לכל יהודי.

לפני מספר שנים החיים, ההשגחה העליונה גלגלה אותנו לעבור לגור במגדל העמק. מגדל העמק היא עיר שתיירים כמעט ולא מגיעים אליה. פתאום מצאנו את עצמנו במציאות שונה. הבית שלנו הפך לבית פרטי רגיל והרגשנו שחסרה לנו מצוות הכנסת אורחים שהייתה חלק
מה–DNA המשפחתי שלנו.

יחד עם רעייתי דבורה אסתר התחלנו לחפש אלטרנטיבות, ולאחר התלבטויות ותפילות רבות, הגענו להחלטה נחרצת: אנחנו רוצים לצאת לשליחות של הרבי מלך המשיח. דיברנו על כך רבות בתוך הבית, והגענו למסקנה שלמרות הקושי הפיזי והלוגיסטי העצום שבדבר – בין השאר בגלל שיש ברוך ה' הרבה ילדים – הצעד הזה דווקא יעזור ויועיל למשפחה שלנו. ידענו שהשליחות תעניק לילדים כוחות, תפתח את הנפש שלהם, ותחבר אותם לערכים האמיתיים של חסידות ומסירות נפש – וכך יצאנו לדרך".

כרטיסים בארבע נגלות והנס ברכבת ההודית

מי שמכיר את הודו יודע שגם עבור מטייל בודד, המעבר בין הערים והמדינות הפנימיות, והשגת מצרכי יסוד יכולים להפוך למשימה מורכבת. כאשר מדובר במשפחה בת 14 נפשות, המונח "לוגיסטיקה" מקבל משמעות חדשה לחלוטין.

הרב הראל מחייך כשהוא נזכר בתלאות הדרך, ומספר על הניסים הקטנים והגדולים שליוו אותם הרבה לפני שהגיעו אל היעד…

מטבע הדברים, היציאה לשליחות עם משפחה כה ענפה, מורכבת בהרבה מאשר יציאה של זוג צעיר או משפחה קטנה. מה הם האתגרים הלוגיסטיים והמרכזיים שנתקלתם בהם בדרך אל היעד בהודו?

"כשאתה יוצא לשליחות כמשפחה גדולה, כל משימה פשוטה הופכת למבצע מורכב. כל דבר שאתה עושה – זה למעשה כפול 14 נפשות. קח למשל את נושא הטיסות וההגעה; לא יכולנו פשוט להזמין כרטיסים ולעלות יחד על מטוס אחד. הצרכים של הילדים שונים; חלקם לומדים בישיבות בארץ ישראל, חלקם במסגרות אחרות, ולכל אחד היו את המחויבויות ואת הסיבות שלו. כתוצאה מכך, נאלצנו לרכוש את כרטיסי הטיסה ב–4 נגלות שונות, כשבכל פעם קבוצה אחרת של בני משפחה עושה את המסע המורכב להודו.

באחת מטיסות ההמשך, החמצנו את המטוס רק בגלל היותנו משפחה גדולה כל כך, שמטבעה מעוררת תשומת לב ותהליכים ארוכים בביקורת הדרכונים. הגענו לניו דלהי, ומשם היינו אמורים להמשיך בטיסת פנים לורנאסי שעל גדות נהר הגנגס, שבה פעלנו בהתחלה". 

הרב הראל לא יכול שלא לחייך כשהוא נזכר באותם רגעים מורכבים: "בשדה התעופה פשוט נוצרה מהומה… הפקידים ההודים התבלבלו לחלוטין עם ערימת הדרכונים שלנו. הם היו בטוחים שהם הכניסו ילד אחד שלא במקום הנכון ברישומים, והתחילו להעביר אותנו הלוך וחזור, מתחנה לתחנה, בבדיקות חוזרות ונשנות. מרוב שהם התבלבלו ועיכבו אותנו, החמצנו בסופו של דבר את טיסת הפנים ונאלצנו להתמודד עם כל הלוגיסטיקה מחדש", משחזר הרב הראל.

