כיצד אפשר להצביע על אדם מסוים שהוא משיח?
כיצד ניתן לומר שהרבי יחיה לעולם ועד, הרבי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו?
"האם השואל מאמין שמשיח יבוא בדורנו? עצם השאלה מוכיחה שחסר באמונה"!
לקראת ג' תמוז מוגש בזאת שיעור מספר 1 של הרב שלום דובער וולפא, בסדרת שו"ת גאולה ומשיח "משמיע ישועה" שנערך בשנת תשנ"ג, בו הקליטו השואלים מהציבור הרחב שאלות בענייני משיח ובפרט סביב זהות המשיח וקבלת מלכותו.
להאזנה:
הרב מענדל וועכטר כתב בתחילת תמוז תשנ"ג לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א:
"זה יותר משנתיים, ובפרט לאחרי שהתחילו השיחות הנפלאות בעניני גאולה ומשיח, זכיתי גם אני להיות בין העוסקים והמפיצים את בשורת הגאולה הקרובה, ורואים במוחש שהענין נתקבל בין כל שכבות העם, ונעשתה התעוררות גדולה, כידוע ומפורסם.
אמנם למרבה הצער, בגלל ההעלמות וההסתרים הנוראים שאנו נמצאים בהם בתקופה האחרונה, נחלשה מאד
ההתעוררות בזה, עד אשר אצל הרבה גרמו ההסתרים לדעות בקצה ההפכי רח"ל.
גם הציבור שעמד קודם בהתעוררות צריך חיזוק עתה, כי:
השלטים "היכונו לביאת המשיח" אשר מילאו את ארץ ישראל וחוללו פלאים, כבר התרגלו להם וערכם פג.
השיחה של ש"פ שופטים תנש"א, שבה נאמר אשר ההודעה ש"הנה זה בא" היא "נבואה ברורה", שיחה שהפיחה רוח חיים בכולם – הנה מאחר שעברו כבר כשנתיים ימים ולצערנו הכי גדול עדיין לא זכינו להתגלותו המלאה של המשיח, נגרם בזה שהתחילו ללמוד בשיחה (ובשאר שיחות הגאולה) כל מיני "פשעטלאך" ופירושים זרים ומשונים, שהצד השווה שבהם הוא לקרר את האמת הפשוטה, שמשיח עומד להתגלות עתה ממש, ובעולם הזה הגשמי כפשוטו ממש.
ואף שהדברים פשוטים ומפורשים בכל השיחות, עם כל זה, מצד גודל ההעלם וההסתר, שנמשך כל כך הרבה זמן, כבר כשל כח הסבל, ואצל כמה וכמה החל לאכול בהם היאוש. וכתוצאה באו לידי הפירושים השונים והמשונים בענין "משיח נאו".
ועל כן, כדי לחזק את האמונה ואת ההבנה הפשוטה בשיחות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, שואל אני אם אוכל לפרסם את הדברים הבאים:
"למרות גודל ההעלם וההסתר שנמשך כל כך הרבה זמן, לא נשתנה שום דבר. הנבואה של כ"ק אדמו"ר שליט"א ש"הנה זה בא" היא נבואה ברורה, פשוטו כמשמעו, בעולם הזה הגשמי למטה מעשרה טפחים, שבדורנו זה, דור השביעי, יבא ויתגלה מלך המשיח נשיא הדור, ודורנו זה יזכה לגאולה האמיתית והשלימה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א בראשינו, ודבר זה אינו תלוי בשום דבר, ובשום תנאי, וכפס"ד הרמב"ם בהל' יסוה"ת ש"כל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר", והדבר היחידי שתלוי בנו – שע"י האמונה בזה והפצתה, אפשר לזרז את זה ולגרום לכך שיהיה בחסד וברחמים".
מובן שפירסום דברים הנ"ל בברכת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, יגרום חיות חדשה בכל הפעולות הקשורות לביאת המשיח, ועי"ז נזכה להתגלותו המלאה בקרוב ממש".
כשקראו את הנ"ל לפני כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, נענה בראשו הק' לחיוב ונתן על זה ברכתו הקדושה.
והדברים מדברים בעד עצמם.
הרב יצחק מאיר גוראריה, משפיע ראשי דישיבת תות"ל מונטריאול
טרם שנעסוק בסוגיות המרכזיות של בשורת הגאולה העומדות על הפרק, עלינו להקדים הקדמה חשובה, שהיא גורלית ונוגעת בתקופה האחרונה יותר מתמיד:
כתשע שנים עברו מאז קיבלנו את המסר המיוחד מהרבי: ״אני את שלי עשיתי ומכאן ולהבא, עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקינו בפועל ממש״. ההודעה הברורה הלזו הטילה עלינו אחריות כבדה ביותר, להיות אלו שנושאים על עצמם את התפקיד להביא את הגאולה בפועל, לדור שלנו ולכל הדורות שלפני זה.
אפילו התבוננות קלה בעניין זה חייבת להעביר בנו צמרמורת: כל עבודתם של בני ישראל במהלך כל הדורות בכלל, ועבודתם המיוחדת של רבותינו נשיאינו בפרט, הכל תלוי על כף המאזניים של ההתנהגות שלנו. ביכולתינו להגשים את המטרה של כל העבודה הנפלאה הזו יום קודם או, רח״ל, יום אחר-כך!
מצב העולם בשנים האחרונות, השפל חסר התקדים בהתנהגות בארץ-הקודש, שחיקת הערכים וההתכחשות לכל הקדוש והיקר לנו, ומעל לכל – ההעלם וההסתר הכי גדול שהיה מעולם כאשר הדור אינו זוכה לראות את נשיאו בעיני בשר, כל אלו חברו יחדיו לחושך אחד גדול, שסילוקו והפיכתו לאור הגאולה נתון בידיים שלנו. האם נוכל להתעלם מכך ולהמשיך בשגרת חיינו הלאה?
לכאורה – התשובה פשוטה. אך דא עקא, שטן המחלוקת האומן במלאכתו משקיע כוחות נוספים להסיט אותנו מהנושא המרכזי. במקום שאנו נתרכז בעשיה חיובית בכלל ובפרט, כשהאווירה הכללית בתוכנו תהיה אווירה של פעילות חיובית ושל התמסרות באופן ד״כל אשר ביכולתכם״ להגשמת המטרה הנעלית ורבת האחריות הלזו, התחלנו כל אחד לבדוק בציציותיו של חברו ולדאוג את דאגתה של ליובאוויטש כולה.
באיזשהו מקום הסגנון הזה, האוכל כבר זמן בקצה המחנה, התחיל לתת לכל נושא משיח וגאולה – הנוגע אלינו כיום בחיי הנפש ממש: אווירה של התכתשויות הדדיות ובקעה למחלוקת ושנאה.
האמת היא שלא נעים כלל לדבר על עניין זה וודאי שלא בפתח הדברים, אך ידועים דבריו של כ״ק אדמו״ר מהוריי״ץ נ״ע אודות ענינים בדומה לזה: ״כשכואב – צועקים״. אין מנוס מלומר את האמת בגלוי ובכך – לשבור את השאננות החמורה השוררת בקרבנו בעניין זה.
יעשה כל אחד חשבון-צדק אליבא דנפשיה: הרי כולנו יודעים ובטוחים שתיכף ומיד נתראה שוב עם הרבי, ואז כל אחד יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. או-אז לא יועילו תירוצים והתחמקויות. האמת תצא לאור, ובגלוי. האם נוכל לעמוד לפני הרבי בהרגשה שאנו זכים וטהורים? האם נוכל לעמוד ולומר לרבי שכל מעשינו היו אך ורק לשם שמים, לקיום הכוונה העליונה? האם נוכל להיישיר מבט ולהצהיר שלא היינו שותפים לפירוד ומחלוקת בין משפחת החסידים, שזה בוודאי לא מקרב את ביאת המשיח, ורק להיפך?
הרי הכלל הראשון באהבת ישראל הוא שאסור לשנוא איש ישראל ואפילו בליבו, ואם כן כיצד חדרה המחלוקת והשנאה לתוכנו?!
צו השעה לכולנו הוא להכריז כל אחד בנפשו פנימה: לא עוד! – לעזוב את כל המריבות והמחלוקת שנדבקו, יותר או פחות, בכולנו. ולהתחיל בעבודה אישית פנימית ואמיתית, תוך ניצול כל עשר כוחות נפשינו ושלושת לבושינו, לקיום תמידי של הוראות הרבי שהתווה קו ברור כיצד ״לחיות עם משיח״ ולהביא להתגלותו נאו!
ואזי – שהרבי מלך המשיח יתגלה נוכל לעמוד בפניו, מתוך הרגשה אמיתית ובטוחה שאכן גרמנו לו אך נחת רוח בשעה קשה של העלם והסתר גדול זה.
האם אנו וודאי נזכה לכל זה? ראשית יש לדייק ולומר כי השימוש בנוסח ״נזכה״, בלשון עתיד, אינו מדוייק. אנו כבר ״זכינו״, זאת אומרת: התהליך של הגאולה כבר התחיל. נכון שאנו עדיין נמצאים בגלות והמצב העכשווי הוא לא התקופה לה אנו מצפים, אך סוף-כל סוף – התהליך של ביאת המשיח התחיל:
מלך המשיח כבר עמד על גג בית המקדש והודיע: ״ענווים הגיע זמן גאולתכם״. הרבי אף הצביע על נבואות יעודים של הגאולה שהחלו להתממש, והבהיר שעבודת הבירורים – שבה תלויה הזכות לגאולה – נסתיימה, וא״כ מה המקור למחשבה שיתכן שלא נזכה לה? כך שהדבר המוטל עלינו הוא פשוט לזרז את התהליך, שיבוא לשלימותו בגאולה השלימה תיכף ומיד ממש!
ובאשר לשאלה: האם יתכן שאנו לא נמלא את עבודתינו כראוי וממילא לא נשלים את התהליך בדורנו? – התשובה היא: הרבי בנבואתו אודות הגאולה בדורנו, צפה וראה ברוח נבואתו שאנו כן נשלים את עבודתינו.
בכל זאת מדוע משיח הוא הנושא המרכזי, ולא מבצע אחר כמו התקשרות בשביל הדור הצעיר? שני פרטים בשאלה: א. אולי כבר הזמן לעסוק בנושא אחר. ב. אולי עכשיו הנושא הוא התקשרות.
ראשית כי להבהיר: עבודתנו היא כעבודת עבד, בקבלת עול מוחלטת. הרבי מלך המשיח, האדון, מצווה עלינו ואנו פועלים לפי ההוראות שלו, מבלי לערב את שכלנו והבנתינו. ברור ומובן לנו כי הטעמים של הרבי הם גבוהים הרבה יותר מאיתנו וכל שעלינו לעשות הוא אך לבצע את הדברים בפועל.
ובפרטיות: בנוגע לשאלה הא׳ – הבה נתבונן במהות המושג שהרבי בא ומודיע שהסתיימה עבודת הבירורים. משמעות הבשורה הלזו היא שאנו התעלנו בדרגא, מאותה דרגא ״רגילה״ של בירורים, שהייתה נחלתנו אלפי שנים, מאז מתן-תורה, ומובן שלא שייך ש״נחזור״ לאותה עבודה.
כעת, הדרגא היחידה שנשארה והיא זו שאנו אכן נמצאים בה, היא הדרגא של הבאת הגאולה בפועל בעולם – התוצאה של עבודת הבירורים בשלימותה. וכלשון הרבי בשיחת וישלח תשנ״ב ״עבודה מיוחדת להביא את ההתגלות בפועל בעולם״.
לפי זה – הרי אין כל מקום לומר שנשתנתה העבודה ועלינו לעסוק בנושא אחר, מאחר וזו העבודה היחידה כרגע שישנה עד הגאולה בפועל.
כעת, נוכל לעבור לשאלה השניה בנוגע למהות עבודת ההתקשרות בזמננו זה:
ברור ומובן כי עניין התקשרות הוא היסוד עליו עומד כל הבניין של הקשר בין חסיד לרבי. אבל הנושא של משיח אינו ״בסתירה״ ל״התקשרות״ ואדרבה – הוא מורה על רמה אחרת בהתקשרות, גבוהה יותר.
ואפרט את הדברים: העניין של רבי ושל משיח הוא עניין אחד. כמו שהרבי הדגיש את העניין בעצמו פעמים רבות שרבי שהוא נשיא הדור, עניינו הוא גילוי היחידה וזהו גם העניין של משיח – גילוי היחידה.
מהו בכל זאת השינוי והחידוש בעניין של משיח על פני העניין של רבי בכלל? החידוש הוא, שמשיח מורה על התגלות נעלית וחדירת העניין של רבי בעולם בשלימות. שלא כקודם שהיו עניינים של רבי שלא חדרו בעולם לגמרי והיו אצל הרבי בעצמו בלבד, הרי כאן מדובר שכל העניין של רבי – יחידה, חדר בעולם.
ובמה הדבר מתבטא? – בעבר למשל היה אפשר להסתפק במושג של ״להחזיק בקליאמקע״. יכולנו להגיד על מישהו שהוא לא יכול יותר מדי ומספיק שהוא על כל פנים מחזיק בקליאמקע. היום – משפט זה מושלל. כיום, לכל אחד יש את כל הכוחות לבצע את כל ההוראות וההדרכות מתחילה ועד סוף, רק צריך שהוא יחליט אכן לנצל את אותם כוחות ולהוציאם אל הפועל. ובמלואם.
כן ניכר ב״טוענים״ שאינם מבינים מה הפירוש שנושא משיח עומד בראש סדר העניינים:
אצל הרבי העניין של משיח אינו רק בשורה, כי-אם גם ובעיקר תהליך שהחל. משמעות הדבר, שהחל כאן תהליך של משיח, שעתה הכוחות שיש לנו מהרבי הם כוחות נעלים הרבה יותר, וממילא הדרישות והתביעות שלו הינם הרבה יותר. כיום הרבי דורש מעימנו התקשרות נעלית באין ערוך מלפני-כן, על מנת לבצע תפקיד באין ערוך נעלה מלפני-כן. תפקיד ששייך ל״משיח׳ס צייטן. יוצא איפוא שהעניין הפנימי של משיח הוא תביעה להתקשרות נעלית יותר!
