הרב שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)
הילד עומד מולי ופגוע.
אח שלו העליב אותו, חבר לקח לו משהו, מישהו צחק עליו מול כולם.
הוא כבר קיבל התנצלות. השני אמר "סליחה".
אבל הילד עומד מולי ואומר: "אני לא סולח."
ופה מתחילה ההתלבטות החינוכית.
מה אני עושה עכשיו? דורש ממנו לומר "סלחתי"? מסביר לו שחייבים לוותר? או נותן מקום לכאב שלו?
כי מצד אחד אני לא רוצה לגדל ילד שמחזיק טינות ונועל את הלב.
ומצד שני אני גם לא רוצה ללמד אותו לעקוף רגשות ולומר מילים שהלב עוד לא הגיע אליהן.
בפרשת השבוע אנו רואים שאחרי כל מה שהיה מול עם ישראל – אחרי תלונות, האשמות ורגעים לא פשוטים מול משה רבינו – משה עומד ומתפלל בעדם.
ורש"י מלמד אותנו: "מכאן שלא יהא אכזרי למחול."
לא כתוב שלא יהא כועס. לא כתוב שלא ייפגע. אבל כן יש כאן קריאה – שכאשר מגיעה בקשת סליחה אמיתית, לא להישאר סגור ואטום.
ויש עוד דיוק יפה. לא מספיק רק לומר בפה "סלחתי".
אלא מחילה שהיא בלב שלם, גם אם זה ייקח זמן ולא יקרה ברגע.
לא מחילה חיצונית שנאמרת כדי לסיים את האירוע, בזמן שבפנים ממשיכים להעניש ולשמור את החשבון פתוח.
ולכן מול הילד אני מנסה לעשות משהו אחר, אני לא ממהר להוציא ממנו "סלחתי".
אני קודם פוגש את הפגיעה. נותן לה שם. עוזר לו להבין מה כאב לו כל כך.
ואז שואל: אתה חושב שאפשר להתחיל לשחרר? אתה חושב שאפשר לתת מקום לזה שהוא מצטער?
המטרה שלי היא לא לייצר ילד שמסמן וי על סליחה. וגם לא ילד שנשאר להחזיק את הכאב.
אלא ילד שילמד שאפשר להיפגע, ואפשר גם לא להישאר שם. ושכשסולחים – שואפים להגיע למחילה אמיתית.
מחילה שלא מוחקת את מה שהיה, אבל כן פותחת מקום חדש בלב.