"אתגר נוסף, קריטי לא פחות, היה האוכל הכשר לחג הפסח. קבוצה של ילדים שהייתה אמורה להגיע אלינו מיד לאחר ראש חודש ניסן, נתקעה בעקבות ביטולי טיסות שהיו בשל מלחמת 'שאגת הארי'. בקבוצה זו היו המצות השמורות והיין הכשר לליל הסדר. אחרי מאמצים מרובים, הם הצליחו למצוא טיסה חלופית שהגיעה דרך שארם א–שייח' שבמצרים. אלא ששם נתקלנו בבעיה חוקית קשה: במצרים ישנן הגבלות מחמירות מאוד על הכנסת אלכוהול, ואסור היה להעביר את היין. בסייעתא דשמיא גדולה, הם הצליחו בכל זאת לעבור את הבדיקות בשלום והגיעו אלינו עם היין והמצות. בדרכם הם עברו באזרבייג'ן, שם קיבל את פניהם השליח הרב שניאור סגל, שבטוב ליבו דאג להם, ואפילו צייד אותם בבשר כבש משובח וכשר, וכך זכינו שיהיה לנו גם בשר לחג…

סיפור נוסף מחג הפסח קשור ל'זרוע' של קערת ליל הסדר. אשתי גדלה בשכונת קראון הייטס שבניו יורק, והיא רגילה שבליל הסדר הכל מתנהל בהידור הגבוה ביותר. ימים אחדים לפני החג היא אומרת לי: 'חסרה לנו זרוע לקערה!' הפכנו את העולם, בדקנו בכל מקום אפשרי באזור, ולא מצאנו שום דבר שיכול לשמש כזרוע לקערה. יום לפני ליל הסדר הגיע, והיינו אובדי עצות.

בסופו של דבר, השליח הרב שניאור קופצ'יק דאג להעביר לנו זרוע באמצעות בחור ישראלי שמצא בחור הודי מקומי, 'אוהב ישראל', וזה הסכים לקחת את הזרוע איתו ברכבת ולמסור לנו אותה.

הסיטואציה הייתה כמעט בלתי אפשרית: התברר שהבחור ההודי היה אמור לעבור בתחנת הרכבת הקרובה אלינו רק ל–5 דקות של תחנת ביניים, והרכבת מיד המשיכה בנסיעתה. אני בכלל לא הבנתי את זה לאשורו, וחשבתי לתומי שהוא מגיע לשהות אצלנו בורנאסי. לא יודע למה ומאיזו אינטואיציה פנימית, הבן שלי החליט שזה קריטי ללכת ולמצוא אותו מיד כשהרכבת עוצרת… הוא רץ לתחנת הרכבת ההמה אלפי אנשים, ותוך 5 דקות בלבד, בתוך כאוס מוחלט של אלפי הודים שהצטופפו שם, רבים מהם ישנים על הרצפה בתנאים קשים, הוא הצליח לאתר את הקרון המדויק ואת המושב שבו ישב אותו הודי! זה היה נס גלוי לחלוטין. רק בדיעבד הבנו שאותו בחור התכוון לעצור שם ל–5 דקות בלבד, ואם הבן שלי לא היה מוצא אותו באותו הרגע – הזרוע הייתה ממשיכה בנסיעה לעומק הודו… בזכות התושייה הזו והנס הגדול, לא רק לנו הייתה זרוע, אלא יכולנו להעניק חצי מהזרוע לשליח נוסף שפועל באזור וגם הוא היה זקוק לה. 