וכפי שכבר דובר לעיל, לא מדובר בשני עניינים נפרדים – רבי ומשיח. ברור, שרבי בעצם עניינו הוא משיח! מה שהתחדש בזמן האחרון הוא, שזכינו להיות בדור השביעי, בו הרבי הצליח להמשיך את השכינה עד לעולם הזה הגשמי, עד שיש כעת את היכולת להתגלות של הקב״ה בעולם הזה הגשמי. העניין ירד לגדרי העולם, עד שגם על פי נגלה פסקו הרבנים גדולי התורה שהרבי הוא בחזקת משיח. זאת אומרת, שהעניין מתלבש גם בהלכה בפועל.
לאור כל זאת, הן אמת שצריכים לחנך את הדור הצעיר אודות המושג ״רבי״, כדי להתחיל מן הקל אל הכבד, אבל אי אפשר ואין שום סיבה להתעלם ח״ו מלחנך את הדור הצעיר שזכינו כולנו שהרבי הוא משיח בגילוי.
כמובן, שחשוב מאוד לחנך את עצמנו, ואת כל המקבלים ממנו, שנדע מהו משיח, על ידי הלימוד בענייני גאולה ומשיח, כולל ובעיקר העניינים המבוארים בתורת החסידות אודות הגילויים שנמשכים על ידי מלך המשיח. ובטוחני, שמי שיש לו את ההרגש בזה – יוכל ביתר קלות להעביר את ההרגש הפנימי הזה גם לחבריו ומושפעיו.
ובנוגע למצב העכשווי? התבוננות בתוכנו הפנימי של כל דבר יוצרת את היחס הנכון אליו. כך גם בענייננו, ההתבוננות במשמעות החושך תביא לתוצאה המתבקשת ממנו:
בספר המאמרים הקצרים לאדה״ז מובא ביאור בעניין הברקים במתן תורה, במאמר זה מוסבר העניין של ״ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים״ – שכוונת הדגשת הפסוק היא שדווקא ״שם״ – בחושך ובערפל, בהעלם וההסתר, נמצאת מעלת העבודה. וזו הייתה בעצם מעלת משה, שהוא לא התפעל מהערפל. הוא ״ניגש אל הערפל״. הוא היה חדור בכך, שהערפל הוא שליחות הכוללת זכות ויכולת להתעלות למעלה הכי גבוהה במילוי הכוונה.
בהמשך המאמר מוסבר שגם עיקר העבודה שלנו הוא ב״ערפל״. אמנם אנו, כלל ישראל ישראל שלמטה ממדרגת משה, זקוקים ל״ברקים״ (גילויים שבאים מזמן לזמן, ותיכף מתעלמים) – כאלו שישמרו על כך שלא נשקע בחושך ובערפל, וניקח אותו כצמצום כפשוטו.
אבל, הברקים הללו אינם תמיד והם באים רק לחזק מפעם לפעם, כי עיקר העבודה עבודה היא בתוך הערפל דווקא.
וכך גם בנוגע אלינו: כשהרבי ציוה עלינו – ״עשו כל אשר ביכולתכם״ הכוונה היא לעבודה דווקא בכח עצמינו. כל הגילויים שקיבלנו אז ישירות מהרבי ושאנו ממשיכים לקבל היום, באותות ומופתים הנפלאים שהרבי מחולל עבורנו המוחשיים לעינינו ממש – הרי הם רק גילויים מזמן לזמן, גילוי של מידת הרחמים, בכדי לתת לנו כח להתחזק בעיקר והתכלית של עבודה – דווקא מתוך החושך וההעלם.
וממילא התשובה לשאלה ״יש קושי בדבר״ היא שאדרבה – הקושי הוא זה שבכוחו לחזק: כל תכלית העבודה היא דווקא במצב של העלם והסתר זה, ודווקא עכשיו בכוחנו להשלים את הכוונה בתכלית זו.
כאמור לעיל, העניין שהרבי הוא מלך המשיח היא רמה אחרת בהתקשרות הכוללת כוחות נעלים הרבה יותר ובד בבד – תביעות גדולות ורחבות: ״כל אשר ביכולתכם״. ממילא מובן שההדגשה שהרבי הוא מלך המשיח בתקופת משיח זו באה להדגיש את הנקודה שכיום ההתקשרות שלנו לרבי היא לא רק ברמה של ״אדוננו מורנו ורבעו״ כי אם גם של ״מלך המשיח״.
העניין של ״יחי״ זהו עניין שהרבי החדיר לנו אותו ונועד להזכיר לנו כל הזמן את העניין החשוב של הבאת הגאולה. ההכרזה היא (גם) מעין תזכורת על העניין הזה, שנזכור להיות חדורים באמת ובפנימיות בעניין של משיח.
אצלנו בישיבה במונטריאל תלינו שלט גדול של ״יחי אדוננו״, כמו בבית הכנסת של הרבי ב-770. פעם אמרתי לאחד הבחורים: השלט על הקיר נועד להזכיר לך להיות חקוק בעניין החשוב הזה!
נמצאים בבית? מחפשים תוכן חסידי לילדים לקראת ג' תמוז? רוצים להתחזק בעצמכם? מוזמנים להיכנס לקטגוריה המיוחדת של מקהלת צבאות השם באתר חב"ד אינפו ולצפות בכל השירים והקליפים של המקהלה
ר' מתי טוכפלד, שחקר באופן פרטי ויסודי את התייחסותו של הרבי לפרסום זהותו כמלך המשיח אחרי שיחת כ"ח ניסן תשנ"א, מצא שלל מענות של הרבי לחסידים רבים ובכללם לרב דוד נחשון שעסק בנושא במרץ רב, אחרי שמסר בעצמו את פסק הדין של רבני אנ"ש כי הרבי הוא מלך המשיח וחייב להתגלות.
כל המענות שנמסרו בשנים נ"א-נ"ב וגם לאחר מכן בנ"ג ונ"ד לרב נחשון היו עם התייחסות חיובית לנושא פרסום זהות המשיח וקבלת המלכות.
בין המענות ניתן למצוא לדוגמא את המענה מחודש כסלו תשנ"ב, אחרי שמסר הרב נחשון לרבי דו"ח מחגיגת בר מצווה, בו כתב כי אמר בפני הנוכחים כי יש לפרסם את זהותו של הרבי כמשיח כחובה לקראת התגלותו, וכן צירף חתימות של קבלת המלכות (בהם של ח"כ צחי הנגבי), השיב הרבי "ויקויים בהם. מי שיש לו מאתיים רוצה ת' (400) והזמן גרמא. אזכיר על הציון". (ראה צילום המענה לקמן)
אלא שלצד המכתבים והפתקים הברורים שקיבל הרב נחשון מהרבי בנושא, הגיעו לידי טוכפלד שמועות על כך שבין השאר הרבי גם נזף בו, או לכל הפחות הורה לו לחדול מפעולות אלה.
למרות שהרב נחשון הכחיש את הדברים לחלוטין החליט טוכפלד לבדוק את הנושא בעצמו וכתב במהלך חול המועד פסח תשע"ה לרב גרונר, עימו עמד בקשר הדוק על נושאים אחרים בעיקר בעניינים מדיניים ושלימות הארץ.
בהודעת האימייל אותה שלח כתב טוכפלד, כי "מאחר שאני בעיצומה של בדיקת האמת לגבי עניינים שונים ביני לבין עצמי (כמו עיתונאי שרוצה להגיע לאמת…). האם היו מאז כ"ח ניסן איזשהם מכתבים או הוראות מהרבי שמורים לר' נחשון שלא לעסוק בנושא משיח, או מכתבים בעל לשון חריפה כלשהי המביעים מורת רוח ממעשיו ופעילותו וכו'..".
המענה של גרונר היה שלילי באופן נחרץ, וכך הוא השיב:
"מועדים לשמחה. אף פעם לא שמעתי ולא ראיתי דבר כזה, שהרבי אמר להנ"ל דברים כאלה, ומאד קשה לי להאמין שהי' דבר כזה.
חג שמח, י.ל.ג"
צילום המענה באימייל של הרב גרונר לטוכפלד:
צילום מענה הרבי (בכתב הריל"ג) על החתמות קבלת המלכות בידי הרב נחשון:
מאת הרב שניאור זלמן גפני
מסקנה שכלית
ראשית יש להבהיר כי ההכרח שבביאת והתגלות מלך המשיח דווקא כעת, אינה עניין השייך רק לאמונה אלא עניין שכלי ביותר. וכך גם ענינו של הרבי כמלך המשיח. כל מי שמתבונן במצב הנוכחי בעולם ובארה”ק בפרט, אם הוא מתבונן בשכל בריא, וכל שכן בשכל דקדושה, בלי להיות לחוץ ומושפע מעניינים חיצוניים וצדדיים, או ממישהו אחר, חייב להגיע למסקנה כי או שאנו בימות המשיח, או שהעולם חוזר לתוהו. מובן וגם פשוט מהי המסקנה המתבקשת.
בקרב הציבור בעולם כולו, ומדובר על האנושות בכלל ולא רק על היהודים, שוררת התחושה שהולכים לקראת משהו גדול; שחייב לבא איזשהו שינוי מהותי, שכן מצב העניינים אינו יכול להימשך בצורה הנוכחית. הרצון והכמיהה לשינוי קיימים וכל אחד מתפלל ומעונין שהשינוי יהיה לטובה; אנשים רוצים לשמוע זאת מפיהם של אנשים מאמינים, כך שאנו יכולים וחייבים לבשר להם על השינוי המיוחל – הגאולה האמיתית והשלימה שקרובה מאד. במצב ענינים שכזה בשורת הגאולה מתקבלת ברצון ובשמחה, כאשר השאלה היחידה שמתעוררת היא ‘נו, מתי כבר תבא הגאולה’?
אם כך הוא בעולם כולו, על אחת כמה וכמה בארה”ק פה הגאולה היא מחויבת המציאות עקב המצב המזעזע. רואים שככל שממשיכים לעשות היפך דברי הרבי, כך מביאים להרג אבדון ולחורבן רח”ל. בכל יום רואים שדברי הרבי צודקים למעלה מדרך הטבע, שכל דבריו דברי אלוקים חיים המאירים כשמש בצהרים. הרבי הרי חזה את כל המתרחש לא רק באופן כללי, אלא עד לפרטי פרטים, ומיום ליום רואים כיצד כל נבואותיו מתממשות. כל זה מובן לא רק בשכל של הנפש האלוקית אלא גם בשכל של נפש השכלית ואפילו של הנפש הבהמית.
לאור כל זאת כולם חייבים להסכים שהרבי הוא נביא, וכמדומה שלפחות בתוך אנ”ש אין מי שיחלוק על כך. ברור גם שהרבי אינו רק מנהיג העם היהודי, אלא שולט בכל מה שקורה בעולם, כגון שבע מצוות בני נח, עניינים סוציאליים שונים וכדו’, כל זה יכול לנבוע רק ממי שתפקידו להנהיג את העולם כולו, הלא הוא מלך המשיח. כך שזהותו של הרבי כמלך המשיח היא מסקנה שכלית ולא רק אמונה שלמעלה מטעם ודעת.
טענת קרח היתה ש”כל העדה כולם קדושים”, ברם התשובה על כך היא “בוקר ויודע ה’”, וכפי שמבאר רש”י שכשם שיש גבולות בעולם, כך יש את הדרגות בעם ישראל עד למשה רבינו. ומסביר על כך הרבי שכל האנושות בנויה על זה שלכל אחד יש תפקיד מיוחד, ורק כאשר הוא ממלא אותו מגיעים לאחדות האמיתית.
האחדות האמיתית והשלימה מגיעה לידי ביטוי בביטול למשה רבינו, משה שבכל דור, נשיא הדור. בכל עניין בעולם לפרטי פרטים הרבי קובע.
אין סיבה לשינוי
לאור כל האמור, כי זהותו של הרבי כמלך המשיח יכולה להתקבל גם כמסקנה שכלית, מה אפוא השתנה מאז ג’ בתמוז תשנ”ד?
מבואר בהמשך תרס”ו, כי אצל כל אדם קיימת הנחה שכלית שקובעת איך הוא רואה את הדברים. אצל בעל תשובה, לדוגמא, ההנחה השכלית משתנה באופן מהותי, כך שההסתכלות שלו על העולם משתנה לגמרי. לפני ג’ תמוז היה ברור לכל אנ”ש שהרבי הוא מלך המשיח והוא קובע את מה שקורה בעולם, איך ייתכן שהנחה זו תשתנה אחרי ג’ בתמוז? הרי גם לשיטתם של אלה המעוניינים משום מה לטעון כי היה עניין של הסתלקות ח”ו, זה לא אמור לשנות את העניין שהרבי הוא מלך המשיח, שהרי במקורות ישנה התייחסות גם למצב כזה, כך שלא זו הסיבה שיכול שינוי כלשהו באמונה ובידיעה שהרבי הוא מלך המשיח.
ההנחה השתנתה מטעמים חיצוניים, מה יאמרו על כך אחרים, “כבוד ליובאוויטש” וכיו”ב. טעמים אלו גורמים להנחה השכלית להתבלבל, אך חשבונות אלו, שאין בהם ממש כפי שאסביר בהמשך, אינם מתאימים לחסידים של הרבי שתמיד נצמדים לנקודת האמת ואינם מגלים תלות בשום חשבון של כדאיות או פופולאריות.
על זה צריך לעשות תשובה בשעתא חדא וברגעא חדא, ובמקום להתעסק בכרוזים וכו’ שיסבירו איך לנהוג בג’ תמוז, צריך להתמקד בהכרזת “יחי המלך”, שזה הדבר אותו תבע הרבי, ואשר כולל גם את ההכרזה “עד מתי”.
