או שתכריז או שתרד • דעה

הרב מנחם ששון, מגזין בית משיח

יום קבלת המלכות 

שעת שקיעה. ערב ראש השנה. בתי הכנסת הומי אדם. אווירת חג מרוממת ומרגשת אופפת את כולם. 

בהתקדש ליל החג העולם היהודי כולו חש ומכיר את גדולת היום וחשיבותו הרבה. אימת הדין, מיתוק הגבורות, סילוק החטאים והבאת הסנגורים, ניצבים ועומדים בקדמת הבמה ותופסים את ליבם הער של עם ישראל ביום הגדול בשנה. 

לא הרחק משם, בליובאוויטש – בדרכה של ליובאוויטש – עסוקים החסידים במהותו של יום, בעומקו של יום, ובתוכנו המרכזי: בנין המלכות, עבודת קבלת המלכות, והכתרת המלך במטרה לעורר את מלכות ה' מחדש בעולם. 

לא הרחק משם, בדור השביעי של ליובאוויטש, עסוקים החסידים במטרתו של יום, בייעודו של יום, ובתוכנו המרכזי שהתגלה מאז שנות הנפלאות: קבלת מלכותו של משיח. לקבל שוב את מלכותו של הרבי כמלך המשיח ולעורר על ידי כך להתגלותו. 

כן, מאז שעורר הרבי שכעת העבודה היחידה שנותרה הינה קבלת מלכותו של משיח (שיחת ש"פ משפטים תנש"א, שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב), ומאז שהגדיר את מהותו של יום ראש השנה כיום קבלת מלכות ה' הנשלם על ידי מלך המשיח (שיחת ערב ר"ה תשנ"ב), ומאז שהכריזו כל החסידים יחד קודם התקיעות את הכרזת ה"יחי" לקבלת מלכותו של משיח (ראש השנה תשנ"ג), 

לכל חסיד ברור כשמש שיום זה מוקדש לקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח. אין זה בנוסף לקבלת מלכות ה', או לצד קבלת מלכות ה', אלא עולה בקנה אחד עם קבלת מלכותו של הקב"ה, בתור המלך המשיח המשלים את מלכות ה' בעולם כמציאות מאוחדת בתכלית עם הקב"ה (כפי ביאורו הידוע של הרבי הצמח צדק, מצוות מינוי מלך, ס"ג).

אז בנוסף לכוונה הפנימית הנדרשת מכל חסיד בעת הכרזת ה"יחי" ביום ראש השנה, ובנוסף לאיחול הנהוג בשנים האחרונות בקרב תלמידי התמימים לאחל איש לרעהו "קבלת המלכות בשמחה ובפנימיות", ראוי להעלות על נס סיפור מרתק על חשיבות ההתמקדות בתוארו של הרבי כ"מלך המשיח" בכלל, ובפרט ביום ראש השנה. 

כשהרבי הורה להכריז… 

ישנם סיפורים וישנם סיפורים. ישנו סיפור שהוא ללא ספק "מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם", וישנו סיפור שבנוסף למתיקותו הוא מהווה יסוד לחיים וניצב כמורה דרך לחיי היומיום. כזה הוא הסיפור שסיפר המזכיר הרב יהודה לייב גרונר ע"ה (בראיון לעורך גליוננו הרב אברהם רייניץ, לקראת י' שבט תשע"ו): 

וכך מספר הרב גרונר ע"ה: 

בראש השנה תש"ב, לאחר שחזרנו מהתהלוכה לאמירת 'תשליך' בגן הבוטני, נעמדנו מול בנין 770 בו שהה הרבי הריי"צ באותה העת. הרבי (הרמ"ש) ביקש מהרה"ח ר' יעקב יהודה העכט – שהיה אז בחור צעיר עם קול גבוה – שיעמוד על אחד הספסלים בשדרה, ויכריז מספר הכרזות כפי שהרבי יאמר לו, וכל הציבור יענה אחריו. 

הרבי הורה לו לומר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה', 'אבינו מלכנו אבינו אתה', ועוד כמה נוסחי 'אבינו מלכנו' מיוחדים שהציע וניסח הרבי. לקראת סיום הורה לו הרבי לומר כך: אבינו מלכנו, שלח רפואה שלימה לכבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א!

ברגע הראשון, הרב העכט חשש לחזור על הנוסח הזה, ואמר לרבי שאינו יכול להכריז כך. בעקבות כך אמר לו הרבי: אם כך, תרד מהספסל, ואני אעלה עליו ואכריז…

כיוון שראה הרב העכט שהרבי מתכוון בכל הרצינות להכריז את ההכרזה – חזר בו הרב העכט ואמר שהוא יכריז. ואכן הוא נעמד על הספסל, והכריז בקול גדול כאשר הציבור כולו חוזר אחריו מילה במילה כולל את התואר "מלך המשיח", כפי שביקש ממנו הרבי.  

מעלין ולא מורידין

האנקדוטה הזעירה הזו ששהתה בערפול שנים רבות, פותחת בפנינו חלון הצצה לגישתו המופלאה של הרבי כחסיד של הרבי הריי"צ: הרבי לא מוותר על אזכור שמו הקדוש של הרבי לצד תוארו המלא "מלך המשיח"! זו האמת, זו המציאות, וכך צריך לומר וכך צריך להכריז. 

יחסו של הרבי סולל לנו כמה שבילים ולימודים עיקריים: א. חשוב להזכיר את התואר "מלך המשיח" לצד שמו הקדוש של נשיא ישראל (ואולי דווקא בראש השנה – יום קבלת המלכות? אולי). ב. גם כאשר הסביבה מגחכת – לא להתפעל ולדבוק באמת. ג. כאשר הסביבה לא מוכנה לעשות זאת – העבודה מוטלת עלינו. 

מול סיפור כה עוצמתי, מה נאמר אנו, מה נדבר ומה נצטדק. אנו, החסידים שראו את עידודי הקודש הנמרצים של הרבי מלך המשיח למעלה משנה מול כל מצלמות-עולם ועיני תבל של שירת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", ולאחר כל מענות ועידודי הרבי לקבלת מלכותו כמלך המשיח ופרסום זהותו, מה נאמר אנו? 

האם  מספיק הפנמנו שנקודת ההתקשרות הזעירה הזו בדור הקודם כבר הפכה לשיא ההתקשרות בדורנו? האם די ברור לנו שכך צריך לעמוד על הספסל – כבקשת הרבי מהרב העכט – ולהכריז "כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א"?

מראש השנה הזה ניקח את העוצמות הנדרשות לפעול לקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח לכל השנה כולה (באם יתעכב משיח צדקנו ח"ו), ואם עדיין לא מספיק התחברנו למסר, ואם עדיין לא מספיק הפנמנו את הדרישה, לא צריך להצטדק בטענות ומענות, ולא צריך לבנות תורה חדשה שלא הושמעה בשנות הנפלאות, 

בינתיים, בעדינות ובזהירות, ניתן לרדת מהספסל, מכיסא המלכות ומקדמת הבמה, ולהעניק למישהו אחר לעמוד על הספסל ולזעוק את האמת האמיתית הזו בצורה המכובדת ובטון הנדרש, או לחילופין (מומלץ יותר) לשנן שוב את שיחות שנות הנפלאות, לצפות שוב בעידודי הקודש משנת תשנ"ג ולהתחבר שוב לאמת שסלל לנו הרבי: "כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א". 

באהבת חסידים, אַ גוט יאָר!