גם עם החסה למרור היה לנו נס. אצלנו זקוקים לנס על כל דבר פעוט, גם לחסה פשוטה שבצפת היינו קונים אותה מתחת לבית…

בבוקר ערב החג, עדיין לא הייתה לנו חסה. תכננו לרכוש את החסות כמה ימים קודם לכן באמצעות אתר אינטרנט מקומי שמבצע משלוחים, אבל בדיוק באותם ימים העובדים יצאו לחופשת חג מקומית, והאתר נסגר. בהשגחה פרטית, דווקא בערב פסח הם חזרו לפעול… הצלחתי ליצור איתם קשר ולרכוש בדיוק את הכמות שהיינו צריכים – 12 חבילות חסות טריות ויפות. כך זכינו לקיים ליל סדר כהלכתו, בהידור רב ובניסים שליוו אותנו צעד אחר צעד".

"הילדים הם לא האתגר – הם השלוחים העיקריים"

באגסו (Bhagsu) הוא כפר במחוז קאנגרה שבתוך הימאצ'ל פרדש בהודו. הכפר נמצא כ–5 ק"מ מהעיר דרמסאלה. באגסו פופולרי בקרב מטיילים ישראלים ומוגדר כחלק מ'שביל החומוס'. 

בתווך, נמצא בית חב"ד של משפחת הראל. 

הלב הפועם של בית חב"ד בבאגסו הוא ללא ספק ילדי החמד של משפחת הראל. בעוד שבעיניים מערביות גידול משפחה ברוכת ילדים בלב כפר הודי נידח, נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, הרי שמשפחת הראל מוכיחה שהילדים הם המנוע המרכזי מאחורי אימפריית השליחות, והם אלו שמצליחים להמיס את הלבבות, גם את הלבבות הקשוחים ביותר של המטיילים". 

תוכל לספר איך הילדים משתלבים בחיי היום–יום של השליחות בתוך בית חב"ד שוקק חיים? 

"כשאנשים שומעים על 12 ילדים בשליחות, הם בטוחים שהם מהווים מעמסה או אתגר. אני תמיד אומר להם: הפוך! הילדים הם לא האתגר בשליחות, הם–הם השלוחים העיקריים כאן; הם אלו שמנהלים בפועל את המסעדה של בית חב"ד ומאפשרים למקום לתפקד ברמה הגבוהה ביותר. בזכותם, אני יכול להיות רגוע, לצאת החוצה ל'מבצעים', להניח תפילין למטיילים ברחוב ולדעת שיש בבית מי שמנהל את העניינים ביד רמה ובאחריות מופלאה.

רוב הילדים מרגישים חלק בלתי נפרד מהשליחות; מי יותר ומי פחות, כל אחד פועל ועוזר בהתאם לכוחותיו ולכישרונותיו. עצם הנוכחות שלהם כאן יוצרת קידוש ה'. המטיילים, שלעיתים קרובות מגיעים עם סטיגמות או ריחוק מסוים ממשפחות חרדיות, רואים את המשפחתיות החמה שיש לנו, את מאור הפנים של הילדים לכל אחד ואת החינוך החסידי, וזה משפיע עליהם עמוקות. 

הנה דוגמה מתוקה: הילדה הקטנה שלי, בסך הכל בת 5, ניגשה כבר כמה פעמים למטיילים שישבו בבית חב"ד וחילקה להם כיפות בצורה טבעית ושובת לב. 

יום אחד הגיע מטייל שחבש כיפה קטנה מאוד, כמעט בלתי נראית. היא ניגשה אליו, ובסוג של 'חוצפה חיובית', אמרה לו שזה לא נראה כמו כיפה אמיתית, והושיטה לו כיפה גדולה ויפה. המטייל מיד החליף לכיפה הגדולה שהיא נתנה לו…

השליחות הזו היא גם בעלת השפעה חינוכית עמוקה על הילדים עצמם. יש לנו ילד שבארץ ישראל פחות מצא את מקומו, ולא תמיד הסתדר בקלות במסגרות הרגילות של הישיבות. כאן הוא פורח לחלוטין. הוא מרגיש חלק חיוני מהמערכת. הוא זה שבודק את הדברים במטבח ומקבל את האורחים שמגיעים למסעדה. הוא ממש היד הימנית שלנו. זו דוגמה חיה לכך שהשליחות לא רק שלא מעיקה על המשפחה, אלא היא פשוט בונה ומצילה את הילדים ומעניקה להם משמעות עצומה לחיים".

