לא תמיד הבחור מספר לנו הכל • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

עברו כמה ימים מתחילת השנה, והוא כבר מרגיש בבית. יש לו חברותא טובה, הוא מכיר את הצוות, כבר מצא את המקום שלו בחדר ובחדר האוכל, ואפילו הספיק לספר בבית כמה טוב לו.

ואז הוא אומר כמעט בחוסר סבלנות: "אני לא מבין את הבחורים האלה שכל הזמן מתגעגעים הביתה. מה הסיפור? באנו לישיבה. צריך להתקדם…"

בפרשת כי תבוא מופיעה מצוות הביכורים. יהודי נכנס לארץ, מקבל נחלה, עובד את האדמה ורואה את הפרי הראשון גדל. לכאורה, אפשר כבר להביא אותו לבית המקדש ולהודות. אבל עם ישראל ממתין שבע שנים של כיבוש ועוד שבע שנים של חלוקת הארץ. ארבע-עשרה שנה.

כי גם אם אני כבר קיבלתי את החלק שלי, כל עוד יש יהודי שעדיין לא קיבל את נחלתו, השמחה עדיין אינה שלמה.

בתחילת שנה אפשר לראות את זה כמעט בכל ישיבה ובכל מוסד חינוכי. יש בחור שכבר ביום השני מרגיש בבית, מצא חברים, התחבר לצוות ונכנס לקצב. ויש בחור שעדיין מחפש ליד מי לשבת, מתקשר יותר הביתה ושואל את עצמו בשקט אם הוא בכלל שייך לכאן.

הסתגלות אינה מתרחשת באותו קצב אצל כולם. הנפש צריכה להיפרד ממקום מוכר, להכיר סביבה חדשה, להבין את הכללים, למצוא מקום חברתי ולהרגיש בהדרגה: אני בטוח כאן, מכירים אותי כאן, יש לי מקום כאן.

וגם כשבחור אומר מיד שהכול מצוין, זה לא תמיד מספר לנו את כל הסיפור. יכול להיות שבאמת טוב לו והוא הסתגל במהירות, וזה נהדר. אבל לפעמים ההרגשה שהכול טוב יכולה להיות גם דרך לעבור מהר מעל הקושי, או ניסיון להתאים את עצמו למה שהוא מרגיש שמצפים ממנו: להיות עצמאי, להסתדר ולא להתגעגע.

זה לא אומר שצריך לחשוד בכל ילד ששמח, אלא לזכור שהסתגלות לא נמדדת רק לפי המשפט "טוב לי". בחור יכול להתגעגע מאוד ובכל זאת להסתגל בצורה בריאה, ובחור שמצהיר מיד שהכול מושלם עדיין יכול להיות רק בתחילת הדרך.

לכן לפעמים כדאי לשאול לא רק "טוב לך?", אלא גם: "איך זה בשבילך להיות פה?", "מה כבר נעים לך כאן?", "ומה עדיין חסר לך?". כשאנחנו נותנים לבחור רשות להרגיש גם טוב וגם קושי, גם התלהבות וגם געגוע, הוא לא צריך להוכיח שכבר הסתדר. הוא יכול פשוט לעבור תהליך.

ויש כאן עוד נקודה חשובה: שייכות היא לא רק היכולת של הבחור להסתגל למקום, אלא גם היכולת של המקום לקלוט אותו. לפעמים הזמן לבדו לא מספיק. הוא צריך איש צוות שמכיר אותו, חבר שמפנה לו מקום, מישהו ששואל איפה הוא ודמות שמסמנת לו: שמתי לב שאתה כאן.

וכאן יש תפקיד גם לחברים שכבר מרגישים בבית. כשאתה כבר מצאת את המקום שלך, אל תזלזל במי שעדיין מחפש את שלו ואל תמדוד אותו לפי הקצב שלך. אולי דווקא אתה יכול להשאיר לידך מקום בארוחה, לפתוח איתו שיחה או פשוט לתת לו להרגיש שזה בסדר שעוד לוקח לו זמן.

ארבע-עשרה שנה חיכו עד שכל אחד קיבל את נחלתו.

אולי גם בתחילת השנה כדאי לזכור שלא כולם צריכים להגיע לאותו המקום באותו היום. לפעמים השייכות האמיתית מתחילה דווקא ברגע שבו הילד מבין שמותר לו עדיין לא להרגיש שייך לגמרי, ויש מי שמוכן לחכות איתו עד שהמקום הזה יהפוך באמת לנחלה שלו.