אם היינו מתאחדים סביב נקודה זו, שזה מה שהרבי רצה וכל שיחותיו מלאים בדבר זה -אפילו צעקת “עד מתי” (שגם ממנה יש משום מה כאלה שנרתעים), הייתה באופן נעלה יותר. אם היינו מתאחדים בעניין זה שהשכל מחייבו, היינו שוללים את טענת המרגלים וטענת קורח.
אלו שדואגים משאלות, צריכים לדעת שרוב העולם אינו עוסק בעניני משיח וגאולה, כולל ובמיוחד החוגים החרדיים. לנו, לעומת זאת, נתן הרבי את הידיעה וההשגה המפורטת בעניני גאולה ומשיח כפי שלא קיימת בשום מקום. מי שמתנגד, אין לו את פרטי הידיעה וההשגה שאותם מבאר הרבי בלי סוף.
אין טעם לחשוש מהפופולאריות של חב”ד שתרד כביכול. ליובאוויטש לא תמיד היתה פופולארית, ואלו שמתנגדים, התנגדו מאז ומתמיד ורק נתלים בעניני משיח, בתור תירוץ. מי שמוכן לבחון את הדברים, מי שאינו משוחד, מקבל את הדברים כדבעי, שהרי בסופו של דבר זה מה שהעולם רוצה.
האמונה והשכל משלימים
ובאשר לשאלה של השכל מול האמונה – יש לדעת שהשכל והאמונה בחסידות תמיד משלימים זה את זה. חסידות דורשת שיהיה ענין שכלי, אך השכל מרים אותנו לרמה גבוהה יותר של אמונה; שהרי בעצמותו ומהותו יתברך אין השגה וחייבים להבין את מה שאפשר, אך לדעת שמעל הכל יש את האמונה.
אדמו”ר נ”ע אמר שלפעמים סגר עצמו בחדר ומשיג עצמות א”ס, עניין של השגה, שמעלה את האמונה לדרגא נעלית יותר. אדמו”ר המהר”ש מביא את מאמר החכם “תכלית הידיעה שלא נדע”, ומבאר שהתכלית של הידיעה שיש לא נודע, חייבים שיהיה את שניהם. וכך בעניין משיח וגאולה, מה שהיה בגדר של אמונה יהיה מובן אחר הלימוד בכמה וכמה הסברים, וכך עולים לרמה גבוהה יותר.
כך גם בעניין זהותו של הרבי כמלך המשיח. מי שמתעמק בעניינו של מה”מ, מבין שזה מה ששייך לרבי בראיה שכלית – נוסף לכל הראיות בשיחות וכו’ – ואז הוא בא לאמונה בדרגה הרבה יותר גבוהה עמוקה ונעלית, אחרי שהפרטים כבר ידועים לו בהשגה שכלית.
בכל הענינים שבחסידות ‘יש’ מאין’, אחדות ה’ וכדו’, מה שניתן חייבים להבין אך יש לדעת שהאמונה היא למעלה מזה. לכן קורא אדמו”ר הזקן לספרו ‘שער היחוד והאמונה’, דהיינו אחרי כל הייחוד, צריכה לבא האמונה. הספירות נקראות רזא דמהימנותא, למרות שכל דרושי החסידות מלאים בהסברים שכליים אודותן.
כך בנוגע לרבי מה”מ ותפקידו, הידיעה השכלית תוביל אותנו לאמונה העמוקה והנעלית ביותר, אך כמובן שאף אחת מהן לא באה ‘על חשבון’ השניה, אלא השכל והאמונה משלימים זה את זו.
שכל של גאולה
בכלל, ביחס לשכל, הרי אנחנו בתור חסידים של הרבי שהולכים בדרכיו, הרבי תובע, בפרט בשנים האחרונות, שכל החשיבה תהיה באופן אחר לגמרי, באופן של גאולה.
במאמר ד”ה “אל תצר את מואב” מבואר שלפני התגלות המשיח יהיה הבירור באופן אחר. הרבי התייחס לזה כמה פעמים, שהבירור כעת הוא באופן כזה ששייך לעצם המוחין. צריך להתחיל לחשוב באופן אחר, לא בצורה גלותית. הרבי לימד אותנו כיצד להתייחס לגאולה כמציאות עכשווית. כך גם אומר הרבי בהתוועדויות שישנם כאלה שישנים כרגע ויתעוררו על ענני שמיא כאשר משיח יבא תיכף ומיד; וכן ביטויים נוספים ש”נמצאים תיכף ומיד בביהמ”ק השלישי” וכו’. הרבי יודע מה חושבים בעולם, אך מכל מקום תובע מאתנו לחשוב באופן אחר.
זוהי המשמעות של “לפקוח את העיניים” – לחשוב לגמרי אחרת. העובדה שיש העלם והסתר בעולם, זה כי אנחנו עדיין שבויים בחשיבה של הגלות.
על כן נדרשת מאתנו חשיבה אחרת בה השכל מתעלה הרבה יותר. רוב דברי הרבי שכליים, ולכן צריך להביט על העולם באופן אחר. כעת זהו הבירור של כתר חכמה ובינה דקליפה, ע”י פנימיות חב”ד דקדושה, זהו שכל וחשיבה אחרים לגמרי. כשמסתכלים בשכל כזה, הרי שעניני גאולה הם בפשיטות, כמו שהרבי הזכיר כמה פעמים, והם אינם מהווים חידוש ושינוי השכל.
זו הסיבה שאין כל מקום להעלמות והסתרים על ההשגה ועל האמונה במשיח, וברבי כמלך המשיח.
רש”י מסביר את מאמר רז”ל “יעקב אבינו לא מת” כפשוטו. יכולים להיות כל מיני פלפולים וביאורים שונים ומשונים, אולם העובדה שרש”י מסביר את הפשט כפי שהוא, שיעקב אבינו לא מת, הרי זה הפשט המובן לבן חמש למקרא. כך זה כאשר מתבוננים בשכל כפי שצריך להיות. צריך להשתחרר מהחשיבה הגלותית.
שום דבר אינו יכול להעלים ולהסתיר על הידיעה והאמונה שהרבי חי וקיים, יבא ויגאלנו כמשיח צדקנו תיכף ומיד ממש,
והעיקר: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
הרב נפתלי אסטולין
המשפיע החסידי ר' מענדל פוטרפס סיפר פעם, שכאשר ישב במאסר ברוסיה, היו איתו בתא הכלא כמה גנבים ואנשי עולם התחתון. לילה אחד, בעודו מנמנם, שמע שנים מחברי התא מתווכחים ביניהם בלחש. לאט לאט עלה טון דיבורם, עד שלאחר כמה דקות הפכו ההתלחשויות לצעקות רמות שהעירו את כל יושבי התא. הוויכוח התלהט, ואחד מהם הוציא סכין בנסיון לדקור את חברו. הלה שלף ברזל חד, ועוד רגע קט היו הורגים אחד את השני.
בכל תא בכלא היה ממונה מטעם האסירים. בדרך כלל היה זה הפושע הגדול מכולם, עם 'וותק' בכלא… כאשר ראה הממונה שעוד רגע ייצאו העניינים מכלל שליטה, קפץ במהירות ממיטתו, נעמד כחוצץ בין השנים, ושאל: האם זה מחלוקת חדשה, או מחלוקת ישנה?
– החוק אצל הגנבים היה, שאם מדובר במחלוקת ישנה, ששורשיה נעוצים בשנים קודמות, וייתכן אף במפגש קודם של השניים במחנה עבודה אחר – אסור למנהיג להתערב. אך אם מדובר במחלוקת חדשה, שזה עתה החלה, אזי מורשה המנהיג להתערב, ולכפות אותם לעשות שלום –
כאשר השיבו השניים שמדובר במחלוקת חדשה, הרים עליהם המנהיג את קולו, נתן לאחד סנוקרת באפו ולשני בתוך פיו, ושלח את שניהם למיטות. ברגע אחד נהיה שקט בתא, וכולם הלכו לישון…
ידועים דברי הבעל-שם-טוב, שמכל דבר שיהודי רואה או שומע, צריך הוא ללמוד הוראה בעבודת ה'. מהי ההוראה מסיפור זה?
מתקרבים אנו ליום ג' תמוז, היום בו החל ההעלם וההסתר הנורא מכל, כאשר עינינו הגשמיות פסקו מלראות את הרבי מלך המשיח שליט"א. באם נגיע שוב השנה לתאריך זה, ועדיין לא נזכה ח"ו להתגלותו האמיתית והשלימה של הרבי מלך המשיח – סביר להניח ששוב יעלו חילוקי הדיעות סביב ההנהגה ביום זה בפרט, וההנהגה בפירסום בשורת הגאולה והגואל בפרט.
לפני שנמשיך, חשוב להבהיר: הקפדתי על הביטוי "חילוקי דיעות", כי בחב"ד אסור שתהיה "מחלוקת". על חילוקי דיעות אומרת התורה כי כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דיעותיהם אינן שוות. אמנם, חילוקי הדיעות צריכים להיות בדיוק כמו חילוקי הפרצופים: כמו שברור לכל אחד שאין לעורר מחלוקת בשל העובדה שהפרצוף של השני אינו דומה לפרצופי – כך צריך להיות ברור שנשארים באחדות החסידים גם אם הדיעה של השני שונה מדעתי.
בחב"ד יש חילוקי דיעות, וכאמור, לקראת ג' תמוז הם מתחדדים לכאן ולכאן. ותמיד יקומו אותם המחפשים פתרונות קסם ויעלו רעיונות לביטול חילוקי הדיעות. וכאן צריכים ללמוד מהסיפור של ר' מענדל: אילו היה מדובר בחילוקי דיעות שנוצרו עכשיו, או אפילו בשנים האחרונות, לאחר ג' תמוז, היה אפשר אולי לעשות משהו בנידון.
אבל מי שבודק קצת לעומק, מגלה שמדובר בחילוקי דיעות ששורשיהם נעוצים עמוק בשנים עברו: בכל פעם שהרבי הכריז על מבצע חדש, היו חסידים שהצליחו בקלות להשתלב בקו החדש שהרבי הנחה, והיו חסידים שהתקשו לקבל את השינויים בהנהגה, והעדיפו להקל על עצמם ולהשאר בהנהגה הקודמת. הם נאחזו בשיחותיו של הרבי משנים קדמוניות, ועצמו עין משיחותיו העדכניות.
דיברתי לאחרונה עם שליח בארץ הקודש, שסיפר כי בתהלוכת ל"ג בעומר בעירו הייתה נוכחות מודגשת של הפעילות נגד תוכנית ההנתקות. הכל היה כתום. שאלתי אותו: ומה בקשר למשיח? במקום להתייחס לשאלתי, הוא החל לצטט משיחותיו של הרבי על חשיבות המחאה בענייני שלימות הארץ. אמרתי לו: ומה עם פיאות? בתחילה הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, אך אני מיד הסברתי את עצמי וסיפרתי לו עד כמה היה הרבי 'קאך' בעניין חבישת פיאות לנשים נשואות, ואם כך – היה צריך לעשות בתהלוכה מוצג גדול של פיאה, לעורר על העניין שהרבי כל כך הרבה דיבר אודותיו. "נכון", אמר לי, "הרבי דיבר על זה, אבל זה היה בשנות היו"דים. בשנים אחר-כך הרבי דיבר הרבה על חובת המחאה בעניין שלימות הארץ".
ואז הוא תפס (או שלא…) שבשנים האחרונות הרבי דיבר על משיח והגאולה יותר מכל עניין אחר, כולל שלימות הארץ, ואיך ייתכן שבכל התהלוכה הגדולה שארגן, ועם כל הכוחות שהשקיע בזה, כמעט ולא הי' אזכור לבשורת הגאולה של הרבי מלך המשיח!
האמת היא, שהרבי התבטא כמה פעמים שכאשר הוא מדבר על עניין מסויים פעם אחת – העניין עומד בתוקפו גם אם שוב אינו מעורר אודותיו. כך שבשום פנים ואופן אין ללמוד מכך שהרבי לא דיבר על עניין מסויים במשך תקופה מסויימת, שהעניין איבד מתוקפו. אם הרבי עצמו לא אמר במפורש שיש שינוי – אז אין שינוי, גם אם הרבי דיבר על כך רק פעם אחת.
אבל, אחרי הכל, יש לנו הוראה ברורה מהרבי, שבזמן של העלם והסתר, כאשר איננו זוכים לשמוע את שיחותיו של נשיא הדור – יש ללמוד את שיחותיו מהשנים האחרונות, כי בוודאי נמצאים שם הוראות ברורות להנהגה ברגע קט זה של העלם והסתר.
ומכיוון שבשנים האחרונות דיבר הרבי בקאך מיוחד על העיסוק בהפצת בשורה הגאולה – זה צריך להיות עיקר עניינו של כל חסיד, שהרי כל חסיד הוא שליח של הרבי, והרבי הבהיר כבר בכינוס השלוחים תשנ"ב שעיקר עבודת השליחות כיום היא הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו.
– זאת דעתי. אבל אני מודע לכך שיש חסידים שדעתם שונה מדעתי. שעל כל שיחה שתצטט להם בענייני גאולה ומשיח – הם יצטטו שיחה בענין אחר, ויסיקו שזה עיקר עניינו של חסיד.
מכיוון שמדובר בקיבעון מחשבתי, שקשה מאוד לשנות אותו, אני סבור שבמקום לנסות לשנות את השני ולבזבז זמן על וויכוחי סרק – צריך להתמקד בעשייה. אם מתפתח וויכוח בין שני חסידים, צריך מיד לנתב את הוויכוח לאפיקים מעשיים.