ניסים מעל חוקי הטבע: השוטרת והמשקל העודף

האמונה החסידית אומרת שכשיהודי מתמסר לשליחות של הרבי, הטבע עצמו מתכופף כדי לסייע לו. במהלך שיחתנו, הרב הראל חושף סדרה של אירועים פלאיים שקרו להם ממש לאחרונה, החל מבירוקרטיה נוקשה שנפתרה בחיוך, ועד למשקל עודף בשדה התעופה שהפך להזדמנות לתמונה משותפת. 

בתוך העומס הגדול והפעילות האינטנסיבית, תוכל לשתף ברגעים ספציפיים שבהם הרגשתם בצורה מוחשית שהרבי נמצא איתכם ומנווט את המערכת מעל חוקי הטבע?

"אנחנו מרגישים את זה כל הזמן. השליחות הזו היא לא עסק פרטי שלנו, אלא שייכת לחלוטין לרבי. בכל פעם כשמתעורר קושי, כשצצות תקלות, או כשיש רגעים של חוסר ודאות – למשל כשיש ימים שבהם לא מגיעים אנשים בכלל, או לחלופין כשיש עומס רב של מטיילים שקשה להכיל – אנחנו מיד עוצרים ומזכירים לעצמנו שאנחנו כאן בשליחות של הרבי, והוא זה שנותן את הכוחות ומסדר את הדברים. 

אתמול בערב חווינו נס הזוי לחלוטין שקשור להארכת הוויזה שלנו, מה שהזכיר לנו שוב, מי הבעל הבית האמיתי כאן. לפי החוק ההודי, תיירים ישראלים מחויבים לצאת מגבולות המדינה מדי שלושה חודשים ולחזור. העיר דרמסאלה נמצאת מבחינה גיאוגרפית במקום מאוד מרוחק מהגבולות, והמשמעות של לצאת עם 12 ילדים למסע רחוק רק בשביל ויזה, היא סיוט לוגיסטי וכלכלי. החלטתי שאני לא נכנע לזה. הגשתי בקשה רשמית להארכת ויזה מתוך המדינה. יש אפשרות כזאת, אבל היא נדירה.

המטיילים הישראלים ששמעו על כך אמרו לי: "חבל לך על הזמן, אין שום סיכוי בעולם שההודים יאשרו את זה, הם בחיים לא נותנים הארכות מתוך המדינה". 

ואיך בכל זאת קיבלנו את האישור? הגעתי למשרדים, ושוטרת מקומית ראתה אותי עומד שם יחד עם הילדים. המראה של המשפחה הגדולה והנעימה, כבש את ליבה. היא ניגשה אלי ואמרה: 'אל תדאג, אני באופן אישי אטפל לך בכל העניינים'. היא לקחה את המסמכים, סידרה את כל האישורים, ואתמול בערב קיבלנו את הארכת הוויזה המיוחלת! אף אחד מהמטיילים כאן לא האמין שזה קרה… 

נס נוסף קרה לנו בטיסת הפנים מורנאסי לדרמסאלה. כשהגענו לדלפק השקילה של המטען, התברר שיש לנו חריגה עצומה של 37 קילוגרמים מעל המשקל המותר. הפקידים דרשו מאיתנו לשלם קנס של מאות דולרים כדי להעלות את המזוודות למטוס. עמדתי שם ואמרתי בלב בצורה הכי פשוטה: "רבי, המשפחה הזו והציוד הזה – הם שלך. אני לא הולך לשים עכשיו מאות דולרים של כספי צדקה בשביל להוסיף 37 קילו". התחלתי בניהול דין ודברים עם מנהל השדה והשוטר האחראי שם. הסברתי להם על הפעילות שלנו ועל הילדים, ובסופו של דבר, השוטר אמר שהוא מוותר לנו על כל התשלום – בתנאי אחד: שאסכים לעמוד ולהצטלם איתו למזכרת… כמובן שהצטלמנו בשמחה וכך עלינו למטוס…"

הודו מלאת סיפורים מעניינים, שתף אותנו בכמה מהם שחווית בשליחות.

