טור ב'מקור ראשון' על יום כיפור בבית חב"ד בגואה

בליל יום-כיפור, לאחר שהתפילה הסתיימה והקהל התפזר, נותרנו שם כמעט שני מניינים, צעירים וצעירות, שרובם באו מבתים דתיים ונמצאו כעת בחיפוש של המשך הדרך. מבלי משים הפכה ההתכנסות לערב געגוע ושירי בית אבא, אי-שם בגואה, בלילו של היום המקודש בשנה. יחד התרגשנו מאותם שירי שבת ישנים, ממזמורי התפילה המולחנים שעליהם גדלנו.
ואז פתאום מישהו החל לנגן חרישית בלחן שלא הכרנו. אט-אט הצטרפנו אליו, לומדים את המנגינה, מתחברים אל המילים. "לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה' אבקש". ואז תחינה, זעקה, "אל תסתר פניך ממני". ומאז מלוות אותי המילים בכל שנה, עם תקיעת השופר הראשונה.

לימים למדתי במאמרי החסידות ודרושי 'בעל התניא', כי במילים האלו מתקפלת כל תנועת הנפש האלולית. לשמר את אותו רצון, את אותה כמיהה שבוערת לקירבה, לגילוי פנים. עוד לפני שמצאנו והתקרבנו אל המלך, קודם עלינו לרצות את הקירבה, לבקש "אל תסתר" עד שנתאחד עם התחושה. 30 ימי אלול הינם ימי עבודה על הרצון – שארצה להתקרב אל א-לוהים, אל אותו "חלק א-לוה ממעל ממש" שבי. וברגע השיא, עוד לפני שמצאנו, הגענו אל היעד, אל המטרה, כי זו מטרת החיפוש – למצוא את הרצון.