לדוגמא: שני אברכים מתווכחים ביניהם בענייני משיח. האחד תומך נלהב בכל הפעולות להפצת בשורת הגאולה והגואל, והשני מביע הסתייגות על כל צעד ושעל. במקום לבזבז זמן על וויכוח עקר, שבו כל אחד מתבצר בעמדתו, צריך לתעל את הוויכוח לאפיק מעשי חיובי, שעליו אין ויכוח, כמו לימוד משותף של ענייני גאולה ומשיח. בדרך כלל הויכוח נסוב על אופני הפרסום. אז במקום לשכנע את השני שצריך לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח, תשאל אותו אם הוא בעצמו מקיים את הוראת הרבי ללמוד ענייני גאולה ומשיח. במקרה שהלה אינו לומד, אפשר להציע לו לקבוע שיעור. בנושא הזה הרי אין וויכוח. אם כבר יש לו שיעור, בוודאי לא יוכל לסרב להצעה למסור שיעור למקורבים בענייני גאולה ומשיח. כך נרוויח, שבמקום שהאחד יפעל והשני יקטר – שניהם יפעלו, כל אחד לפי תכונותיו.
המעשים הללו, ולא הוויכוחים, הם אלו שיזרזו עוד יותר את התגלותו של הרבי מלך המשיח, ועד שלפני ג' תמוז תשס"ה נזכה להתגלותו האמיתית והשלימה של הרבי, מלך ביופיו, ואז לא יהיה מקום כלל לווכוחים, כי כולם יחד יתאחדו ב"דעה" אחת: דעה את ה', כמים לים מכסים.
הרב שמשון גולדשטיין, שליח כ"ק אד"ש מה"מ בפושקר שבהודו
הרבי הריי"צ שאל פעם את אחד החסידים – איך יתכן שבבית הכנסת שבו אתה פועל אנשים הולכים ללא זקן? הלה ענה לרבי, שזה בלתי אפשרי שהם ילכו עם זקן בהתכוונו על הלך הרוח באמריקה באותן שנים. אמר לו הרבי הריי"צ: אבל השאלה היא איך אתה ישן טוב בלילה כאשר הם בלי זקן?! כלומר, אם זה היה נוגע לך, היית לפחות מנסה וכנראה שגם מוצא בסוף את הדרך להעביר את המסר ובסופו של דבר גם היית מצליח.
לפני הכל, צריך לבעור בתוכנו הרצון להעביר את המסר. השאלה היא רק איך להעביר אותו?!
לגבי כל מגוון האנשים, ההשפעה צריכה להיות על בסיס המובא בחסידות, שכדי שההשפעה תהיה באופן המתקבל צריך להיות קודם קירוב באופן כללי מה שנקרא בחסידות, השפעה חיצונית באופן של 'מקיף', ואחר כך השפעה פנימית.
באופן כללי, ניתן לחלק את הציבור לשלושה: סוג אחד – יהודים בעלי השקפה חילונית.
נכנס פעם לבית חב"ד אצלנו בחור קיבוצניק, מאותם אלה שמגרשים מהקיבוץ את החב"דניקים כאשר הם באים לעשות 'מבצע חנוכה'. הוא אמר במפורש שהוא שונא דתיים, אבל בכל זאת הוא רוצה לבדוק את הדת. לאחר תקופה של התרככות, הוא הסכים להביט מדי יום בוידאו של הרבי. עקבתי אחריו ושמתי לב שמדי פעם הוא משפיל את עיניו ולא מביט, ואחר כך שוב חוזר לצפות. שאלתי אותו מה הענין, והוא ענה לי: "תשמע, לראות את הרבי – אני מוכן. אבל כשהרבי עוצר את השיחה לשירה או לעידוד, ועל המסך מוקרן קהל החסידים הגדול, את זה אני לא מסוגל לראות. כל כך הרבה 'דוסים' בבת אחת…
אצל יהודים בעלי השקפה חילונית, אין בעיה אידיאולוגית עם זה שהרבי מלך המשיח, ואפילו אין להם בעיה עקרונית להתקרב לדת, אלא שיש להם קושי רגשי להתקרב לאנשים דתיים. לכן, דבר ראשון נשתדל ל"משכם בחבלי עבותות אהבה", ואם אכן המחיצה תוסר ונצליח להביא אותם למצב של השפעה פנימית, הרי בדרך כלל הכל מתקבל כחטיבה אחת. הקב"ה, תורת אמת, משה רבינו, משה שבדור וכו'.
הבחור הנ"ל, לאחר שבועיים של קירוב חיצוני, 'מקיף', היה שייך לדבר איתו על השפעה פנימית. בשלב זה כשניגשים ללמוד אתו יהדות, ואין זה משנה איזה חלק בתורה, הגישה היא שהמסרים והתכנים שאנו מביאים מהרבי מלך המשיח, הם חלק טבעי של היהדות כולה. אין הבדל בין תורת משה לתהילים של דוד המלך, בין תורת החסידות של הבעל של טוב לבין התניא של אדמו"ר הזקן וה'דבר מלכות' של הרבי מלך המשיח.
כאשר הדברים מוצגים לאמיתתם, הרי שהכל בעצם זו אותה יהדות. אז כמו שהיהדות היא חדשה להם כרגע, כך גם העניין הזה. וברגע שהיהדות תתקבל אצלו, הרי שגם האמונה ברבי מלך המשיח תתקבל אצלו כחלק מהענין כולו.
זה בסיס חזק לגרום לכך שגם כאשר בהמשך התהליך יגיע השלב של עיסוק ממוקד בסוגיה, זה יהיה יסוד ההשקפה כאשר האמונה ברבי כמלך המשיח היא חלק אינטגרלי מעולם היהדות, ולא עניין חיצוני טעון בדיקה.
סוג שני של יהודים מרקע דתי: אצל חלקם יש רגישות כלפי אנשי חב"ד ומה שהם מייצגים, וגם כאן, כמובן, ראשית העבודה צריכה להיות בקירוב ובשבירת מחיצות. אך בעיקר אנו עלולים לקבל שאלות מרקע תורני. אמנם מבחינתנו אנו נציג את זה כדבר הפשוט ביהדות, אבל כנראה שהם ישאלו שאלות טובות כמו: אז איך הרבה רבנים שאני מכיר לא יודעים זאת? או: הכל טוב ויפה, אבל לא רואים את הרבי כבר שנים רבות? או אפילו ישאלו את השאלה המעצבנת, אז איך יש חב"דניקים שלא מאמינים בזה?!… על השאלות האלו צריכים לענות, ויש תשובות.
בתחילת דרכנו בשליחות חשבנו שאין לנו כל כך סיכוי להשפיע על הציבור הזה, אבל המציאות הוכיחה ששווה לנסות. התהליכים שעברה ארץ ישראל בשנים האחרונות, גרמה גם להם לשאול שאלות על אודות המקום הדתי שלהם. ולכן, בקרב אלו שמגיעים להודו, המקום הדתי לא מספיק מעוצב, וזו ההזדמנות לחשוף בפניהם את הדרך הבהירה של החסידות ושל הרבי מלך המשיח. העובדות מדברות בעד עצמן. עובדה שיש כמה וכמה מבתים דתיים–לאומיים שהחלו דרכם בלגלוג כלפי כל הנושא, ולאחר התקרבות אליהם באופן של מקיף, ואחר כך באופן פנימי, הפכו ל"נרות להאיר" בעצמם.
סוג שלישי של יהודים מרקע חרדי: אני פועל בעיקר עם מטיילים בהודו, ואין עדיין חרדים שמטיילים בהודו… עליהם צריך לשאול שלוחים שמתעסקים איתם. אבל פעם נפגשתי עם יהודי חרדי שמתעסק בקירוב יהודים, והראיתי לו מתוך הספרים מה הרבי בעצמו אומר על נושא זהותו כמשיח. הוא היה בהלם ושאל למה לא מפרסמים? כמובן שמכאן ועד להפוך אותו לחב"דניק זה לא היה פשוט. אגב, הוא נסע עד 770 לבדוק את הענין, כשהוא חזר הוא אמר, שאמנם זו האמת אבל אצלו זה לא מאיר…
הדרך אתם, לכאורה, היא ללמוד עמם את התורה של הרבי, להראות להם שיחות של הרבי בספרים או בוידאו, ובעיקר להראות להם מתוך הספרים של הרבי בעצמו על כך שהרבי עצמו אומר שהוא משיח וכו', מה שרבים מתוך העולם החרדי לא יודעים.
הרב מנחם מענדל ששון, באדיבות מגזין 'בית משיח'
נכון לכתיבת שורות אלו מלחמת ישראל המוצדקת באיראן – עדיין בעיצומה. מלחמה שמלווה מצד אחד בניסים גלויים מאין כדוגמתם, ברמה שלא ראינו מאז מלחמת ששת הימים, ומצד שני עם התמודדות מורכבת של מטחי טילים כבדים על מרכז ארץ הקודש וקורבנות בעם ישראל.
ברגעים אלו, כל חסיד מייחל למוצא פיו של הרבי מלך המשיח, איש האלוקים, הממוצע המחבר בינינו ובין ה' להגיד לנו את דבר ה'. אך בתקופה זו, בה החושך עדיין מכסה ארץ ולא זוכים לשמוע את קולו הזך והטהור של רבינו משיחנו, התחושה הטבעית מושכת אותנו לדברי קודשו שנאמרו במלחמת המפרץ – המלחמה האחרונה בה זכינו לקבל הכוונה ברורה מנביא הדור ומנהיגו.
בנוסף להבהרה הברורה עליה חזר הרבי בשיחות ובמענות הקודש בתקופת מלחמת המפרץ – כי ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר, הוסיף והכריז הרבי שוב ושוב על הבשורה האלוקית-הנבואית שהמלחמה מביאה בכנפיה: "הגיע זמן גאולתכם"; אצל הרבי שתי הנקודות הללו הגיעו במקביל באופן תדיר ונכרכו בקשר אחד – (א) הבטחת ביטחון ארץ הקודש ו(ב) בשורת הגאולה הקרבה.
עם יד על הלב, הרבה מאיתנו יכולים להודות: רוב האנשים, הן החסידים והן המקורבים, מתחברים יותר למסר הביטחוני שארץ ישראל היא המקום הבטוח, ופחות מתחברים בצורה פנימית ומהותית למסר הגאולתי של המלחמה – שהנה הנה הגאולה באה ומלך המשיח מתגלה וגואל אותנו ברגע זה.
אך עלינו החסידים, שלוחי הנביא וחלוצי צבא המלך, מוטלת האחריות להרכין ראש ולב, ולצאת במלחמת תנופה לפרסם לכל יהודי בתקופה זו – באופן ש"הרצים יצאו דחופים בדבר המלך" – את בשורת המלחמה האמיתית והכנה העומדת באמתחתנו: "הגיע זמן גאולתכם"!
זהו המסר של הרבי, וזהו המסר אותו אנו מעבירים!
אל לנו להיבהל מאמירות המשדרות תדר של אי-אמונה בבשורת הגאולה בעת הזאת, ומשתי סיבות: א. זהו טבע האדם. האנדרלמוסיה המלחמתית לא מאפשרת ל"אנשי גלות" להתחבר באופן מיידי למסר גאולתי עתידני, ורק עבודה שיטתית ועקבית יכולה לפעול זאת.
ב. אותו מדרש ב'ילקוט שמעוני' בו מבשר מלך המשיח מגג בית המקדש ש"הגיע זמן גאולתכם" – עליו חזר הרבי עשרות פעמים בתקופת מלחמת המפרץ – טומן בתוכו גם מצב של "ואם אין אתם מאמינים"! כן, גם אחרי בשורת משיח ממקומו בזמן הגלות יתכן מצב של אי אמונה בבשורת הגאולה, ועלינו מוטלת האחריות למלא את החלק החסר הזה.
[מעניין לציין את המשך המדרש: "ואם אין אתם מאמינים – ראו באורי שזרח". היינו, שאם עדיין אינכם מאמינים בבשורת משיח – הביטו וראו באורו של משיח שזרח אצל מלכי אומות העולם, שנאמר "והלכו גויים לאורך", "ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של משיח"; ומי יודע, אולי הפגישה ההיסטורית בין נשיא ארגנטינה לראש הממשלה שעות ספורות קודם התחלת המלחמה באיראן, אשר במרכזה נכח הרבי מלך המשיח – לא רק במרכז הציור והתמונה אלא גם המרכז הדיבור – נועדה להסביר לנו ולעולם כולו שוב: "ראו באורי שזרח"].
*
המצב הנוכחי, בו אנו עומדים בין בשורת גאולה ברורה וחדה ובין מטחי טילים כבדים שמבשרים גלות קשה, מזכירה במידה מה את 'הסתירה' בין בשורת הגאולה של משה להתקדם לכיוון הר סיני לקבלת התורה ובין מטחי החיצים של המצריים הרודפים אחרי עם ישראל והעמידה הקשה מול ים סוף.
וכאז כן היום, 4 כיתות של חסידים מעלים השערות והצעות כיצד צריכה להיות דרך הפעולה במצב המורכב, ואף אחת מהם לא מכוונת בתכלית ל"דבר אל בני ישראל ויסעו", להתקדם ישירות עם בשורת הגאולה אל הגאולה:
א. יש הטוענים "ניפול אל הים": הרי המצב קשה מנשוא, ההתמודדות של עם ישראל בתקופה הזו לא קלה, זה לא הזמן לדבר על 'הבטחות' רחוקות ועתיד גאולתי, בואו ניפול אל ים הגלות! הגלות כעת היא הדומיננטית, היא כעת אומרת את דברה ושולחת את אותותיה, זה יעבור בעזרת ה', אבל כעת זה לא הטיימינג המוצלח לדבר על הגאולה.
ב. יש הטוענים "נשוב למצרים": הן אמת שהמסר המרכזי של הרבי במלחמה האחרונה ששמענו מפי קודשו הוא "הגיע זמן גאולתכם", אך עברו כבר 30 שנה מאז, ואולי לא צריך לדבר דווקא על המסר הזה, אפשר לשוב אחורנית למסרים אחרים שעליהן דיבר הרבי (מבצע תפילין, אות בספר תורה ועוד) ללא צורך בהבלטת המסר הגאולתי.
ג. יש הטוענים "לעשות מלחמה כנגדן": אולי כעת, לאחר שעבר זמן רב מאז בשורת הגאולה במלחמת המפרץ, והעולם התקדם והתחדש בכלים חדשניים, צריך מסרים חדשים ורעננים, ולא ניתן להסתפק בכלים 'פרימיטיביים' כשצריך להילחם "כנגדן" – כנגד האויב הנוכחי הנציב מול עינינו. צריך 'להמציא' משהו חדש, מסרים חדשים ועדכניים.