"יש פה הרבה נשמות שמשוועות לרוחניות, ורק צריך להיות כאן עבורן. היה בחור צעיר, שגדל בארץ ישראל בבית מנותק מכל זיק של יהדות. הוא הגיע לורנאסי במטרה אחת: ללמוד מוזיקה הודית מסורתית. 

ורנאסי היא עיר קשה, ואין בה הרבה ישראלים, כך שהוא הרגיש שם די בודד ומנותק. כששמענו שיש בחור יהודי כזה בעיר, איתרנו אותו והזמנו אותו אלינו לבית חב"ד. כששאלתי אותו באחת השיחות 'מה איתך, האם יצא לך להניח תפילין פעם?', הוא נפנף אותי מיד ואמר: 'עזוב, זה ממש לא קשור אלי, אין לי שום קשר לדת'. שמעתי ולא לחצתי עוד. אשתי והילדים הכינו לו מטעמים כשרים וטעימים – וזה לא פשוט כאן, כי בהודו צריך להכין הכל מאפס; לקנות חומרי גלם בסיסיים, לברור, לנקות ולבשל הכול לבד. בשלב מסוים, כשהוא ישב אצלנו רגוע, הצעתי לו: 'בוא נלמד משהו יחד. נפתח ספר תניא ונלמד רק פרק אחד קצר'. הוא הסכים. 

פתחנו את פרק א' בתניא, הוא קרא את המילים, וביקשתי ממנו שיסביר לי בלשונו מה הוא מבין. הבחור פשוט נשאב לתוך זה ונהנה מהעומק של החסידות, ומאז המשכנו ללמוד בחברותא באופן קבוע. 

באמצע אחד מימי הלימוד, הגיעו לבית חב"ד שני מטיילים ישראלים אחרים והתחילו להתווכח איתי. הם שאלו: 'איך אתה אומר שהרבי חי ונמצא איתנו בכל רגע?' עניתי להם בפשטות: 'כשיהודי כותב לרבי באמצעות 'אגרות הקודש' והוא מקבל תשובות מדויקות, ואף רואה ניסים ונפלאות עין בעין – זה מלמד אותנו יותר מכל, שהרבי חי וקיים'. 

הבחור שלמד איתי תניא הקשיב לשיחה מן הצד, ופתאום הכריז: 'אני רוצה לכתוב מכתב לרבי'. אמרתי לו שאין שום בעיה, אבל כתיבה לרבי דורשת רצינות וקבלת החלטה טובה. הוא חשב לרגע וקיבל על עצמו לקרוא פרק תהילים בכל יום. פתחנו את הספר בכרך אקראי, והתחלנו לקרוא את המכתב שיצא. במבט ראשון, קראתי את הדף ולא ראיתי שום קשר לשאלה הספציפית שלו לגבי המשך הדרך שלו בחיים, והיכן עליו ללמוד; אבל הבחור לא ויתר. הוא אמר בביטחון: 'חייבת להיות כאן תשובה בשבילי', אמרתי לו שיקח החלטה טובה חזקה יותר, והוא הסכים לקחת על עצמו להניח תפילין'… פתאום שמתי לב שהמכתב בספר מתחיל למעשה שורה אחת קודם לכן, בעמוד הקודם. דפדפנו שורה אחת אחורה, ושם הייתה כתובה התשובה המדויקת והישירה לשאלה שלו! הוא נדהם והבין את המסר מיד. 

