"אין לנו אלא דברי בן עמרם" • הרב בערל'ה וולף

הרב שלום דובער וולף

אם היינו שומעים כעת את הרב וילישאנסקי, הוא בוודאי היה אומר "אין לנו אלא דברי בן עמרם". וכל מקום שנאמר "אין . . אלא", הוא לעיכובא, שלילה מוחלטת של כל ענין אחר. אין לנו שום מחשבה אחרת חוץ מהמבואר בשיחות קודש של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, ובכל ענין אנו מסתכלים בשיחות של הרבי ולפי זה אנו יודעים מה הנכון לחשוב ולהרגיש כעת.

עוד הוא היה אומר בוודאי, שהרבי אומר שכעת צריכים "לחיות עם הזמן דימות המשיח", ובכל ענין ומאורע, יש להבין אותו מנקודת מבט של הזמן דימות המשיח, כמבואר בשיחות הקודש.

ברוח זו, נזכיר כאן כמה נקודות עיקריות מדבריו של הרבי סביב מאורעות כאלו, בזמן מיוחד זה, רגע אחרון של גלות שתיכף ומיד נעשה רגע ראשון של גאולה.

צער הגלות, וההכנה לגאולה 

בכלל, אנו יודעים שהרבי אומר בשיחת ש"פ בשלח תשנ"ב, שיחד עם רגש הצער והמרירות על אריכות הגלות, המתבטא בזעקה מקרב ולב עמוק, עד מתי עד מתי עד מתי, צריך להיות גם ובעיקר רגש השמחה מצד גודל הבטחון שהנה זה משיח בא. ומבואר שם בשיחה ששני הענינים, המרירות והשמחה, שייכים זה לזה, כי כגודל הצער והכאב על אריכות הגלות, כך גודל השמחה על בוא הגאולה.

[ויובן בפרט על פי המבואר בתניא בענין החילוק שבין עצב למרירות, שעצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, ומרירות היא שיש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר. ובסגנון שלנו נאמר שעצבות היא אדישות וצער הוא אכפתיות. מי שאכפת לו כואב על הגלות, ומאותה אכפתיות עצמה, הוא שמח על ביאת המשיח. וכעת, שישנה ההבטחה שהנה זה משיח בא, אזי צד זה, של השמחה, הוא העומד בגלוי בעיקר].

וכפי שאנו רואים בפועל בהנהגתו של הרבי, שההנהגה הרגילה היא בשמחה גלויה הבאה לידי ביטוי בשירה וכו'. והצער נעלם בפנים. אמנם בזמנים מיוחדים, כמו מאורעות כואבים, או בכלל שמדבר אודות אריכות הגלות, אזי הצער מתגלה ויוצא לחוץ בבכיות וכו', אך לאחר מכן חוזר פנימה והשמחה התמידית יוצאת ומתגלה. ומובן, שגם כששמחים בגלוי, אין זה סותר לצער שבפנים, וגם כשמצטערים בגלוי, אין זה סותר לשמחה שבפנים.

*

כך הוא בכל הענינים, וכך מובן גם לגבי היחס למאורע של פטירה. ואפשר לציין לשתי שיחות ידועות, שאפשר לראות בהם שתי תנועות בסגנון הנ"ל.

האחת, השיחה הידועה של ט' אדר תשנ"ב, בסיום השבעה למרת לאפיין שנרצחה על קידוש ה'. שיחה שנדפסה בתוך שיחת הדבר-מלכות לפרשת תצווה. ושם הרבי מבטא את גודל הצער על המקרה שקרה, ורואים בדבריו שהרבי תופס אותו כביטוי פרטי של הענין הכללי, הצער על אריכות הגלות, "ועדיין לא בא! אין את הגאולה האמיתית והשלימה בגלוי!".

[ולכאורה יש לומר, שאדרבה, דוקא מתוך האמונה והציפיה לביאת המשיח בקרוב ממש, וחיים נצחיים שיהיו אז, הרי זה מדגיש יותר גודל הצער, על מה שציפינו שלא יקרה]. 

