על קמצא ובר קמצא בזוגיות • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

כולנו מכירים את זה, זה קורה כמעט בכל הרצאה על זוגיות.  המרצה לזוגיות מתחיל לתאר את הסיטואציה של הבעל ששב הביתה עייף ממלאכת יומו, בעוד רעייתו החסודה מתנה בפניו את קשייה. כאן המרצה עובר לתיאור גרוטסקי של המתלוננת הסדרתית, והקהל פורץ בצחוק שהולך וגובר ככל שהתיאור מגוחך יותר.

אחרי שכולם נרגעים מהחיקוי המוצלח של האישה השבוזה ונהנים מהמרצה החברה'מן ש'וואי, איך יודע מה קרה אצלי בבית', מתפנה המרצה להסביר בטוב טעם ובאריכות, שהאישה לא ממש מעוניינת שבעלה ימצא עכשיו פתרונות לכל מצוקותיה, ובטח שלא יסביר לה בדיעבד מה היא הייתה צריכה לעשות. היא משתפת אותו, משום שהיא רוצה שהוא יקשיב לה. "זה מה שהיא צריכה. אמפטיה, הקשבה, תחושה של השתתפות והבנה", יסכם המרצה בהתלהבות מול פנים מהורהרות קמעה והנהוני הסכמה חרישיים בצד השני של המחיצה.

2.

'על קמצא ובר חמצא חרוב ירושלים' כך פותחת הגמרא את סיפורי החורבן במסכת גיטין. כולנו גדלנו על הסיפור הזה. זה התחיל עם כה עשו חכמינו, בספר, אחר כך בקלטת והמשיך עם הלימוד של מסכת גיטין ואגדות החורבן בתשעה באב.

כולנו התחנכנו וממשיכים לחנך את ילדינו על הנרטיב הזה של שנאת חינם ואהבת חינם. וזה לא שאנחנו סתם מדקלמים סיסמאות חלולות. אנחנו באמת מאמינים בזה. אין לנו שום ספק שבגלל שמאת חינם יצאנו לגלות הארוכה הזו ושבאהבת ישראל נביא את הגואל.

עכשיו תעשו ניסוי חברתי קטן. שאלו חמשה אנשים באקראי מי אשם בסיפור הזה של קמצא ובר קמצא ותקבלו שלל תשובות כולל ווארטים מחוכמים בדבר אחריותו העקיפה של קמצא החבר שלא הוזמן. האמת היא שזה תלוי באופי של כל אחד. יש את הטיפוס שליבו תמיד נכמר, שלא מסוגל לראות עוולות קורות, שתמיד יצא להגנת החלש גם אם הוא הלך ועשה מעשה נורא. יש את הטיפוס שנמשך לחזקים ולמנצחים שיזדעזע מהתגובה הבלתי מידתית. מה בסך הכל עשה בעל הבית? ביקש משונאו לצאת מביתו ביום שמחתו. ויש כמובן את הטיפוס שתמיד יתלה באילנות גבוהים. בעיניו הרבנים יהיו אשמים. הם הרי ישבו שם והיו צריכים להתערב ולעצור את החרפה. עניין של אופי.

אבל מה שבאמת מעניין, הוא מדוע באמת חז"ל לא הצביעו על אשמים? הרי ברור שפתיחת הגמרא לסיפור 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים', הוא סוג של כותרת קליטה ולא מסקנה של דיון. הסיפור הן במסכת גיטין והן בגרסתו השנייה במדרש איכה לא משיים אשמים, אלא מספר את הסיפור ומצביע על ההתרחשות עצמה כגורם לחורבן הבית. זאת לעומת סוף הסיפור למשל, 'ענוותנותו של זכריה בן אבקולס', שם מאוד ברור מיהו האשם.

חשבתי לעצמי, שלא סתם הסיפור הזה מופיע בלי אשם מרכזי. משום שבכל סיפור שאדם קורא או שומע, הוא מיד מנסה לבדל את הטובים ולהזדהות איתם ולפתח רגש שלילי כלפי הרעים. באופן טבעי אנחנו רוצים להצביע על מי שבשלו הרעה הגדולה הזאת, להטילו הימה ולהשקיט לנו את המצפון.

משום מה, כשחשבתי על זה השבוע, הדימוי שעלה לי לראש היה של האישה שמספרת לבעלה מה עבר עליה, רק כדי שיקשיב ולא כדי שייתן פתרונות או יצביע על הגורמים האשמים. כאילו אומרים לנו חז"ל, אנחנו לא באים לספר לכם סיפורים היסטוריים על מי אשם בחורבן ירושלים. כי אם נספר לכם מי אשם, תחשבו שאתם לא בעסק הזה, אתם מיד תמצאו את הפתרון, אבל לעולם לא תהיו חלק ממנו, לעולם לא תוכלו לתקן דבר שלא קשור אליכם.

3.

אבל האמת, שבסיפור הזה כולם אשמים. אף אחד לא יכול לפטור את עצמו. בעל הבית שדחק את האורח שלו לפינה, האורח שעלבונו הכבד גרם לו לאיבוד עשתונות, וכן, גם חכמי ישראל שישבו בצד וכבשו פניהם בקרקע. שפחדו להסתבך עם הגביר הבריון השכונתי המשתולל ואפשרו לחרפה להתחולל.

אז למה הגמרא מספרת לנו את זה? רק כדי שנקשיב, שנפנים, שנלמד לקח. כאילו אומרת לנו הגמרא בנים יקרים ואהובים, עזבו אתכם מי היה אחראי על החורבן, זה גם לא משנה. מה שחשוב הוא שתלמדו מה קרה, איך סכסוך אישי טיפס התלקח למימדים בלתי ניתנים לשליטה. תלמדו, תשננו, ספרו את זה לילדים. רק בשביל דבר אחד,

שזה לא יקרה שוב.

לתגובות: shneorc@gmail.com