ד. יש הטוענים "נצווח כנגדן": אמנם בשורת הגאולה שרירה וקיימת, ומשה אמת ובשורתו אמת, אך במצב המלחמה המורכב כעת, בו ארץ הקודש כולה בפאניקה – זה לא הזמן לדבר על בשורת הגאולה, כעת צריך להתפלל ורק להתפלל. לזעוק 'עד מתי' ולבקש את ההתגלות המושלמת, ואת הבשורה ש"הנה זה בא" נשאיר לזמנים יותר יציבים.
וכאן מגיע הקב"ה למשה רבינו ואומר "דבר אל בני ישראל ויסעו" = "המשיכו ללכת בכיוון המוביל אל הר סיני כדי לקבל שם את התורה, שהיא תכלית היציאה ממצרים" (שיחת י' שבט תשכ"ב, סעיף י"ט).
וכאז כן עתה: "ויסעו"! עלינו להמשיך לכיוון הגאולה, לאותו יעד ברור שכיוון לנו משה רבינו דדורנו, להפנים ולהכיר בנפשנו – שגם ברגע של 'סתירה' בין בשורת משה למטחי חיצי המצריים, גם ב'סתירה' בין בשורת הרבי למטחי הטילים האיראניים אנחנו ממשיכים עם בשורת משה! אנחנו צועדים לכיוון הגאולה!
אפשר וצריך כמובן לצרף לבשורת הגאולה הזו את שאר מבצעי הקודש ובפרט את מבצעי ההגנה על ביטחון תושבי ארה"ק, ואפשר ומתבקש להנגיש את הבשורה הזו בכלים חדשניים, ואפשר ומוכרח גם לצעוק לקב"ה על המצב הבלתי-נסבל, אך מה שעומד בראש כל הענינים היא בשורת הגאולה – "הגיע זמן גאולתכם"!
הרבי לא שינה את המסר הגאולתי של המלחמה, ופרסום המסר הזה מוטל על שכמנו!
ראיון עומק עם המרצה הנודע הרב שלמה מאיעסקי
ראיין: הרב אברהם רייניץ, מגזין 'בית משיח'
***
הרב מאיעסקי, כמה מילים על הספר 'ליקוטי מקורות' שבעריכתך – במה הוא עוסק, ולמי הוא מיועד?
הספר הנוכחי מתמקד באמונתם של חסידי חב”ד שהרבי חי וקיים, למרות הניסיון של ג’ תמוז תשנ”ד, ומוכיחה – תוך התבססות על מקורות תורניים שונים – שלא זו בלבד שיכולה להיות מציאות של צדיק שחי לעולם, אלא שבפועל ממש היו מקרים כאלה בדברי ימי ישראל, והדברים תועדו בגמרא ובדבריהם של גדולי המפרשים. יש בספר מקורות מהגמרא, רש”י, הרמב”ם ומפרשים נוספים, עד לספרי חסידות, וכמובן משיחותיו של הרבי מלך המשיח.
עיקר הבעייה -אם וכאשר ישנה -בהסברת האמונה שהרבי חי וקיים, היא מצד העדר הידיעה. גם אלה שמכירים באופן כללי את הדברים, אינם יודעים מהו המקור המדוייק, וגם להם נועד הספר.
הספר נועד למעשה לכל חסיד, שמעתה יכול לדעת את כל המקורות, אלא שהנהנים העיקריים הם מגידי השיעורים והמרצים. הספר מביא בפניהם חומר מוכן לשיעורים שלמים בנושא, ומאפשר להם בשעת השיעור להראות את תצלום המקור. זה, אגב, אחד הדברים המיוחדים בספר זה, שכל המקורות מובאים בצילומי המקור. אם המקור הוא מגמרא מסויימת, מובא צילום של כל אותו דף בגמרא, כאשר הקטע שמתייחס לעניינינו מסומן בקו.
למה דווקא צילומים?
הרבי משתמש פעמים רבות במושג “תואנה הם מבקשים”, ומכיוון שכאשר מצטטים מקורות יש כאלה שטוענים שאי אפשר להוכיח מבלי לראות את ההקשר הרחב בו נאמרו הדברים, ואולי הדברים מוצאים מהקשרם -לכן הבאתי צילומים של המקורות, ועם צילום אי אפשר להתווכח. זה בדיוק כמו שפותחים את הגמרא. מניסיון רב-שנים אני יכול לומר בהחלטיות שכאשר מראים את צילום הדף ולא מסתפקים בציטוט בלבד – הדברים מתקבלים הרבה יותר בקלות. כל השאלות יורדות.
מאיזה ספרים לקוחים המקורות?
מכל הספרות התורנית שעוסקת בעניינים אודותם מדובר בספר זו – החל מהגמרא והמדרשים, המשך במפרשים, ראשונים ואחרונים, וכמובן מספרי החסידות ומספריו של הרבי מלך המשיח נשיא דורנו.
כשמביאים את כל המקורות ביחד, רואים את התוקף של העניין הרבה יותר.
בעשרים השנים האחרונות צברת ניסיון רב בהרצאות בכל רחבי ארצות הברית. מה בדרך כלל מפריע לאנשים שאינם חב”דניקים – כל עניין האמונה במשיח, או פרטים מסויימים?
יש שאלות מכל הסוגים. ברור, שכאשר בליובאוויטש עסקו בלהט בצורך לתבוע “עד מתי”, השאלות נסבו על כך; היום השאלות מתמקדות בעניין זהות המשיח -מהיכן אנו יודעים שהרבי הוא מלך המשיח, ולמה צריכים לפרסם. בנוסף, אנשים שואלים גם על כך שהרבי חי וקיים. אלו העניינים העיקריים עליהם שואלים בהרצאות.
ועל עצם האמונה שהגאולה צריכה לבוא – כולם מסכימים?
באופן כללי, בוודאי שכן. אבל תתפלא לשמוע שגם היום יש כאלה, יהודים חרדים ומאמינים, שיש להם ספיקות בנושא. הנה, לא מזמן התארחתי בתוכנית הרדיו השבועית שמגיש הרב אליעזר גולד בניו-יורק, ואחד המאזינים התקשר ושאל:אומרים כל כך הרבה שנים ש”הגיע זמן גאולתכם”, ומשיח עדיין לא בא?
מה ענית לו?
אמרתי, שלא אנחנו אומרים את זה, אלא הרבי נביא דורנו. ואם מסתכלים בדברי ימי עם ישראל, בחומש ובנביאים, רואים שהיו מקרים שהנביא אמר דברים מסויימים, ואנשים לא הבינו, מצד השכל היו להם קושיות. היו גרועים יותר שהתווכחו וחלקו על הנביא. אבל לבסוף התברר שאשרי חלקם של המאמינים בדבריו של הנביא, שתמיד מתקיימים עד הפרט האחרון.
לא מזמן חגגנו את פורים. גם אז היו ליהודים קושיות. הנביאים אמרו שהגלות תארך שבעים שנה, ולפי החשבון הפשוט חלפו שבעים שנה מתחילת הגלות, והגאולה עדיין לא הגיעה. מכיוון שכך היו יהודים שחשבו שהנבואה לא תתקיים, וזה הביא להתבוללות וחלישות בכל ענייני תורה ומצוות, עד שהשתתפו בסעודתו של אחשורוש הרשע. גם אחשורוש חשב כך, ומשום כך עשה משתה גדול וחילל את כלי המקדש. מה היה לבסוף? היה נס פורים ובנו את בית המקדש, ואחר-כך התברר שהחשבון של השבעים שנה היה מוטעה, והגאולה החלה בדיוק אחרי שבעים שנות גלות. יש עוד דוגמאות רבות לדברי נביאים שנראו בעיני ההמון כלא מדוייקים, ואחר-כך התברר שכל דבריהם אמת וצדק.
בנוסף לכך, ואולי זה העיקר -משיחות הרבי מובן שהגאולה אכן החלה. בגאולה יש שלבים שונים שיגיעו לשלימותם בבניית בית המקדש וקיבוץ כל נדחי ישראל. הרבי אומר במפורש שהתהליכים שמתרחשים בעולם הם התחלת ייעודי הגאולה. זאת אומרת שהבשורה “הגיע זמן גאולתכם” החלה להתממש בפועל, וכעת אנחנו ממתינים ומצפים לשלימותם של ייעודים אלה. במילים אחרות:כאשר אנחנו מדברים על ימות המשיח, אנחנו מתכוונים לשלימות של ימות המשיח, כאשר כל עם ישראל ישב על אדמתו ובית המקדש יתנוסס במרומי הר הבית. זה נכון, וזה יהיה כך, אבל זה מגיע בשלבים. אנחנו נמצאים בעיצומם של השלבים, ומשום כך אפשר לומר שאנחנו נמצאים ב”זמן הגאולה”, או בלשונו של הרבי “ימינו אלה -ימות המשיח”, למרות שברור שעדיין לא הגיעה שלימות הגאולה.
כשמרצים על כך שהרבי מלך המשיח – מה בעיקר מפריע לאנשים?
הם בטוחים שזה חידוש של ליובאוויטש, וזה מרתיע אותם. הם לא רוצים שיהיה להם חלק באמונה שאין לה מקור ביהדות. משום כך, אני חוזר ואומר שהדרך הטובה ביותר היא לפתוח את המקורות. כאשר מראים שיש מקורות ברורים בספרות התורנית שמצביעים על אנשים מסויימים שהם ראויים להיות משיח, כאשר מראים במקור את הקריטריונים שקובע הרמב”ם לזיהוי המלך המשיח – ההתנגדות נחלשת. כאשר מראים צילומים משיחותיו של הרבי, מהן עולה בבירור שהרבי הוא מלך המשיח – ההתנגדות כמעט שנעלמת.
מקורות משיחותיו של הרבי עוזרות גם בהרצאות לאנשים שאינם חסידי חב”ד?
זאת שאלה שהרבה אנשים שואלים, מתוך חשיבה מוטעית שרק אנ”ש מתייחסים לשיחותיו של הרבי כאל מקור תורני מוסמך. זה בהחלט לא נכון! יש מאות אלפי אנשים שמעריצים ומכירים את הרבי כמנהיג ישראל, נוסף למאות אלפי אנשים שעמדו בקשר כלשהו עם הרבי במהלך השנים, רבים מהם קיבלו עצות מהרבי בעניינים גשמיים ורוחניים, רבים קיבלו ברכות שהתקיימו באופן ניסי – וכל אותם מאות אלפי יהודים, רוחשים כבוד רב לדבריו של הרבי, ושיחותיו מתקבלות אצלם כמקור תורני לכל דבר. משום כך, דווקא ההנהגה המוזרה של אותם המסלפים את דבריו של הרבי, ומנסים לומר שהרבי לא אמר כך, וזה נגד הרבי – היא זו הגורמת לחלישות גדולה אצל אלפי יהודים שרוחשים כבוד לרבי.
אבל אנשים לא טיפשים, וכאשר הם רואים צילומים משיחותיו של הרבי, בהן הוא עצמו אומר ששמו של משיח הוא מנחם, ובית המדרש שלו, 770, בגימטריה “בית משיח”, ונשיא הדור הוא משיח שבדור, וכבר החלה התגלות מציאותו של מלך המשיח, והוא נמצא בניו-יורק וממקום מושבו פועל ומתחיל את ייעודי הגאולה, וכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו ומשיח דורנו – הם מייד מבינים שהרבי עצמו עומד מאחרי אמונתם האיתנה של חסידי חב”ד, והדבר היחידי שהם לא מבינים הוא -מדוע אמרו להם שאי אפשר לומר שהרבי משיח?
במהלך השנים הזדמן לי לפגוש או לשמוע אנשים שיש להם קשר הדוק לרבי, למרות שבמראה חיצוני לא היית משייך אותם לחוג הידידים של ליובאוויטש. רק לדוגמא אספר לך:אשה נסעה פעם לחנות בפלטבוש, ובעלת החנות שאלה אותה אם היא מקראון הייטס. לאחר שהשיבה בחיוב, אמרה לה שהיא נותנת 10 אחוז הנחה לליובאוויטשער’ס, כי פעם עברה בחלוקת הדולרים לצדקה, והרבי נתן לה ברכה עבור בעלה שהיה חולה, ושכב בלי הכרה, ולאחר שהביאה את הדולר של הרבי למטתו של בעלה בבית הרפואה – התעורר בעלה והתאושש, נגד כל סיכויי הרופאים! אדם כזה, כשהוא שומע שהרבי עצמו אמר שהוא משיח -אין לו ספקות בכך.
פעם הייתי בחתונה מחוץ לניו-יורק, בסביבה של מתנגדים, והתפתח ויכוח על-דבר לימוד ענייני משיח. פתאום קם אחד האברכים הליטאיים וגער בחבריו:שלא תעיזו לעשות צחוק מהליובאוויטשער’ס. הוא המשיך וסיפר שפעם היה לבתו דלקת חמורה באוזן, והיא לא יכלה לשמוע. המצב היה כל כך קשה, עד שהאנטיביוטיקה לא הועילה, והרופאים אמרו שצריך לכרות לה חלק מהאוזן כדי שהדלקת לא תמשיך למוח. הוא כתב לרבי, וקיבל תשובה לבדוק את המזוזה בחדרה. בבדיקה התברר שהמזוזה הייתה פסולה, בדיוק במילים “והיה אם שמוע”… מיד לאחר שתיקנו את הטעון תיקון, הפסיקו ייסוריה של הילדה, והיא החלה לשמוע. הוריה הנדהמים הלכו לרופא לבדיקות מקיפות, והרופא שאל אותם אם הם בטוחים שזאת אותה ילדה שביקרה אצלו בפעם הקודמת? הוא אמר, שגם אם קורה נס והדלקת נעלמת, הרי צריך להשאר איזשהו רושם, וכאן אין לה אפילו רושם שאי-פעם הייתה דלקת!
