לקראת היארצייט: לקט אמרות מהמשפיע ר' שלמה חיים קסלמן

בדרכים שונות ומגוונות החדיר המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה בתלמידיו עקרונות יסוד של דרכי החסידות, כמו 'אתכפיא' ועבודה מתוך קבלת עול. מזמן לזמן היה מורה לתלמידים שבעת לימוד מאמר חסידות, לא יסיימו אותו עד הסוף אלא ישאירו כמה שורות אחרונות שלא ילמדו אותן. כך יהיה גם בלימוד עצמו עניין של 'אתכפיא', שלא יהיה להם תענוג מושלם בדבר.

בהקשר זה היה המשפיע מספר את הסיפור הבא:  הרב הקדוש מהרי"ל, בן הרבי ה'צמח צדק', היה עובד השם ולא היה שייך כלל לתאוות גשמיות, ולא היה לו במה לכפות את עצמו לעשות נגד רצונו האישי. ולכן עשה 'אתכפיא' בעניינים רוחניים: בתחילה למד רק גמרא, ואמר על עצמו שאחרי שלמד זמן רב 'נגלה' הרגיש כמו 'עץ יבש'. וכאשר נהיה לו תענוג 'געשמאק' מהלימוד, היה סוגר את הגמרא ופותח איזה 'ביכל' של חסידות.

ולמרות שבאותו רגע זה לא נדבק בו והיה 'יבש' לגמרי, בלי טעם, בכל זאת היה לומד, ולאחר שהיה לומר בקבלת עול, במשך הזמן התחיל לקבל גם בזה טוב טעם ו'געשמאק', ואז היה סוגר את ה'ביכל' של החסידות ומתחיל ללמוד גמרא, ולמרות שבינתיים, מרוב לימוד חסידות יצא לו התענוג מלימוד הגמרא, עשה זאת בקבלת עול.

וכך חוזר חלילה, והעיקר – שלא יעשה מתוך תענוג, אלא מתוך קבלת עול'. עוד היה מספר המשפיע ר' שלמה חיים על חסיד אחד שהתלונן לפני הרבי ה'צמח צדק' שאין לו חיות בלימוד. ענה לו הרבי ה'צמח צדק': 'דיר איז דאך גוט, וואס זאל איך טאן אז איך וויל יא לערנען'? [= הרי לך טוב, ומה אעשה אני שיש לי חשק ללמוד?]

כפיית הרצון האישי בדברים קטנים

המשפיע ר' שלמה חיים סיפר על החסיד ר' אברהם דוד פויזנר ע"ה, שהנהגתו בקבלת עול היתה באופן מופלא ממש, במשך תקופה מסוימת היה חולה והתייסר במצב קשה מאוד, רחמנא ליצלן. ואולם, למרות כל הכאבים, לא זז ממקומו ולא השמיע שום קול של אנחה. ופעם אמר: 'מי שאומר 'אוי' – הרי הוא נפרד' (משום שהדבר מראה שהוא מרגיש את עצמו למציאות).

'קבלת עול במעשה בפועל היא היסוד לכל הדברים הנעלים', נהג ר' שלמה חיים לומר כאשר הבחיר שיש להקפיד גם על הופעה החיצונית חסידית וללכת ברחוב תמיד עם כובע וחליפה, והוסיף: 'איתא בכתבי אדמו"ר האמצעי, אשר מפני הארת קבלת עול מלכות שמים בורחים הקליפות'.

ר' שלמה חיים הזכיר את המובא בחסידות שהחיצוניות מבטאת ומשקפת את הפנימיות, וגם השורש של החיצוניות הוא גבוה יותר מהשורש של הפנימיות, וכוח הבלי גבול של הקדוש ברוך הוא מתבטא דווקא בזת שיש לו כוח בגבול. ר' שלמה חיים היה לועג לאלה שמבטלים את הצורך שגם החיצוניות תהיה חסידית, ואמר שלבישת בגדים חסידיים מונעת מהאדם להגיע למקומות שחוטאים בהם. והרי במערכה הזו – היה אומר – כל הכלים כשרים, העיקר שלא לחטוא.

