שנת המאה: לאלף את העולם ולפקוח את העיניים

הרב שימעלה פיזם, מגזין דרך המלך

סיפר לי חסיד על חוויה מטלטלת שהוא נושא איתו בלב כבר שלושים ושתיים שנה.

בקיץ ה'תשנ"ד הוא היה נער צעיר. תמים, בוער, בחור חסידי רגיל בישיבה. הוא זוכר היטב את האווירה סביב ג' תמוז, ואת השאלות והספקות שנזרקו מכל עבר. אבל יותר מכל, הוא זוכר את התחושה הצורבת כשהבין שלא רק אנשים מבחוץ מטילים ספק. גם אנשים מבפנים.

היו כאלה שעד לאותו רגע נחשבו בעיניו לדמויות חינוכיות וחסידיות לעילא ולעילא, ופתאום הם התחילו לדבר אחרת. חלקם זלזלו, חלקם ויתרו, וחלקם הסבירו בלחישה שהגיע הזמן "להתבגר", להנמיך ציפיות, ולהפסיק להאמין בדברים שאינם מתיישבים עם מראה העיניים.

הוא חש פגוע. בעיקר מהעובדה שאותם משפיעים ומחנכים שהוא העריך כל כך, הרימו ידיים דווקא ברגעים שבהם נדרש האמון החסידי הטהור שלהם יותר מכל.

היום, ברוך ה', אותו נער הוא כבר אבא בעצמו לנערים מתבגרים. ישבנו יחד והפלגנו במבט לאחור. לא רק על הימים ההם, אלא בהסתכלות חסידית ישרה על מה שקרה מאז.

לפני 32 שנה היו עיניים גשמיות שראו חלילה התפוררות; היו כאלו שהסבירו ב"שכל קר" שחב"ד ליובאוויטש לא תוכל להמשיך באותה תנופה ללא קודש הקודשים מול העיניים; היו מי שטענו שהדור כולו נכנס לתקופה של נסיגה חס ושלום היל"ת.

בפועל? קרה בדיוק ההיפך! הרבי מלך המשיח מנצח בשטח.

אנחנו לא רוצים לטשטש את הניסיון. הניסיון של "משיח נכסה" הוא אמיתי, קורע ומאתגר את כולנו יום-יום. אבל כחסידים, אסור לנו להתעלם מהמציאות האלוקית האמיתית: דבריו ונבואותיו של הרבי מלך המשיח מנהלים את העולם וחדרו לחלוטין לתוך תודעת הדור.

וזה אולי הקשר בנקודת העומק לכניסתנו לשנת ה-100 למאסר וגאולת כ"ק אדמו"ר הריי"צ:

כשמציינים חמישים שנה לאירוע, אפשר לדבר עליו במונחים נוסטלגיים של זיכרון והתרפקות על העבר… אבל כשמציינים מאה שנה(!) זה הופך לדבר נצחי, חלק בלתי נפרד מהמציאות.

הרבי מלך המשיח מבאר בארוכה את עניינו של המספר מאה בתורת החסידות. מאה זו שלימות מוחלטת של התכללות: עשר כפול עשר. מצב שבו האמת החסידית אינה נשארת כ'נקודה' מופשטת או מקיפה, אלא חודרת ומחלחלת בכל עשר הספירות ולכל עשרת כוחות הנפש – מהשכל והרגש ועד לדיבור ולמעשה בפועל.

חייבת להיות אצלנו 'הזזה' מרעישה בשנת ה-100 לחג הגאולה: בשנת המאה נדרש מאיתנו משהו נוסף! זעקה פנימית שאומרת – עד כאן.

בשיחה הידועה של כ"ח ניסן תנש"א, ובשיחות שלאחריה, הרבי תובע מאיתנו לא להסתפק ברגש, אלא לעשות, לחולל ולפעול כדי לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש. הרבי מטיל עלינו את האחריות לעשות כל שביכולתנו כדי להביא את הגאולה ולפתוח את העיניים של העולם.

ובעמדנו 32 שנים אחרי ג' תמוז, ברור לחלוטין שהדרך המרכזית והיחידה לעשות זאת בתוך הבית החסידי היא בניית תודעה איתנה, עמוקה ומבוססת. תודעה שאינה מתנדנדת לפי מצב הרוח, רוחות המשפיענים או כותרות הגיליונות.

לכן, בפתחה של שנת המאה לחג הגאולה, הצעה פשוטה, מעשית וחיונית לכל משפחה וקהילה: לקבל על עצמנו תוכנית לימוד יסודית, מסודרת ומוטמעת בספר רב-המכר "עניינו של משיח".

לא כמבצע חולף. לא כקמפיין… אלא כחלק חי ונושם מסדר היום שלנו.

שיעור שבועי קבוע בקהילה, לימוד משותף של אבא ובן, שיחה תוססת ומאירה סביב שולחן השבת עם הילדים. עוד פרק ועוד נושא, בצורה שיטתית ושכלית, עד שהדברים יחלקו כדם וכבשר ויהפכו לדרך חיים – חיים של משיח וגאולה.

אם המספר מאה מלמד על שלימות, הציור הנכון לפתוח את שנת המאה אינו אירוע חד-פעמי, אלא עוד אבא, עוד בית חסידי ועוד קהילה שמחליטים להכניס את עניינו של משיח אל תוך השכל, הלב והחיים עצמם, עד להתגלותו המושלמת של הרבי מלך המשיח נאו!