-מדובר באדם לא חב”דניק, אבל הוא רואה שהרבי הוא איש אלקים. כאשר הוא שומע שכך הרבי אמר -יש לו דרך ארץ, ובהחלט יתכן שהוא יאמין בכך.
למעשה, הרבי עצמו קישר את המופתים והעצות והברכות, עם עניין האמונה. בשיחת פרשת שופטים תנש”א אמר הרבי שיש לפרסם לכל אנשי הדור אודות שופט ויועץ הדור, שמעניק ברכות ועצות בכל התחומים, וגם נותן הוראות ומנבא דברים העתידים להיות. מהשיחה שם משמע, שהעובדה שהרבי הוא “יועצייך” מסייע לקבל את הוראותיו בתור “שופטייך”.
גם אז, בזמן אמירת השיחות, היו שסברו שאין זה מתאים לפרסם שהרבי אמר את זה על עצמו, אבל הרבי הורה לפרסם את השיחות, ולפרסם שיש נביא הדור, שהוא גם שופט הדור וגם יועץ הדור. היום אנחנו רואים, שכאשר אומרים לאנשים את הדברים בשם הרבי – הם מתקבלים בקלות יותר.
כשאתה מצטט משיחות של הרבי – זה משכנע את השומעים להאמין בכך, או שהם רק מבינים אותך בתור חסיד של הרבי?
יש הרבה אנשים שמשתכנעים ושמחים להאמין בכך, אבל בדרך כלל, בשלב ההתחלתי בכל אופן, זה רק מסיר את ההתנגדות, ופועל הבנה. אחרי שאדם מבין שהדברים אמת, והרבי עצמו אמר אותם -קל לו אחר-כך גם לקבל את הדברים ולהאמין בעצמו.
אחרי הכל, חשוב שנבין שכל ההצלחה של המבצעים לא נובעת מהעובדה שהיו אלה מצוות מוצלחות שקל להסביר אותן. סוד ההצלחה טמון בעובדה שהרבי הוא ה”יחידה הכללית” של כל אנשי הדור, ולאחר שהוא האיר בכל אנשי הדור את בחינת ה”יחידה” שבנשמה, כל יהודי נעשה כלי לקבל את העניין.
גם דברים אלה מקורם בשיחות הרבי. באחת ההתוועדויות סיפר הרבי את הסיפור הידוע על אדמו”ר הזקן שבהיותו במאסר הועבר לחקירה על גבי הנהר, וביקש את הגוי להעמיד את הסירה כדי לקיים מצוות קידוש לבנה. הגוי סירב, ואז העמיד הרבי בכוחות עליונים את הסירה. אחר-כך איפשר הרבי לגוי להמשיך עם הסירה, וביקש שהגוי יעצור את הסירה. והסביר הרבי, שאדמו”ר הזקן רצה שהגוי יעמיד את הסירה, כדי שהמצווה תתקיים בצורה טבעית, ולא בדרך נס. כך – אמר הרבי – בקשר למבצעים:הרביים העמידו את הסירה, ורק כדי שיהיה בדרך הטבע, תובעים מאיתנו שנלך ונבקש מאנשים להניח תפילין.
-רואים מכך, שכל עניין המבצעים לא מיוסד על שכל, וההסכמה של יהודים להניח תפילין היא עניין רוחני. אנחנו שליחים שדרכנו נפעלים העניינים של הרבי. כך גם בקשר למבצע משיח -כאשר הרבי אומר שמשיח כבר פה, ומעודד את פירסום זהותו כמלך המשיח, ואף כותב על כך בשיחות הקודש שנמסרות לפירסום בעיתונים -הרי ברור שאנשים כלים לקבל את זה. את זה הרבי כבר פעל. כעת מוטל עלינו רק לגלות את הדברים בחכמה בינה ודעת. העניין מתקבל, כי הוא אמת, והנשמה של היהודי מזהה את האמת ומקבלת אותה. אנחנו צריכים רק שלא להפריע.
יש חסידים שמפרסמים שהרבי הוא מלך המשיח, אך נרתעים מלדבר על כך שהרבי חי וקיים. הם מעלים הרבה סימני שאלה, אבל הטענה הפופולרית ביותר היא: נניח שנכון שהרבי חי וקיים -מדוע אבל צריך לעסוק בכך בלהט? מדוע לפרסם נושא כל כך טעון וקשה להסברה?
את השאלה הזאת בדיוק שאל אותי יהודי שלא מליובאוויטש, שהזדמן לבית מלון בו נערכה “שבת שכולה משיח” בהרי ניו-יורק ושמע את ההרצאות הפנים-חב”דיות, שכמובן עסקו גם בעניין חייו הנצחיים של הרבי. הוא ניגש אלי, סיפר שיש לו קצת שייכות לליובאוויטש והוא לא מעוניין לקנטר ח”ו, מה שאומרים שהרבי הוא משיח הוא יכול להבין, אבל הוא לגמרי לא מבין למה אנחנו אומרים שהרבי חי.
אמרתי לו שלאחר הסתלקות הרבי הריי”צ – הרבי מלך המשיח עסק ב’קאך’ באמונה שהרבי חי בגשמיות וכל עניין ההסתלקות אינו אלא ניסיון בלבד. הרבי הרבה אז לצטט שלוש גמרות:’משה רבינו לא מת’, ‘יעקב אבינו לא מת’ וכל הסיפור של רבי יהודה הנשיא שבא לביתו בכל שבת ועשה קידוש לבני משפחתו והוציא אותם ידי חובת קידוש. מכיוון שאנחנו חסידים של הרבי, עלינו לעסוק ב’קאך’ במה שהרבי עצמו עסק בלהט. ‘אם כך – הוא שאל – מה הבעייה?’ אמרתי לו שהבעייה שאנשים לא יודעים את הגמרא. ‘לא לכך התכוונתי -תיקן אותי הלה והמשיך:שאלתי מה הבעייה בליובאוויטש?’…
לא דיברתי איתו יותר מחמש דקות, אבל כיהודי מאמין הוא הבין שאם הדברים כתובים בגמרא והרבי עסק בכך בלהט – אין שום סיבה שבעולם שהחסידים לא יתנהגו גם הם כך.
יתירה מזו: משיחות הרבי משמע שכדי לפעול את ההתגלות צריך להאמין שהרבי חי, וכל העניין אינו אלא ניסיון, ועצם ההתייחסות לכל העניין כאל ניסיון בלבד -היא זאת שפועלת את גילוי המציאות האמיתית והתגלות הרבי. במילים אחרות כמה שיותר יאמינו שהרבי חי -זה יזרז עוד יותר את ההתגלות לעיני בשר. מכיוון שכאשר אנחנו מדברים על זירוז הגאולה, אנחנו מתכוונים להתגלות הרבי -הרי שהאמונה שהרבי חי קשורה גם לזירוז הגאולה.
מה בעצם ההבדל בין אלה שחיים ב’קאך’ שהרבי חי וקיים, לבין אלה שאינם מתייחסים לנושא זה, הרי כל חסידי חב”ד מאמינים היום שהרבי ממשיך להנהיג אותנו ומשפיע ברכות, ויחד עם זאת ברור לכולם שאיננו רואים את הרבי בעינינו הגשמיות, לא מקבלים דולרים ולא שומעים שיחות?
קודם כל, כפי שאמרתי קודם,עצם העניין – כאשר הרבי עוסק בלהט בעניין מסויים, הרי כל חסיד צריך לעסוק גם הוא באותו עניין, באותו להט שהרבי עוסק בו, אפילו באם אינו מבין למאי הנפקא-מינה.
אבל יותר מכך -האמונה שהרבי חי וקיים משפיעה גם על המעשה בפועל. בשיחות הרבי משנת תש”י (הובאו בפנים הספר) מדבר הרבי כמה פעמים על ההבדל בין אלו המאמינים שהרבי נמצא איתנו בגשמיות, לבין הסבורים שהייתה הסתלקות -ובשניים:
א) מי שמאמין שהרבי חי – הרבי משפיע לו את כל ההמשכות כמו רבי חי, שנמצא איתו בגשמיות ממש, ומי שאינו מאמין בכך וסבור שהייתה הסתלקות כפשוטה -הרבי משפיע לו את ההמשכות כפי שהרבי למעלה, והוא למטה…
ב) אצל המאמינים שהרבי חי אין שינויים בעבודת השליחות, משא”כ אצל מי שיש חלישות באמונה שהרבי חי יש גם חלישות בעבודת השליחות של הרבי, כי כשלא מאמינים שהרבי חי – מתחילים לעלות סברות ורעיונות וסיבות שלא לקיים את הוראות הרבי, בטענה שהרי יש שינוי בהרבי עצמו, ואם-כן יש מקום לומר שגם הוראותיו אינם רלוונטים היום, והרי הרבי איננו, ח”ו, לומר אם אכן צריך להמשיך, ושב ואל תעשה עדיף.
היום יכולים לראות במוחש:אלה שמאמינים, וחיים עם האמונה שהרבי חי וקיים – עבודת השליחות שלהם לא נשתנתה ולא נחלשת, ואדרבא מתחזקת מיום ליום.
שתי הנקודות הללו נוגעות לא רק לחסידי חב”ד, אלא לכל יהודי. כאשר יהודי שומע שהרבי אומר שצריך להתכונן לביאת המשיח, הרי אם הוא שומע שהרבי חי – גם ההוראה מתקבלת אצלו כהוראה עכשווית. וכאשר הוא מקיים את הוראות הרבי באמונה שהרבי חי וקיים, הרי כמים הפנים לפנים – הוא מקבל את ברכות ועצות הרבי באופנים נפלאים, וכידוע ומפורסם.
אבל אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שעניין זה הוא אחד הדברים הקשים ביותר להסברה. באים לבן אדם מן היישוב ואומרים לו שהמציאות האמיתית שונה לחלוטין ממה שהוא רואה בעיניו הגשמיות. קשה לקבל את זה!
אני מסכים לחלוטין עם אלה שטוענים שזה נושא קשה להסברה, אבל לגמרי לא מסכים עם אלה הטוענים שזהו נושא שאינו ניתן להסברה. הנושא הזה קשה להסברה מסיבה אחת: אנשים בטוחים שזה חידוש של ליובאוויטש משום שהם לא מודעים למקורות הרבים העוסקים בחיי הנצח של צדיקים, והוא ניתן להסברה בקלות:כאשר נציג בפניהם את הגמרות, המדרשים, הראשונים והאחרונים -הם יבינו שלא מדובר בחידוש של ליובאוויטש, אלא באמונה יהודית טהורה וזכה.
כל יהודי מאמין בנצחיות הנשמה. כולם מאמינים גם שצדיקים קרויים חיים גם אחרי מיתתם, ואדמו”ר הזקן מוסיף ומחדש שהצדיקים חיים בעולם הזה הגשמי. רבים יודעים גם שנאמר בגמרא “יעקב אבינו לא מת”, רק שחלקם חושבים בטעות שמדובר ב’אגדתא’ ונוטים לחשוב שאין הכוונה לפשוטם של דברים. בהרצאות, אני נתקל הרבה פעמים בטענה הזאת, אבל לא כל אחד יכול להחליט על קטע בגמרא שנחשב ל’אגדתא’, בגלל שבשכלו הדל אינו מבין. כיצד יודעים מה ‘אגדתא’ ומה לא?מסתכלים במפרשים שעל אתר. עיון קל במפרשים מעלה כי הגמרא מתכוונת בדיוק למה שהיא אומרת. רש”י אומר ש”לא מת -אלא חי הוא לעולם” ו”הרי חנטו חנטיא -סבורים היו שמת”, ו”נדמה להם שמת, אבל חי היה”; והרבי בשיחותיו מאריך לבאר כיצד לשיטת רש”י הכוונה לחיים כפשוטו ממש, וכותב ש”היינו שלא מת גם בגוף” [ההדגשה במקור]. גם פירוש הרי”ף בעין יעקב כותב ש”נתבטלו כחות התנועה ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע כאיש שנתעלף ומוטל כאבן שאין לו הופכין, והם לא ידעו כי כל עוד נפשו בו, ולכן חנטוהו וספדוהו ויקברו אותו”. גם האלשיך ושאר המפרשים כותבים שחלק מהנשמה נשארה בגוף, או שזה היה כמו התעלפות. מה שברור, שמיתה כפשוטה לא הייתה כאן.
כך גם בנוגע למשה רבינו. נאמר עליו ‘משה רבינו לא מת’, אבל תמיד אפשר לטעון שהכוונה לחיים רוחניים. לכן צריכים לעיין במפרשים, ולראות, לדוגמא, את הרמב”ם שבהקדמה לפירוש המשניות כותב שבז’ אדר אירע המאורע אשר לעינינו נראה כאילו משה רבינו מת. הוא ממשיך שיש בזה הרבה פרטים ואין המקום להאריך, אבל מהמילים הבודדות שכן נאמרו ברור שלא הייתה כאן מיתה גשמית, אלא רק לעינינו הבשריות.
אותו דבר בקשר לרבי יהודה הנשיא. אצלו לא מסתפקים בהגדרה “רבי לא מת” – כאן כבר מובא סיפור שלם על כך שלאחר הסתלקותו היה מגיע בכל ליל שבת לערוך קידוש לבני ביתו. זה מובא בגליון הש”ס. בספר חסידים מוכיח מכאן שהיה חי ממש בגשמיות, שכן ‘במתים חופשי’ ומי שאינו מחוייב במצוות אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. אגב, סיפור זה מובא רבות בשיחותיו של הרבי, שכן זוהי הוכחה הלכתית ברורה שרבי היה חי בגשמיות גם לאחר ההסתלקות.
מקורות פחות נפוצים הם סיפורי הגמרא אודות ר’ אחאי ששוחח עם רב נחמן מקברו, ואודות ר’ אלעזר שעשרים ושתים שנה לאחר הסתלקותו שכן בעליית ביתו וניהל משם דיני תורה וכו’.