אם אין יראה – אין חכמה

התיקון לגישה של פריקת עול עוברת דרך קבלת עול אמיתית. 'מפעם לפעם', נהג ר' שלמה חיים לומר לבחורים, 'צריך כל אחד מכם לשאול את עצמו: מה התווסף אצלי ביראת שמים במשך הזמן שאני לומד בישיבה? שהרי 'עובד השם' אין פירושו רק שהאדם מתפלל כמה שעות, אלא שהוא נוהג 'אתכפיא' בכל הדברים – בלימוד ובתפילה, במחשבה ובדיבור באכילה ובשינה. דברים אלה שייכים לכל אחד.

ומי שאינו נוהג בכל זה, לא רק שאינו נקרא 'עובד', אלא שהוא פורק עול. ועל זה נאמר: 'אם אין יראה, אין חכמה'. כלומר: אם אין קבלה עול (יראה) שנובעת מהתפילה, אזי לימוד החסידות (חכמה) מאבד את ערכו. הנה דוגמה ל'אתכפיא' שיש בה קבלת עול בפועל ממש: 'ר' שלמה חיים הקפיד ללכת למקווה בכל יום.

בבוקר חורפי אחד ר' שלמה חיים הלך למקווה בלוד, באותו זמן הייתה שכבת קרח על פני המים מפני הקור העז ששר אז, היו כאלו בחורים שבקושי נשמו כשטבלו במקווה טבילה אחת. אך ר' שלמה חיים אמר שיכנסו ויטבלו עוד שתי טבילות – והוא עצמו טבל שם הרבה טבילות. כאילו היו אלה מים חמים..

העצה – להתפלל באריכות

רבים שואלים את השאלה: איך יגיע אדם לקבלת עול, בשעה שנפשו הבהמית ניצבת מולו ומפריעה לו לעבוד בקבלת עול? התשובה לכך, אמר המשפיע, רמוזה בתחילת פרשת 'זאת חוקת התורה' 'אדם כי ימות באוהל', 'אוהל' נקרא גוף האדם, והמת אשר בו הוא הנפש הבהמית שהרי 'רשעים בחייהם קרויים מתים'.

והנמצא עם המת בכפיפה אחת – שהיא הנפש האלוקית נטמא בדרגת 'אב הטומאה', והעצה לזה היא: 'וטיהרו ביום השלישי, וביום השביעי'. 'שלישי' הוא ספירת התפארת, מידת הרחמים (התעוררות רחמים רבים על נפשו), ו'שביעי' הוא ספירת המלכות, קבלת עול.

זאת אומרת: כדי שהקבלת עול תחיה כראוי, מוכרחים להקדים לה התעוררות רחמים רבים. וכאשר יהודי מעורר רחמים רבים על נפשו ומתבונן נמשך זמן בגודל ירידתה וריחוקה מאלקות, על ידי זה מתעוררים רחמים גם למעלה, וברית כרותה למידת הרחמים שאינה חוזרת ריקם. ואזי יתקיים בו 'וביום השביעי יטהר'. שהקבלת עול תהיה 'בת קיימא'. מצד שני, הבהיר המשפיע שקשה לחיות ככל היום רק עם תנועה של 'קבלת עול'. ומי שיעבוד רק ב'קבלת עול' עלול להיכשל, חס ושלום, שהרי 'קבלת עול' היא בלי חיות וקשה להחזיק מעמד רק בכוחה.

העצה לזה היא להקפיד שהתפילה תהיה כראוי. ומכיוון שהתפילה נמשכת כמה שעות ארוכות בהתבוננות, ממילא התפילה נותנת כוח לכל היום שיהיה מתוך חיות. בהקשר זה סיפר המשפיע ר' שלמה חיים, על בחור בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש שבמשך תקופה ארוכה היה מאריך בתפילה ואחר כך החליט לקצר את תפילתו.

שאל אותו הרבי הרש"ב מדוע הפסיק להאריך בתפילה, וענה הבחור שהוא רוצה ללמוד יותר ולכן הוא מקצר בתפילה. הגיב הרבי הרש"ב: 'לא! אתה מקצר בשביל לאכול ארוחת צהריים, שהרי רואים במוחש שהתפילה פועלת קבלת עול, ואילו אצלך חסרה קבלת עול'.

באדיבות אתר חב"ד לייב