השניה, השיחה של ש"פ וארא תשנ"ב, (בקשר לפטירתו של ר' משה יצחק ע"ה העכט). שם מבאר מאמר חז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו", שהכוונה סימן יפה לתחיית המתים בקרוב. כיון שבערב שבת הראשון הקב"ה הפיל תרדמה על האדם כדי להקיצו יחד עם אשה שממנה יבנה בנין עדי עד, נצחי. ועד"ז כל פטירה שבאמת אינה אלא תרדמה כדי שאח"כ יהיה הקיצו ורננו בחיים נצחיים. וכשהמיתה בערב שבת הרי זה מדגיש את משמעותה הפנימית, דוגמת התרדמה של אדם הראשון בערב שבת. ולכן זהו "סימן יפה" לתחיית המתים בקרוב כנ"ל. 

ובאותה שיחה מדובר אודות פטירה בערב שבת כפשוטו. אמנם מתוך הדברים משמע שכל דורנו זה הוא בבחינת ערב שבת, לקראת הגאולה. ולכן כל מי שנפטר בדור זה, הוא בבחינת "מת בערב שבת", שיש לו "סימן יפה" לתחיה תיכף ומיד ממש. ומזכיר שם דברי חז"ל שזמן מסויים אחר הפטירה נמשך הקשר של הנשמה עם הגוף. ולכן מי שנפטר סמוך יותר לזמן התחיה, התחיה שלו היא בנקל יותר.

*

ועם ב' מסרים אלו, צער הגלות מחד, והמבט למשמעות ענין זה כענין זמני בלבד כהכנה להקיצו ורננו שוכני עפר בקרוב ממש, אנו הולכים קדימה.

הנשמה רוצה להיות כאן למטה

ויש להוסיף בביאור הדברים, ענין חיים נצחיים ותחית המתים, על פי המבואר באותן שיחות ושיחות נוספות:

ובהקדים, שבנגלה דתורה מבואר שכל הנבראים הגשמיים כלים ונפסדים, וכך גם גוף האדם שכלה ונפסד. ולפיכך המיתה היא דבר צפוי, כך הוא מנהגו של עולם. אמנם הנשמה הרוחנית היא נצחית, ולאחר היפרדה מן הגוף היא הולכת ליהנות מזיו השכינה, כפי מעשיה בעולם הזה וכפי חכמתה שהשיגה. ההנאה מזיו השכינה היא התענוג האמיתי אליו שואפים החכמים, ובשביל זה הם משתדלים בחכמה ובמעשה בעולם הזה. גם לאחר צאת הנפש מן הגוף, הנה הקרובים שבעולם הזה הרוצים בטובת הנשמה משתדלים להרבות בזכויות, שעל ידי זה עליית הנשמה יותר ויותר. וסביב זה הוא השיח.

ואף שכל ישראל מאמינים בתחיית המתים, מכל מקום, תחיית המתים אינה חלק מהסדר הטבעי ולכן אינה צפויה. משא"כ הגן עדן בו הנשמה נהנית מזיו השכינה, שהוא חלק מסדר הנהגתו של עולם. ולכן כשיהודי נפטר, לא כ"כ עוסקים במחשבה אודות תחיית המתים שתהי' אי אז, אלא על גן עדן שיקבל תיכף ומיד ממש. 

ולכן מצינו במאמר חז"ל הנ"ל, "מת בערב שבת סימן יפה לו", וההיפך מזה במוצאי שבת וכו'. שהפירוש הפשוט בזה הוא בנוגע למנוחת הנפש אחר המיתה, שבערב שבת הנשמה נכנסת מיד למנוחה. משא"כ במוצאי שבת. שבפשטות מובן שהכוונה בזה היא בנוגע למנוחת הנשמה בגן עדן.

*

אמנם אדה"ז מסביר שתכלית הכוונה של הקב"ה היא דירה בתחתונים בעולם הזה הגשמי, על ידי קיום המצוות של בני ישראל נשמות בגופים. והיה נשמע תמיד מאדה"ז, "אינני רוצה בגן עדן שלך, אינני רוצה בעולם הבא שלך, אינני רוצה אלא אותך לבדך". וביאר אדה"ז שבגן עדן ועולם הבא ישנו רק תענוג ההשגה השכלית, שהוא משיג הארה בלבד ממנו יתברך שלמעלה מהחכמה. ומי שרוצה לקבל פרס בגן עדן, הרי זו "אהבה זוטא", ו"דעת קלה". אמנם אותו יתברך ממש תופסים רק על ידי קיום מצוותיו שהם רצון העליון שלמעלה מהשכל, וקיום המצוות אפשרי דוקא בעולם הגשמי. ועל ידי אדה"ז שאמר זאת, ניתן הכח לכל מישראל שהגם שיש לו ריבוי רצונות, מכל מקום כל הרצונות שלו יהיו בלא לב ולב, ועיקר רצונו יהיה גילוי העצמות.

