להיות ניצב, אבל גם לדעת ללכת • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

הוא ישב מולי ואמר: "אני עקשן. אם אני רוצה משהו, זה צריך להיות עכשיו. בוויכוח אני לא מסוגל לרדת מזה. אין אצלי יותר מדי התלבטויות."

יש משהו בעמדה כזאת שנראה מבחוץ כמו כוח. הוא יודע מה הוא רוצה, יש לו אמירה והוא לא מתקפל בקלות. אבל עמדה חזקה אינה תמיד סימן ל"עצמי" חזק. לפעמים דווקא להפך. לפעמים אם אני אקשיב, אשקול מחדש או אוותר, אני מרגיש שאני מאבד משהו מעצמי. ואז אני נאחז בעמדה לא רק כי היא חשובה לי, אלא כי עצם השינוי מרגיש מאיים.

וכשהעמדה שלי כל כך חזקה עד שאין לי אפשרות לעצור, לשמוע, לחשוב או לשנות כיוון, אני כבר לא רק מחזיק בעמדה שלי. לפעמים *העמדה מחזיקה אותי.*

ומנגד יש את הנער האחר. הוא דווקא "זורם". החברים רוצים כך? הוא שם. הצוות אומר אחרת? הוא משנה כיוון. בבית אומרים משהו נוסף? גם לזה הוא מסתגל. לכאורה ילד נוח וגמיש, אבל גם גמישות אינה תמיד סימן לבריאות.

לפעמים מאחורי כל ההסתגלות הזאת מסתתרת שאלה אחרת: איפה הוא בתוך כל זה? מה הוא רוצה? במה הוא מאמין? מה נשאר יציב כשהסביבה משתנה?* יש ילדים שלומדים שהדרך הבטוחה להישאר שייכים היא לא להביא יותר מדי מעצמם.

פרשת השבוע מחברת שתי מילים שנראות כמעט הפוכות: ניצבים – וילך.

"אתם ניצבים היום" – האדם זקוק ליכולת להיות ניצב. לפתח זהות, ערכים, עמדה פנימית ויכולת לומר: זה אני, זה חשוב לי, כאן אני עומד.

אבל מיד מגיע גם "וילך". כי אדם בריא לא רק עומד. הוא גם יודע *ללכת*. להתפתח, לפגוש דעה אחרת, להקשיב, להתגמש, להודות שטעה ולפעמים גם לבחור מחדש.

בריאות נפשית אינה להיות באמצע בין עקשנות לבין ריצוי. היא היכולת להיות מחובר לעצמי ובו זמנית להישאר במגע עם האחר ועם המציאות. אני יכול לדעת מה אני רוצה ועדיין לבדוק את עצמי. אני יכול לשמוע אותך בלי שהדעה שלך תמחק אותי. ואני יכול לשנות עמדה בלי להרגיש שנחלשתי או הפסדתי.

בגיל ההתבגרות זה משמעותי במיוחד. חלק מהמשימה ההתפתחותית של נער היא לבנות זהות נפרדת. לכן ויכוחים, התנגדות ורצון להחליט לבד אינם בהכרח בעיה. השאלה היא האם הנער משתמש בנפרדות שלו כדי לבנות זהות, או שהוא זקוק למאבק עצמו כדי להרגיש שהוא קיים.

וגם לנו כמבוגרים יש כאן תפקיד. מול הנער העקשן, המטרה אינה לשבור אותו או לנצח אותו בוויכוח. לפעמים ככל שננסה לנצח, כך הוא יצטרך להתבצר יותר. ומול הילד שתמיד מסכים, לא מספיק לשמוח שהוא "ילד נוח". כדאי לעזור לו לגלות שיש לו קול, רצון ועמדה משלו.

אפשר לשאול: מה חשוב לך כאן באמת?

האם אתה עומד על משהו כי הוא ערך עבורך, או כי קשה לך לוותר?

מה אתה חושב לפני שאתה שומע מה כולם חושבים?

והאם שינוי עמדה אומר שנכשלת, או שאולי פשוט למדת משהו חדש?

המטרה אינה לגדל ילד שיודע תמיד לעמוד על שלו, אלא ילד *שיודע מה שלו, ומתי נכון לעמוד עליו*.

כי ניצב בלי ללכת עלול להתקבע, והולך בלי להיות ניצב עלול להיסחף.

הצמיחה נמצאת ביכולת לדעת *מתי לעמוד, ומתי ללכת.