הקשר שלו איתנו הפך לחזק והדוק. בהמשך, כשהגיע הזמן שלנו לעזוב את ורנאסי ולעבור לדרמסאלה, נשארו עוד שבועיים עד לתום חוזה השכירות של מבנה בית חב"ד שם. הבחור הזה, שרק לפני חודש לא רצה לשמוע על תפילין, התנדב להישאר שם לבדו במשך שבועיים, שמר שבת כהלכתה והפעיל את הבית חב"ד במקומנו עבור מטיילים אחרים שהיו באיזור!… בהמשך הוא עשה נסיעה ארוכה מאוד והגיע אלינו לדרמסאלה, ולמדנו פה שוב תניא יחד לפני שהוא המשיך בדרכו לפרנקפורט.

סיפור דומה קרה עם בחור אחר שפגשנו בורנאסי. הוא גדל במשפחה דתית בארץ ישראל, אבל עם הזמן 'יצא בשאלה'. הוא הסתובב במזרח כשהוא נוהג באופנוע בצורה פזיזה ומסוכנת, 'מחפש אחר עצמו'. הוא כל כך התחבר לאווירה המשפחתית שלנו, עד שהחליט לעזוב את התוכניות שלו ולהמשיך בעקבותינו לדרמסאלה. באחת השבתות האחרונות חגגנו לו כאן יום–הולדת חסידי שמח. רואים בחוש כיצד הלב שלו נפתח והוא מתחיל להתקרב בצעדי ענק בחזרה לשורשים שלו".

חינוך חסידי בלב הג'ונגל וחלב מכפר סמוך

איך מצליחים, בתוך העומס הגדול הזה של ניהול בית חב"ד שמארח מאות מטיילים מסביב לשעון, לשמור על התא המשפחתי, על חינוך הילדים ועל חום ביתי ואנושי עבורם?

"הסוד הגדול שלנו הוא שאנחנו לא מפרידים בין הבית לבין השליחות. יש כאן בבית חב"ד אווירה ביתית מוחלטת, ואנחנו פשוט מזמינים את כל המטיילים להיכנס לתוך המשפחתיות שלנו. כשהמטיילים רואים אותנו כמשפחה, זה משפיע עליהם הכי חזק. כמובן שאנחנו דואגים גם לזמן איכות פנימי לכל המשפחה. אנחנו יוצאים יחד כל המשפחה ל'ימי כיף' בטבע המרהיב של דרמסאלה. כשאנחנו הולכים כולם יחד בחוץ, 14 נפשות חסידיות בלב הודו, זו אטרקציה מטורפת: כל המטיילים והמקומיים מסתכלים עלינו בפליאה ובחיוך. 

בלילות שבת, אחרי סעודת השבת ההמונית, הילדים שלי מארגנים משחקי חברה קבוצתיים יחד עם המטיילים הישראלים. המשחקים האלו נמשכים שעות ארוכות אל תוך הלילה, וזה כלי מדהים: בזכות הדינמיקה הזו, הצעירים הישראלים נשארים לשבות בבית חב"ד, נהנים, ולא מרגישים צורך לצאת ולחזור לדירתם, וכך הם שומרים את השבת בצורה הכי טבעית שיש. יש המון ישראלים במזרח שרוצים לשמור שבת, אבל פשוט אין להם את הכלים או את המסגרת איך לעשות את זה, והמשפחתיות שלנו מעניקה להם את זה", אומר הרב הראל.

אשתי, דבורה אסתר, פתחה כאן גן ילדים מיוחד עבור ילדי הקהילה המקומית, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם השליח המרכזי כאן, הרב דרור משה שאול. הוא מעניק לנו את הגיבוי המלא לכל מה שאנו צריכים. לגבי הלימודים של הילדים שלנו – יש אמנם מערכת של 'בית ספר אינטרנטי' של השלוחים, אבל כרגע אנחנו לא משתמשים בה. אנחנו מצליחים לשבת וללמוד עם הילדים באופן עצמאי, ובתמורה להשקעה שלהם בלימודים, הם מקבלים מאיתנו צ'ופרים שונים.