כאשר אנשים שומעים את כל מקורות הגמרא, הראשונים והאחרונים, ובנוסף רואים את שיחותיו של הרבי בהן הוא מקביל בין כל הצדיקים הללו לרבי הריי”צ -הם בהחלט מבינים שגם אצל הרבי מלך המשיח יכול להיות חיים נצחיים גם לאחר המאורע והניסיון של ג’ תמוז תשנ”ד.
וכאשר מוסיפים לכך את השיחה של שבת פרשת בא תשנ”ב, בה מבהיר הרבי שדור השביעי שונה מדור השישי בכך שאצל נשיא דור השביעי לא יהיה עניין ההסתלקות כלל וכלל -בהחלט אפשר להבין שמדובר בניסיון לעיני בשר שלנו בלבד!
המקסימום שאדם יכול לומר לאחר שתראה לו את הגמרות – שהוא לא מבין את הגמרא… סיפר לי אחד מידידיי שנסע פעם במטוס וישב לידו חסיד פולין. הלה שאל אותו אם הוא ליובאוויטשער, וכאשר השיב בחיוב שאל אם הוא מאמין שהרבי חי?כאשר השיב גם לכך בחיוב, שאל הלה בתמיהה רבתי:כיצד אתה יכול להאמין בדברים שהם היפך השכל וההיגיון הבריא. החב”דניק אמר לו שהגמרא אומרת ‘יעקב אבינו לא מת’, והלה הגיב: אתה יודע מה, גם את זה אני באמת לא מבין… ומה אתה אומר על מה שנאמר ‘משה רבינו לא מת’? שאל החב”דניק, והלה השיב שגם את זה הוא לא מבין. ו’דוד מלך ישראל חי וקיים’?- גם את זה הוא לא מבין. ‘אם כך’, סיכם החב”דניק, ‘תעשה רשימה מכל הגמרות והמדרשים שאתה לא מבין, ותוסיף את ליובאוויטש לרשימה. אנחנו בחברה טובה’…
אולי כדאי לעשות שיקולים של ‘רווח והפסד’, ומכיוון שאלו הם נושאים קשה להסברה – להתמקד בנושאים אחרים, קלים יותר להסברה?
מי שטוען כך, טועה ומטעה, משום שמדובר בקיום הוראות של הרבי, והעניינים של הרבי הם כולם רווח. לא ייתכן שקיום הוראותיו של הרבי יגרום להפסד כלשהו.
ולאלה שמעלים שוב ושוב את הטענה שמדובר בנושאים קשים להסברה -אומר:אם נושאים מסויימים נתפסים כקשים להסברה, האשמה מוטלת לפתחם של אותם העושים ליצנות מאמונתם של רוב מניין ובניין חסידי חב”ד בעולם, המבוססת על דברים מפורשים של הרבי. אותם המסלפים את דבריו של הרבי, וטוענים שהרבי מעולם לא אמר על עצמו שהוא המלך המשיח; אותם המפרסמים טענות של הבל, שקשה לחזור עליהם, אבל מכיוון שהדברים נדפסו בשמם, חייבים להביע מהם סלידה ומחאה -הם הגורמים היחידים לכך שיש קושי מסויים לבצע את הוראותיו של הרבי בענייני משיח וגאולה. וזה גופא שומעים מאנשים שלא מקבלים, שהם תחת הרושם שזהו נגד השיחות ח”ו.
מה שחשוב להבהיר, חזור והבהר: כל מבצעי הקודש, ללא יוצא מן הכלל, צריכים הסברה, אבל ההסברה נקלטת במהירות ובקלות כיוון שהרבי הכין את העולם שיקבל את הוראותיו. כבר בתשמ”ז אמר הרבי שהעולם כבר מוכן לקבל את בשורת הגאולה, ואפילו את העניין של “יעקב אבינו לא מת”. היום רואים במוחש, וזוהי עובדה, שהשלוחים שמצייתים להוראותיו של הרבי ומפרסמים את כל הענינים שהרבי הורה לפרסם, והכל במילים ברורות ללא טיוחים – הם השלוחים המוצלחים ביותר, שמביאים בכל שנה עשרות חסידים לרבי. לא זו בלבד שהמקורבים שלהם מקבלים את הדברים, זה מוסיף להם חיות בכל תהליך ההתקרבות, מרומם אותם ומחזק אותם בכל ענייני תורה ומצוות.
אבל באופן כללי -הגישה הזאת המפעילה מערכת שיקולים של ‘רווח והפסד’, היא נכונה?
רק הרבי מוסמך להחליט מה נחשב ‘רווח’ ומה נחשב ‘הפסד’. ובאמת היו זמנים שהרבי ראה בפעילות מסויימת עניין של ‘הפסד’. היו שנים שהרבי ראה בפירסום זהותו כמלך המשיח עניין של ‘הפסד’, למרות שברור שזהו עניין אמיתי. לא היה עדיין הזמן על זה.
אבל, לאחר שהרבי הכין את העולם לקבל את גילוי האמת הזאת, ובשמחת תורה תשמ”ו אמר מפורשות שנשיא דורנו הוא משיח שבדורנו, ולא אכפת לו שיפרשו משיח כפשוטו; ולאחר שהרבי אמר בש”פ ויגש תשמ”ז שהעולם מוכן לקבל שמשיח עומד להתגלות בכל רגע;לאחר עשרות מענות ותשובות בשנות הנו”נים בהן קיבל הרבי בברכה חתימות על טפסי קבלת המלכות, ופירסם בעצמו את זהותו של משיח בשיחות הק’ ובעיתונים; והעולה על כולנה, לאחר שנה ורבע של עידוד שירת והכרזת החסידים “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”, גם לעיני מצלמות טלוויזיה שהעבירו את הדברים בשידור חי למליוני בתי אב בכל רחבי העולם,
-לאחר כל זה, רק מי שעיניו עצומות והוא מתעלם לחלוטין מהמציאות -רק הוא יכול להעלות על הדעת שאי אפשר לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח.
בכלל, ההנהגה של הרבי במשך השנים הייתה, שכל דבר שהרביים אמרו, גם דברים שבכל הדורות היו עוברים מפה לאוזן -הרבי פירסם כמעט הכל. אפילו דברים שהרבי הריי”צ אמר לרבי ביחידות -הרבי אמר, שמכיוון שהרבי הריי”צ ידע שהוא יפרסם את זה, ובכל זאת אמר לו, הרי זאת הוכחה שהדבר ניתן לפירסום.
והרי הדברים קל וחומר:אם דברים שנאמרו ביחידות מתוך ידיעה שהשומע יפרסמם, מובן שהם ניתנו לפירסום -דברים שנאמרו ברבים, הוגהו על ידי הרבי ונמסרו לדפוס בעיתונות, כל-שכן וקל-וחומר שניתן וצריך לפרסמם בכל מקום אפשרי.
זאת ועוד:דווקא משום שהיו זמנים בהם שלל הרבי את פירסום זהותו של משיח, בנימוק שהדברים עלולים לרחק מלימוד החסידות -זה גופא מגדיל עוד יותר את ההוכחה, שכאשר הרבי אישר עשרות פעולות שפירסמו את זהותו של הרבי כמלך המשיח, הרי זה משום שהעולם כבר מוכן, וכעת פירסום הדברים אינו מרחק יהודים מחסידות, ואדרבא. ושוב אזכיר שלא מדובר על דיבורים בעלמא, אלא במציאות מוחשית, שכל אלה שעוסקים בהפצת בשורת הגאולה, מקרבים עשרות ומאות יהודים לרבי.
אולי נרד לפרטים כדי לחדד את הדברים: הפירסום החב”די היום מתמקד בשני נושאים -א) בשורת הגאולה, כולל פירסום זהותו של הרבי מלך המשיח, ו-ב) חייו הנצחיים של הרבי שליט”א. השאלה היא:האם חובת הפירסום של שני נושאים אלה זהה, או שיש סדרי עדיפויות?
יש סדרי עדיפויות, אבל לא בגלל שאנחנו החלטנו כך, אלא משום שהרבי עצמו עשה הבחנה ברורה. כל מה שמובא בשיחות של הרבי נועד לפירסום, ובכל זאת יש פרטים מסויימים עליהם הורה הרבי מפורשות לפרסם לכל אנשי הדור.
לכל לראש צריכים לפרסם את אותם נושאים שהרבי עצמו הורה מפורשות לפרסם (כמו העניין שישנו נביא הדור, והנבואה העיקרית ש”הנה זה משיח בא”, ועוד), כמו גם עניינים שהרבי עצמו פירסם (כמו זהותו של משיח, שכאמור הרבי עצמו פירסם בשיחות ובעיתונים, ועודד את הכרזת החסידים גם לעיני מליוני צופים בטלוויזיה). אחר-כך יש לפרסם את שאר העניינים שהרבי אמנם לא הורה מפורשות לפרסמם, אבל מכיוון שכלל אותם בשיחותיו שניתנו לפירסום בעיתונות, בוודאי שדעתו הקדושה שיש לפרסם גם עניינים אלו.
לכן ברור שדברים שהרבי הורה מפורשות לפרסם הם ברמת חשיבות הגבוהה ביותר, וכל שאר העניינים הם חלק משיחותיו של הרבי, אבל אי אפשר להעמידם באותה רמת חשיבות.
האם האמונה שהרבי חי וקיים קשורה בכלל לבשורת הגאולה, או שאין קשר בין הדברים?
לכאורה, אם פירסום זהותו של משיח וקבלת מלכותו נחשבת לחלק מבשורת הגאולה, מסתבר לומר שגם החיים הנצחיים של מלך המשיח קשורים לבשורת הגאולה. כנ”ל שבשורת הגאולה מיוסדת על דבריו הקדושים של הרבי, ואלו אשר אצלם הרבי הוא ענין של עבר ח”ו ואינו חי וקיים, גם ההוראות הם ענין שבעבר, ולא מתקבל כל-כך שבשורה והוראה זו עדיין קיימת ונצחית. גם בשיחה שהזכרתי קודם, מש”פ ויגש תשמ”ז, הרבי מביא את שני העניינים – מוכנות העולם לגאולה ומוכנות העולם לקבל את העניין של “יעקב אבינו לא מת”-בחדא מחתא, ומשמע שיש קשר בין הדברים.
אודות רבינו הקדוש, שהיה מגיע לביתו בכל ליל שבת גם לאחר הסתלקותו, נאמר שהסיבה לכך שדווקא הוא זכה לכך, היא משום שתלמידיו לא הסכימו עם הסתלקותו, עד שאמרו “כל האומר מת רבי – ידקר בחרב” (כמו שכתוב גם בספר “בן יהודע” דלהלן). כך גם אנו, ככל שנתחזק באמונה שהרבי חי וקיים, ולא נסכים לקבל את המציאות הגשמית כמציאות אמיתית -כך יזרז השי”ת את התגלותו של הרבי גם לעינינו הבשריות והגשמיות.
[במאמר המוסגר יש להוסיף:גם מצד הרגש של חסידים, שמתגעגעים לרבי ומשתוקקים לראותו שוב בעיני בשר -עלינו להתחזק באמונה שהרבי חי וקיים, ולו כדי לשוב ולראות את הרבי בהקדם].
אתה נחשב למרצה מבוקש גם אצל חוגים שאינם נמנים על חסידי חב”ד. מי מארגן את ההרצאות הללו?
בדרך כלל ההרצאות מאורגנות על ידי אחד מאנ”ש שיש לו קשר עם אנשים שלא מליובאוויטש, שמעוניינים לשמוע. יש ליטאים, חסידי פולין, וסתם יהודים טובים. ההרצאות מתמקדות במקורות. יש הרבה דברים שכאשר מתנגדים שומעים אותם מחב”דניקים הם יוצאים מהכלים, כי הם בטוחים שזה חידוש של ליובאוויטש. אחרי שהם מסיימים להטיח את כל האשמות על ההמצאות של ליובאוויטש, אתה מראה להם את המקור בספריו של ה’חפץ חיים’ וכדומה, ופתאום הם קולטים שכל ההסתכלות שלהם על נושא המשיח נובעת מחוסר ידע ובורות מדהימה.
אם מנתחים את המסרים של הרבי בבשורת הגאולה – הרי שיש את הרבדים הבסיסיים, שרובם מוזכרים כבר במקורות לא-חב”דיים, והחידוש של הרבי מתמקד ברבדים האקטואליים יותר. קח לדוגמא את בשורת הגאולה ‘הגיע זמן גאולתכם’ -האמונה שמשיח נמצא בדורנו ואנחנו דור הגאולה מצויינת כבר בספר פרקי תשובה וגאולה בשם הפוסק הגדול הרב משה פיינשטיין. הרבי רק מחדש שזמן הגאולה הגיע כבר, ויש כבר התגלותו של משיח.
לאחרונה יש ארגונים ליטאיים שעוסקים בלהט בענייני גאולה ומשיח…
כאשר מסתכלים בראייה כוללת, אפשר להבחין בשינוי הגדול שחולל הרבי בכל החוגים, ליטאיים כחסידים, בנושא הגאולה. לדעתי, השינוי הזה הגיע כתוצאה מפירסום המקורות. אין ספק שכאשר יהודי שומר תורה ומצוות רואה מקורות ברורים בנושא הגאולה ומלך המשיח -הוא לא יכול להמשיך ולדקלם שטויות ששמע ואשר עומדים בניגוד לדעת תורה ברורה.
לפני כ”ז אדר, כאשר דיברנו בגלוי על כך שהרבי משיח, פגשתי מכר ליטאי שצעק שזה נובע משבתאות ר”ל, והיה בלתי אפשרי כלל לדבר על-זה. חלפו כמה חודשים, במהלכם הזדמן לו לראות כמה מהמקורות בענייני גאולה ומשיח, ולפתע השתנתה המנגינה:מילא שאתם אומרים שאדם בזמננו הוא משיח, זה לא בעייה. גם לומר שהרבי הוא מלך המשיח אינה נוגדת את האמונה היהודית, שהרי מצינו בגמרא שתלמידים האמינו ברבותיהם שהם המשיח. אבל למה אתם מנסים להכריח את כולם להאמין שהרבי הוא המשיח?…
מה למדתי מהסיפור הזה?שכאשר מפרסמים את המקורות, זה פועל. לוקח חודש, חודשיים, אבל בסופו של דבר הם מבינים שאם כך כתוב בגמרא – אי אפשר לזלזל בזה.