ויש לומר שנרמז ענין זה בדברי רבי, שבכה קודם פטירתו. ובתחלה חשבו שהבכי קשור עם מה שיהיה עם הנשמה אחר הפטירה, ואמרו לו שבכי כזה הוא סימן לא טוב לנשמה. והשיב להם "אנא אתורה ומצוות קא בכינא", שאין נוגע לו מה יהיה אחר הפטירה, אלא רצונו בקיום המצוות בעולם הזה.

ועד"ז מצינו באדמו"ר הזקן עצמו, שנפטר במוצאי שבת, אף שלדברי חז"ל הנ"ל זהו היפך הסימן היפה. ומבואר על זה, שמאמר חז"ל זה מדבר למי שמבקש סימן יפה "לו", לעצמו, למציאותו הפרטית. אך נשיאי ישראל אינם חושבים על עצמם אלא על צאן מרעיתם. וצאן מרעיתם זקוק להם דוקא במוצאי שבת. ולכן אז דוקא היתה הסתלקות אדה"ז.

ומובן יותר על פי הנ"ל, שמאחז"ל זה מדבר על גן עדן, שכל ענינו "לו", לעצמו. אך אדה"ז כל ענינו היה להניח עצמו לרצון העליון, שתכליתו הוא כאן למטה בעולם הזה. ולכן הניח גם עצמו לטובת זולתו, צאן מרעיתו שזקוק לו במוצאי שבת.

*

ונקודות אלו שבדברי אדה"ז, מקבלות תוספת ביאור והדגשה בתורתו של הרבי מלך המשיח. וכדלקמן:

במציאותו של יהודי, שני ענינים. חיות הנשמה, וקיום הגוף. שהגוף מצד עצמו הוא כאבן דומם, והנשמה היא המחיה אותו.

והנה הגוף מצד עצמו הוא חומר כלה ונפסד. אך בחירת העצמות היא בגוף היהודי דוקא. ובחירה זו היא נותנת לגוף קיום נצחי. ולכן בעצם הגוף יכול וצריך להיות קיים לנצח, כפי שזה אכן קורה בפועל בעצם הלוז, שהיא העצם והמהות של הגוף, הקיימת בקיום נצחי, וממנה יבנה הגוף מחדש בתחיית המתים, והשינוי אינו אלא ב'התפשטות' שלה, ורק באופן זמני, עד התחיה. ולכן שינוי זה הוא כלשון חז"ל "שינוי החוזר לברייתו" שאינו נחשב שינוי אמיתי.

וכל זה הוא בנוגע לעצם קיום הגוף. אך הגוף כשלעצמו הוא דומם והוא זקוק לנשמה שתחיה אותו. וגם לעתיד, כשתתגלה מעלת הגוף שלמעלה מהנשמה, הרי גילוי ענין זה הוא על ידי הנשמה.

אמנם בפרטיות, בנשמה עצמה, כמה מדריגות. עצם הנשמה והתפשטותה והתגלותה בשכל ומדות. שבכללות זהו החילוק בין בחינת יחידה שבנפש לשאר הבחינות של נפש רוח ונשמה. והנה התפשטות הנפש היא מוגבלת, ולכן אין בה כח להחיות הגוף לעולם. ועצם הנשמה הבלתי מוגבל, אינו מתלבש בגוף. אך לעתיד, בהתגלות עצם הנשמה הבלתי מוגבל, יהיה בנשמה כח נצחי להחיות הגוף בחיים נצחיים.

ובפנימיות הענינים, שאתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. אמנם המדרגות של נר"נ שבנשמה, שדבקותם באלקות היא דבקות של שכל והשגה וכו', הרי זו דביקות מוגבלת וחיות מוגבלת. ועצם הנשמה שדבקה בהקב"ה בביטול שלמעלה מהשכל, הרי זו דביקות בלתי מוגבלת הנותנת חיות בלתי מוגבלת.

