כשהילדים שלנו שומעים על אסון שקרה לילד שהם מכירים

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

מאז אתמול בצהריים, הבשורה הקשה על ילד בן חמש מקהילת אנ"ש שנפטר לאחר שנשאר ברכב עוברת בין הבתים, השיחות והילדים.

חלקם הכירו אותו, אחרים מכירים את המשפחה, וגם מי שלא, שומע את המבוגרים ומרגיש שמשהו נורא קרה.

וכשאסון כזה מתרחש כל כך קרוב, ילדים לא שומעים רק עובדות. הם רואים את הפנים שלנו, קולטים את הבהלה והכאב, ולפעמים משלימים בדמיון את מה שלא הבינו.

ילד אחד ישאל: "אבא, גם אתה יכול לשכוח אותי ברכב?" אחר אולי יחשוש להירדם בנסיעה, ילד נוסף יתחיל לבדוק שאחיו הקטן ירד, ויש ילד שלא ישאל דבר ורק בערב יתקשה להירדם או יבקש שאבא יישאר לידו עוד קצת.

לכן לפני שמסבירים או מרגיעים, כדאי לברר: "שמעת מה קרה?", "מה סיפרו לך?", "מה אתה מבין שקרה?", "יש משהו שמפחיד אותך?" כך אנחנו פוגשים את הילד במקום שבו הוא נמצא, ולא מכניסים לו פרטים שלא ידע.

אם הוא שואל, אומרים אמת פשוטה שמתאימה לגילו, בלי תיאורים של מה עבר על הילד, כמה זמן היה שם או מה קרה לגופו. פרטים כאלה בדרך כלל לא מרגיעים, אלא משאירים תמונות קשות בראש.

וכשהילד שואל: "זה יכול לקרות גם לי?", לא חייבים למהר לענות "מה פתאום". אפשר לומר: "אני מבין למה זה מפחיד אותך. כששומעים דבר כזה אפשר לחשוב שזה יכול לקרות גם לנו". ואז להוסיף את הדבר החשוב באמת: "לשמור עליך זו האחריות שלנו, המבוגרים. אתה לא צריך להיות אחראי לזה."

דווקא מתוך הפחד שלנו חשוב שלא נהפוך את האח הגדול לאחראי: "מעכשיו אתה בודק שכולם ירדו". זו אחריות כבדה מדי לילד. אבל יש הבדל בין אחריות לבין מסוגלות. אפשר ליצור הרגל משפחתי שבו בסיום נסיעה מסתכלים לאחור וכולם אומרים "כולם יצאו". הילדים שותפים להרגל הבטיחות, אבל האחריות נשארת אצל המבוגר.

ובמקביל, כדאי לתת לילדים כלי ממשי. אפשר להיכנס איתם לרכב לכמה דקות, כשהוא עומד ואנחנו איתם, ולשאול: "אם פעם נשארת בטעות לבד ברכב, מה אתה עושה?" להראות איך מנסים לפתוח דלת, איך עוברים קדימה אם אפשר, איפה הצופר ואיך לוחצים עליו שוב ושוב כדי להזעיק תשומת לב. לא להפחיד ולא לעשות מזה דרמה, אלא פשוט לתרגל. ידע ותרגול מייצרים מסוגלות.

וזה אולי הדבר שהילדים שלנו צריכים מאיתנו עכשיו: לא לצאת מהשיחה עם המחשבה "אולי ישכחו אותי", אלא עם שתי ידיעות: "אבא ואמא אחראים לשמור עליי, ואם אי פעם אמצא את עצמי במצב מסוכן, אני יודע שיש דברים שאני יכול לעשות."

בימים הקרובים כדאי להיות קצת יותר קשובים. ילד ששואל אותה שאלה שוב ושוב לא בהכרח מחפש עוד מידע, לפעמים הוא מבקש עוד ביטחון. גם פחד להירדם ברכב, קושי בפרידה או צורך ביותר קרבה יכולים להיות הדרך שלו לעכל את מה ששמע.

אפשר ללמוד מהאסון, לבדוק את עצמנו, לתרגל בטיחות ולתת לילדים כלים, בלי להעמיס עליהם את הדיונים של עולם המבוגרים.

לא נוכל להבטיח לילדים שבעולם לא קורים דברים קשים. אנחנו כן יכולים לתת להם משהו עמוק יותר: יש מי ששומר עליי, יש מי שמקשיב לפחד שלי, ואם אקלע לסכנה, יש גם דברים שאני יודע לעשות.

"ובלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים"