כשהילד לא משתף פעולה – תגובתך מנפש אלוקית או מפגיעה?

הרב אריאל קהניאל, יועץ חינוכי M.Ed בת"ת צבאות מנחם הקריות ובמוסדות חינוך בחו"ל, מרצה במכללות לחינוך ומאמן מנטלי

הכול התחיל שבוע לפני שבת בר-מצווה משפחתית.
אבא, שליח ותיק עם לב רחב, סיפר לי בכאב:
"ביקשתי מהבן שלי  בן 15  לעזור לי לארגן את המחסן של בית חב"ד.
צריך לפנות מקום למחסן ציוד, להכין שולחנות, ועוד…
פעם זה היה מובן מאליו. היום הוא אמר לי בלי למצמץ:
'זו לא השליחות שלי, אבא. אתה בחרת בזה – לא אני.'

האמת? נפגעתי. מאוד.
ולא אמרתי כלום, רק אחרי יומיים, כשהוא ביקש שאלך איתו לבחור נעלי שבת חדשות – אמרתי לו, באותו טון רגוע-פגוע:
'אם אתה לא מתגייס כשאני צריך – גם אני לא זמין כשתצטרך אותי.'

חשבתי שזו תגובה לגיטימית. אבל בלילה לא נרדמתי.
וכשהתייעצתי איתך – נפל לי האסימון:
הגבתי לא מהנפש האלוקית – אלא מהלב שנעלב"

למעשה, בתוך כל הורה פועלות שתי תנועות נפש:
הנפש האלוקית – שרואה בילד נשמה טהורה, כוחות ופוטנציאל חיובי, גם כשהוא מתנגד כעת.
הנפש הבהמית – שמרגישה אגו, כבוד, ועלבון אשר פועלת בצורה הישרדותית אינסטינקטיבית.

כשאני מגיב מתוך עלבון – גם אם אני "שקט" ומתון – הילד קולט שמדובר בעונש רגשי.
הוא לא לומד להעריך – הוא לומד להתגונן.

וחסידות מלמדת אותנו ש"דיבור יוצר מציאות" – אבל לא פחות מכך, גם תגובה יוצרת תודעה.
האם הילד יוצא מהשיח הזה עם תודעה של אמון – או עם מסר סמוי: 'אתה שווה רק כשאתה ממלא ציפיות'?

אם באמת נרצה לחנך בדרך של הנפש האלוקית – נבחר להגיב מתוך מה שהילד יכול להיות, לא מתוך מה שהוא כרגע.
במקום להחזיר לו –  נקרב אותו.
במקום לומר לו "מגיע לך" – נאמר "אני מאמין בך".

כמו שהרבי לימד אותנו  להאמין גם במי שנראה מרוחק, ולעודד גם כשיש ריחוק חיצוני.

טיפ מקצועי לסיום:

בפעם הבאה שאתה מרגיש צורך "ללמד את הילד לקח"

עצור רגע. קח נשימה.
ושאל את עצמך:

"האם אני פועל מתוך תודעת שליחות – או מתוך תודעת פגיעה?"

הורה שפועל מתוך שליחות לא שואל "מה מגיע לו", אלא "מה תפקידי עכשיו".
הוא לא עסוק בלהחזיר – אלא בלהוביל.
הוא בוחר להיות זה שמחזיק את התודעה הגבוהה – גם כשהילד נפל לשטחית.
כי דווקא כשהילד מאכזב – שם נמדד הכוח המנטלי שלך כהורה.

וברגע שאתה בוחר להגיב מתוך חוסן :
אתה מפסיק להגיב לילד שהוא עכשיו
ומתחיל לחנך את האדם שהוא יכול להיות.