ומשמע, שאף שמבואר בכמה מקומות שטבע הנשמה הוא לעלות למעלה והירידה למטה להחיות הגוף היא היפך רצונה וטבעה, זהו ג"כ רק מצד המדריגות של התפשטות הנשמה. אך בעצם הנשמה נרגש העילוי שבעולם הזה הגשמי, ורצונה הוא להיות דוקא למטה להתלבש בגוף ולהחיותו.

ולכן בני ישראל כשעמדו במתן תורה היו במצב של חירות ממלאך המות, ואח"כ כשחטאו וחזרה זוהמתן ניתנה שליטה למלאך המוות עליהם. דהיינו שבעת מתן תורה היו בני ישראל במצבם האמיתי מצד מהותם, מצב של חיים נצחיים. ומה שהי' אחר כך הרי זה ענין מקרי היפך מהותם העצמית, ולעתיד יחזרו למצבם האמיתי מלכתחילה.

ולכן כנ"ל, אף שהפטירה היא ענין של מנהגו של עולם, הרי זהו מצד הסתכלות של גדרי העולם. אך מצד מהותו האמיתית של היהודי, אין זה מנהגו וטבעו, ולא מקבלים זאת כענין המובן, אלא כ"מאורע הכי מבהיל שיכול להיות בזמן הגלות". ולכן, מבלי הבט על עליות הנשמה בגן עדן, שאמרו על זה חז"ל "סימן יפה לו", אומר הרבי שמיתה אינה ענין "יפה" בשום צורה.

*

אמנם באמת ובפנימיות, גם הפטירה לאמיתתה היא ירידה צורך עליה בלבד, שהנשמה תחזור לכאן שוב ביתר שאת.

ולכן מצינו שהנביאים וחז"ל דימו המיתה לתרדמה והתחיה ליקיצה מתרדמה. שהרי זה כמו בעת השינה שישנו סילוק מסוים של הנשמה מן הגוף, אך עדיין נשאר הגוף בקיומו, ונשאר עצם הקישור של הנשמה והגוף שלכן הגוף חי גם בעת השינה, ותכלית השינה היא שהנשמה תשוב לגוף בכחות חדשים. עד"ז הוא בעת המיתה, אלא שאז הסילוק הוא גדול יותר, עד שלא ניכר בגוף כל חיות, ועד שנרקב ונפסד, והסילוק הוא לזמן ארוך יותר. אך גם אז, נשאר באמת הגוף בקיומו, כנ"ל לגבי עצם הלוז. ונשאר קישור בין עצם הנשמה והגוף. והתכלית היא שהנשמה תשוב לגוף בכוחות חדשים באין ערוך, דהיינו בחיים נצחיים.

ולכן כנ"ל, זהו הפירוש הפנימי בדברי חז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו", שהמיתה בערב שבת מזכירה על התרדמה שנפלה על אדם הראשון בערב שבת, הסתלקות החיות בשביל תוספת החיות.

ולכן מבלי הבט על עליות הנשמה בגן עדן בעילוי אחר עילוי, הרי העילוי הכי גדול שתתלבש הנשמה חזרה בגוף.

וגם בזמן שעד אז, הנשמה רוצה להיות קשורה עם העולם הזה הגשמי, שכאן דוקא יש האפשרות לקיים המצוות ולהשלים כוונות העצמות לעשות דירה בתחתונים. ולכן מה שישראל נוהגים שהקשורים עם הנשמה מוסיפים בעניני טוב וכו' בעולם הזה, אין זה רק כפשוטו של ענין, לטובת עליית הנשמה בגן עדן, אלא שהמעשה כאן למטה הוא העיקר, דהיינו שזוהי הדרך של הנשמה להמשיך לפעול בעולם הזה הגשמי, על ידי שאלו שקשורים אליה ממשיכים לפעול בגללה ומכוחה. שלכן הפעולות לטובת הנשמה צריכות להיות לא רק בענינים רוחניים של תורה ותפלה, אלא גם ודוקא בענינים גשמיים כצדקה וכדומה, שבהם מודגשת יותר הפעולה בעלם הזה הגשמי.