מאמר ההצדעה של אלי ויזל לרבי ולשלוחיו

לפני עשרות שנים כתב סופר השואה אלי ויזל ע"ה מאמר הצעדה לשלוחים, וכעת אנו מגישים אותו לקריאה:

מן המפורסמות הוא כי חב"ד היינו ליובאוויטש וליובאוויטש היינו הרבי. אולם חב"ד פירושו גם שליחות: מהרבי אל החסיד, מחסיד אל רעהו ומהשליח אל היהודי של כל ימות השנה.

חב"ד פירושו גם שליחים, אותם צעירים נפלאים שהרבי מליובאוויטש שולח אותם למקומות קרובים ורחוקים, מקומות בהם מתגוררים יהודים, מקומות בהם יש צורך להפיץ יהדות ולהדליק את אש האמונה, הבטחון והכיסופים לגאולה.

מתחשק לי לתת להם "יישר כוח" פומבי. שיידע העולם, כי אפילו במדבר-העמים לא אלמן ישראל, שיידע גם ה"עולם" היהודי-חסידי כי גם בעיירות קטנות ונידחות, בקולג'ים קטנים ושוליים, ישנם חב"דניקים, המחפשים סטודנטים יהודיים כדי לקרב אותם, להזכיר להם את שורשם וקצת לחמם אותם, פשוטו כמשמעו.

אין פירוש הדבר שהם היחידים. גם ארגונים אחרים עושים מה שהם יכולים ולעתים קרובות אפילו מה שהם צריכים לעשות. יש בתי "הלל" (ארגון סטודנטים יהודי בארה"ב – המתרגם) ויש מרכזים קהילתיים וכל מיני סוכנויות לעניני חינוך, המטפלים בסטודנטים ומתאמצים לחנך ברוח היהדות. אולם חב"ד זה בכל זאת משהו אחר לגמרי.

אני מדבר כמו חב"דניק? כדי שלא יאשימו אותי בגניבת הדעת, אני נוהג תמיד, בכל מסיבה חב"דית, להודיע מראש, כי בעצם אני לא שייך לליובאוויטש, אלא לויזניץ; מוצאי מחסידי ויזניץ ואני כבר אשאר חובב ויזניץ עד הסוף. אלא מה? אני מרגיש קרוב גם אל גור, אני בכלל מרגיש את עצמי קרוב לחסידות בכלל. אולם הרי ליובאוויטש תופסת מקום מיוחד במינו בחסידות של ימינו. במישור הפצת תורה ותפילה בקרב סטודנטים יהודיים העומדים מרחוק – אף אחד לא יכול להידמות ולהשתוות עם חב"ד.

ראיתי זאת במו עיני יותר מפעם אחת. אתה בא לעיר מסויימת, אי-שם בדרום, או במערב התיכון (של ארה"ב) ואתה פוגש עמיתים וסטודנטים המדברים בהתלהבות על קשריהם עם חב"ד. אלמלא השליח, אלמלא השליחים של חב"ד, היו צעירים רבים מתדרדרים מי יודע לאן: לפולחנים אליליים משונים או מתמכרים – לסמים, רחמנא ליצלן.

הודות לשליחים השקטים, הצנועים ומוכשרים, יש לבנים אבודים כתובת לפנות אליה, היכן לשפוך את לבם. באותם מקומות מהווים שליחי חב"ד את הקשר היחיד לאותם צעירים עם העם היהודי ועם ה"אידישקייט".

סיאטל ודטרויט, מאדיסון ובוסטון, אמהרסט, מיניאפוליס ושיקאגו. איש לא הזמין אותם לבוא, איש לא הכין עבורם קשרים או דירות; איש לא שכנע אותם לבוא – איש אפילו לא ידע על בואם – והנה הם מופיעים, ביום בהיר אחד, לרוב בשניים, ומתחילים להסתובב ולחפש יהודים.

כעבור שבוע יש להם כבר תמונת-מצב: מה צריך לעשות, היכן, עם מי ועם איזה כוחות. כעבור חודש-חודשיים הם כבר מתפללים בבית מדרש משלהם ומלמדים צעירים את מצוות הנחת תפילין. כעבור שנה-שנתיים הופך בית מדרשם למרכז…

היום יש כבר, ברוך השם, עשרות רבות של מרכזים חב"דיים כאלה, גדולים ומסועפים, ברחבי ארה"ב. הם מושכים אליהם דתיים וחילוניים, עניים ועשירים, ילדים והוריהם. לומדים, מתפללים, שרים, מארגנים התוועדויות שמחות ומפגשים חברתיים.

הלוואי היו ארגונים חסידים אחרים מקנאים בהם ושולחים אף הם שליחים; בונים אף הם "חדרים" וישיבות ועוזרים אף הם להציל נשמות יהודיות. או אז הכל היה נראה אצלנו אחרת.

ובאמת, איך זה קורה שאנשי ליובאוויטש הם היחידים הפעילים בתחום זה? האם אפשר לומר, האם מותר לומר, שלאחרים אין אותה מסירות-נפש? חס וחלילה. אולי יש לכך שייכות לכל הגישה היסודית של חב"ד לאידישקייט, על פי החינוך, המהווה יסוד-מוסד בתפיסה החב"דית. בחב"ד החינוך הוא מעקרונות-היסוד. בנוסף לכך יש לזה קשר ושייכות לאישיותו של הרבי מליובאוויטש. כל שליח חב"די מרגיש כי הוא משרת בצבא שהרבי הוא הרמטכ"ל שלו. נוסעים לאן שהרבי שולח ומבצעים את כל הוראותיו. כאשר התלונן פעם אחד השליחים באזני הרבי, כי ל"מרכז" שלו יש גרעון גדול, השיב לו הרבי כי הוא מאחל לו בשנה הבאה גרעון הרבה יותר גדול…

איך שלא יהיה, מסתדרים בסופו של דבר. מוצאים "גבירים" המכסים את ההוצאות. מוצאים סתם יהודים הנותנים כתף. יגעתי ומצאתי – תאמין. וכאשר צריך לחפש – דרושה קודם כל אמונה.

אני מתפעל משליחיו של הרבי. אני רואה אותם בחזית, ב"שדה הקרב". אני רואה כיצד הם מחנכים ילדים, כיצד הם מדברים אל רחוקים ומרוחקים. איך אפשר לעמוד מנגד? צריך לתת להם יד. צריך לענות אמן.

בנוסף לכך, הרי התנהגותם האישית היא הפלא ופלא. כיצד הם ומשפחותיהם פעילים ומה שהם עושים, עושים הם לשמה. האמביציה היחידה שלהם להחזיר עוד ילד לחיק היהדות, עוד ילדה לאידישקייט, לאמונה, כדי לעורר את הלבבות. עוד נשמה ועוד נשמה. והם מצילים מהתבוללות, ומשמד, ר"ל. לכן יכולים ההישגים שלהם לשמש דוגמא ומופת.

אני יודע מה אתם חושבים: הנה הליובאוויטשים "תפסו" גם אותי. לא. אני עדיין ויזניצר. שיקים גם ויזניץ מרכזים בקולג'ים, ואני אשבח אותם פי מאה. בינתיים עושה זאת רק ליובאוויטש.