אחד האתגרים המורכבים פה, הוא אתגר הכשרות. מדובר באתגרים מורכבים ויומיומיים. קח לדוגמה את נושא החלב הכשר ('חלב ישראל'). חיפשתי במשך כמה ימים בכל האזור ליטר חלב כשר לחג שבועות, אך לא מצאתי בשום מקום. הסיבה היא שרוב החלב שמיוצר בכפרים הולך ישירות לממשלה ההודית, וגם מה שלא הולך לממשלה – החקלאים המקומיים מאוד חשדנים ולא מסכימים בשום אופן שתעמוד לידם ותראה במו עיניך את תהליך החליבה, כפי הנדרש על פי ההלכה. הם חוששים מסוג של 'עין הרע' או אפילו כישוף לדידם. לא הרמתי ידיים, המשכתי לחפש ולכתת רגליים, ובסופו של דבר הגעתי לכפר סמוך ומצאתי שם שלושה אנשים שונים, חקלאים מקומיים שהסכימו לאפשר לי לצפות בחליבה בצורה מסודרת. מאז השגנו חלב כשר לילדים".

באגסו מוכנה לקבל פני משיח

בסופו של יום, מטרת–העל נשארת ברורה וחדה. בין חידוש הדרכונים לחיפוש אחר חלב כשר, משפחת הראל רואה בחוש כיצד הלבבות של הצעירים הישראלים כבר פתוחים לגמרי, מוכנים ומצפים לטוב האמיתי שיש ליהדות להציע. 

הודו ידועה כמקום של חיפוש 'רוחני'. איך אתם מנצלים זאת כדי להכין ולהכשיר את הלבבות לקבלת פני משיח צדקנו, וכיצד המטיילים מגיבים למסרים האלו?

"אני יכול לומר בביטחון מלא: העולם כיום נמצא במצב הרבה יותר מוכן וערוך לגאולה ממה שהוא היה לפני 40 שנה. בתי חב"ד בכל רחבי העולם, ובוודאי במזרח הרחוק, עושים עבודה חזקה. העולם מחפש אמת, צמא לרוחניות, ואנחנו כשלוחי המלך צריכים לדעת שזו הנקודה המרכזית – לדעת מה המטרה שלשמה הגענו לכאן ולדעת לתת את התשובות הנכונות לשאלות של המטיילים.

רוב המטיילים שמגיעים אלינו, כבר ביקרו בבתי חב"ד אחרים במזרח – אם זה בפיליפינים או בערים אחרות בהודו. שם הם כבר נחשפו לעניין, שמעו על הרבי כמלך המשיח והכירו את הכרזת הקודש 'יחי'. החיבור שלהם לזה הוא כל כך טבעי, עד שלעיתים, אם אני שוכח להכריז 'יחי' בסיום התפילה, המטיילים עצמם לא מחכים לי ומכריזים את זה, אין ספק שהשטח כבר מוכן וערוך לחלוטין לגאולה האמיתית והשלמה, ותפקידנו הוא רק לפתוח את העיניים ולהוסיף עוד מעשה טוב אחד כדי להביא אותה בפועל. 

המסר שלי לכל מי שקורא את הדברים האלו הוא פשוט: אל תחשבו ששליחות זה 'הכל או כלום'. חשוב שכל אחד ואחד ייצא לשליחות, אפילו אם זה רק לתקופה קצרה של חודשיים – למשל כדי להחליף שליח במזרח שנוצר לו 'פנצ'ר' או שהוא צריך לנסוע לארץ ישראל לשם אירוע משפחתי. ולו בזה תתרמו תרומה עצומה להבאת הגאולה. מי שבאמת לא מסוגל לצאת פיזית – שישתתף ויתרום בממונו להחזקת המפעלים האלו. כאן בדרמסאלה מדובר בבית חב"ד שקולט אלפי ישראלים בעונה, והצורך בשלוחים נוספים ובסיוע הוא עצום ומציל נפשות ממש מדי יום ביומו".