באופן כללי, העולם פתוח יותר לקבל חסידות?
ללא ספק. הרבי מנצח במלחמותיו באופן כל כך נפלא, שאפילו המתנגדים עצמם עוסקים היום במבצעים של הרבי. הם מקרבים יהודים לתורה ומצוות, והכל מההשפעה של הרבי.
נפגשתי פעם עם מישהו שהיה קשה לו לקבל את כל העניין של רבי. הוא טען שזה דומה ח”ו לעבודת אלילים ר”ל. שוחחנו בינינו בשפה האנגלית, ושאלתי אותו מה תהיה תגובתו אם אומר שחסיד שיש לו ספיקות ברבו, זה בדיוק כמו שיש לו ספיקות בהקב”ה?הוא אמר בפסקנות שזה ממש עבודה זרה. ומה תגיב אם אומר שמי שנלחם ברבו הרי זה כאילו נלחם בהקב”ה?הוא יצא מהכלים לגמרי, ואמר שאנחנו ממש משחקים באש, ומדובר בכפירה ממש. ומה תהיה תגובתך אם אומר לך שמי שיש לו תרעומות על רבו, הרי זה כאילו יש לו תרעומות על הקב”ה? בשלב זה הוא ממש לא היה יכול לעצור בעצמו מלכנותני בכל כינויי הגנאי האפשריים… ואז הוצאתי לו שולחן-ערוך ורמב”ם הלכות תלמוד-תורה, והראיתי לו כיצד כתוב מפורש שהמהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, וכן הלאה. הראיתי לו, איך שכשלא יודעים את המקורות יכולים להגיע למסקנות מרחיקות לכת!
איך אתה מסביר את העובדה שבין חסידי חב”ד יש כאלה שמתנגדים לפירסום בשורת הגאולה על צורותיה השונות. הם לא יודעים את המקורות?
רובם ככולם אכן אינם יודעים את המקורות. לא בכדי אמר הרבי שהדרך הקלה והמהירה להביא את הגאולה היא בלימוד ענייני הגאולה ומלך המשיח:אילו כל חסידי חב”ד היו לומדים את שיחותיו של הרבי בענייני הגאולה, ובפרט את השיחות מהשנים האחרונות, בהן מתייחס הרבי לאקטואליות של הגאולה בדורנו -כל ההתנגדויות היו נעלמות מזמן, כיוון שאנשים היו מבינים שזה בדיוק מה שהרבי דורש מאיתנו.
הבעייה מתחילה כאשר אנשים לא לומדים. בן אדם מטבעו רוצה שתהיה לו עמדה בכל נושא ציבורי הקרוב לליבו, ומאחר והוא לא יודע כלום – הוא קובע את עמדתו בנושא לפי מה שפלוני ואלמוני אמרו, בלי לשים לב שאותם פלוני ואלמוני לא קובעים את עמדתם לאור שיחותיו של הרבי, כיוון שגם הם לא למדו את השיחות…
עם התופעה הזאת אני נפגש הרבה מחוץ לחב”ד. בני ישיבות ליטאיות לא למדו מעולם את ענייני הגאולה ומלך המשיח כפי שהם מופיעים בתורה, בגמרא ובמדרשים. מהיכן אם כן הם שואבים את ‘ידיעותיהם’?מהאוויר! כך, על סמך אגדות ילדות ושמועות פורחות באוויר הם קובעים את עמדתם בנושא כל כך חשוב ועיקרי. לא פלא, שכאשר הם שמעו שחסידי חב”ד אומרים שהרבי הוא המשיח, הגיבו מיד:לא ייתכן שאדם בזמננו יהיה משיח. רק אדם שאין לו שום היכרות עם המקורות היהודיים בעניין, יכול להתבטא כך!
לכן החשיבות הגדולה של פירסום המקורות – הן בקרב הציבור הליטאי, והן בקרב הציבור החב”די. אם נלמד ענייני גאולה ומשיח -הכל ישתנה.
הצרה היא, שהיצר-הרע מודע לכך שלימוד ענייני הגאולה יקרב את קיצו, ולכן הוא מתלבש בכל מיני תחפושות ובתכסיסים שונים מנסה לגרום לכך שלא ילמדו את ענייני הגאולה. אנחנו צריכים לדעת שהגישה השוללת את לימוד ענייני הגאולה מקורה ביצר הרע בלבד, ולדחות אותה על הסף.
ובכל זאת, יש הטוענים שהרבי דיבר ברובד הרוחני. או שהרבי קיווה/איחל/איווה…
טענה כזאת יכול לטעון רק מי שלא למד את השיחות. הרבי השתמש בכל הלשונות שרק אפשר כדי להדגיש שהוא מתכוון לגשמיות כפשוטו. “מראה באצבעו ואומר זה”, “כפשוטו ממש”, “ממש ממש ממש”, “למטה מעשרה טפחים”, ועוד. מה עוד היה אפשר לומר כדי להבהיר שמדובר בגשמיות?!
ובכלל, הרבי אמר כמה פעמים שכל מה שהוא אומר ברבים, ובפרט מה שהוא מוסר לפרסום בדפוס -זה שייך לכל אחד. כל מי שלומד את השיחות מבין שהרבי מתכוון לגשמיות כפשוטו.
יש כאלה שלא רוצים לכתוב על הרבי את התואר “מלך המשיח”, אך כותבים “נשיא דורנו”. מנסיונך, אנשים מקבלים את זה יותר טוב?
בכלל לא. לא מזמן הייתי בהרצאה של אחד השלוחים, שבפתח דבריו קרא מכתב של הרבי. הוא התבטא בלשון מאוד לא עדינה, ואמר שזה נוסח המכתב שהרבי היה שולח כאשר היה חי. למה הוא אמר כך? כי הוא חשב שאחרת זה לא יתקבל. אך למרבה הפלא זה לא הפריע לו אחר-כך לומר בשם רבינו הזקן שצדיקים במיתתן משפיעים יותר מבחייהם. ואני שואל: את זה אפשר להבין?!
אותו היגיון שמביא למסקנה שזיהוי המשיח וחיים נצחיים לא מתקבלים -אמור להוביל למסקנה שגם התואר נשיא דורנו לא יתקבל, כי אם הרבי לא חי – איך הוא נשיא הדור?
הם מצטטים מקורות, שהרבי עצמו הביא בקשר לרבי הריי”צ, ששמשון נחשב לנשיא ישראל עשרים שנה לאחר מותו.
אם כבר מגיעים למקורות -הרי מאותן שיחות אפשר להביא מקורות שהרבי חי, ושהרבי הוא מלך המשיח!
זאת אומרת שמדובר בשכנוע עצמי שאין לו בסיס מציאותי.
בדיוק.
אברך שהתקרב לחב”ד באוניברסיטה, ושמע מישהו אומר שפירסום בקשר למשיח מרחק יהודים -אמר לי:תאמין לי, שכאשר הרב החב”די ניגש אלי וביקש שאניח את הקוביות השחורות על היד ועל הראש – זה היה הרבה יותר מוזר מאשר לומר שיבוא יום ויהיה טוב בעולם!
לסיום, מה המסר שלך לקוראי העיתון. רובם לא מרצים בחסד עליון, אבל רוצים לקיים את רצונו של הרבי. כיצד עושים זאת?
פשוט לציית לרבי. לאסוף עשרה אנשים וללמוד יחד ענייני גאולה ומשיח. אם כל אחד מאיתנו יאסוף סביבו עשר יהודים שילמדו ענייני גאולה ומשיח – העולם יהיה מוכן לגאולה. זה מה שהרבי ביקש: להכין עצמו וסביבתו לקבלת פני משיח.
לפעמים יכולים לראות במוחש כיצד פעולה קטנה שלנו פועלת בגדול. סיפר לי אברך שכבר כמה שנים יש לו שלט של משיח על הרכב, אבל הוא מסתובב עם הרכב שלו באזור מאוד מוגבל. יום אחד הוא נקלע לאירוע מסויים, וצוותי הטלוויזיה שהגיעו לסקר את האירוע קלטו בעדשות מצלמתם את השלט שעל הרכב שלו, וכך הגיע המסר למליוני צופים.
האמת היא שברוחניות כל פעולה פועלת את פעולתה, רק שלפעמים זוכים לראות כיצד גם בגשמיות יש לפעולה קטנה השפעה עצומה.
בשיחת שבת פרשת פנחס תנש”א דיבר הרבי אודות העבודה של “מרך דא ארץ ישראל”, ואמר שאם כל אחד ידאג ל’חור’ שלו -העולם ישתנה! כך גם בהכנת העולם לקבלת פני משיח. אם כל אחד יחשוב על הסביבה הקרובה שלו, ויכין אותה לקבלת פני משיח, הרי מהר מאוד העולם כולו יהיה מוכן לקבל את משיח צדקנו.
בתחילת מאורעות מלחמת המפרץ תלה החסיד ר' יוסף יצחק קייזן ע"ה על הדלת האחורית ב-770 את דברי המדרש מ'ילקוט שמעוני', המסמן ברורות כיצד מאורעות המלחמה מבשרים על כך שנמצאים בשנה שמלך המשיח נגלה בו.
ביציאתו של הרבי מלך המשיח מתפילת מעריב באותו היום, התעכב הרבי מעט בסמוך לדלת האחורית של 770 והביט בתצלום המדרש שהופיע על הדלת.
הרב קייזן מספר על כך, שהמזכיר הרב לייבל גרונר ע"ה פנה אליו וביקש להוסיף שתי שורות נוספות מהמשך המדרש שם העוסקות בשעה שמלך המשיח בא העומד ומכריז באותה העת מגג בית המקדש "הגיע זמן גאולתכם".
לאחר זמן נודע הדבר שהוראה זו הגיעה מגבוה, מהרבי מלך המשיח בעצמו.
כבר בהתוועדות השבת הקרובה, בשבת קודש פרשת ראה תש"נ, הזכיר הרבי את דברי המדרש הללו והצביע עליהם כמהלכי גאולה המתרחשים לנגד עינינו, ומני אז דיבר על דברי המדרש הללו פעמים רבות בתקופת המלחמה, ואף לאחריה.
בקשר למלחמת ישראל-איראן בשבוע האחרון, התגלה בימים האחרונים המשך דברי המדרש ב'ילקוט שמעוני' המסמן על המלחמה הנוכחית בה אנו נמצאים, בה הקב"ה נותן הוראה למלך המשיח להילחם בעצמו מול "הפרסים הרשעים" ולהנקם בהם ברוח שפתיו על העוול שגרמו לישראל.
דברי המדרש עוררו התעניינות רבה נוכח המלחמה הניסית המתרחשת כעת, וכמה מתלמידי התמימים בבית משיח – 770, תלו גם את דברי המדרש הללו על הדלת האחורית ב-770 לעורר את הקהל לדברי המדרש המופלאים, ובמידה מסוימת אף לעורר את ענין הגאולה המובא במדרש ב'אתערותא דלתתא' מצד החסידים, כפי שנעשה בשנת תש"נ.
הרב זלמן ניסן פנחס נוטיק ע"ה
בג' תמוז תשנ"ד נפל דבר בישראל. ברמה הנראית לעין, ברמת השטחית, חשכו המאורות, ובעולם השתרר החושך הכי גדול מאז ששת ימי בראשית. העלם והסתר על חייו ומציאותו המוחשית של נשיא הדור, כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. זהו העלם והסתר הכי גדול שיכול להיות.
אבל, כיהודים איננו יכולים לראות את הדברים בראייה השטחית בלבד, ועלינו לחפש ולבחון את הראייה התורנית-חסידית; לחפש כיצד התורה מגדירה את היום הזה, וכיצד הרבי מלך המשיח מגדיר את היום הזה. וכאשר מחפשים – מוצאים, שבריבוי שיחות מגדיר הרבי את היום הזה כ"אתחלתא דגאולה".
משום כך, למרות שבמהותו החיצונית, ג' תמוז הוא יום המסמל העלם והסתר הכי גדול – עלינו לדעת שבמהותו הפנימית, זהו יום של גאולה, ולא סתם אלא "אתחלתא דגאולה".
דבר דומה מצינו לגבי י"ז תמוז: עד הדור האחרון היה ברור לכולם שחודש תמוז בכלל, וי"ז תמוז בפרט, הם ימים של חורבן במהותם. והנה בדור הקודם אירע נס ההצלה של הרבי הריי"צ בי"ב תמוז, והחודש הפך להיות חודש הגאולה. בשיחותיו הק' מסביר הרבי, שבאמת מהותו הפנימית של י"ז תמוז הייתה תמיד קשורה עם הטוב של הגאולה, אלא שהיה זה טוב מוסתר (י"ז, בגימטריה טוב), ומכיוון שאנו מתקרבים לגאולה – החל להתגלות עניינו האמיתי של י"ז תמוז, וחודש תמוז בכלל, כחודש של גאולה.
וכאן חשוב להדגיש נקודה מעניינת: אילו היה י"ז תמוז רק בבחינת "ירידה לצורך עלייה", זאת אומרת שי"ז תמוז עצמו הוא ירידה מוחלטת, והטוב היחיד שבו הוא, שעל ידי הירידה באים לעלייה גדולה יותר – היה מתאים שנס ההצלה, שמבטא את העלייה, יחול כמה ימים לאחר י"ז תמוז. שהרי כך הוא סדר הדברים: ירידה, ואחר-כך עלייה.
לפועל, הקב"ה סידר שנס ההצלה יהיה דווקא בי"ב תמוז, חמשה ימים לפני י"ז תמוז – ללמדך, שלא מדובר כאן על "ירידה לצורך עלייה", אלא בטוב נעלם, שמוסתר עד כדי כך שבראייה השטחית הוא נראה גלות וחורבן. וכאשר אנו חוגגים את חג הגאולה בי"ב תמוז, ולאחר חמשה ימים אנו מגיעים לי"ז תמוז – יש לנו את הכוחות לגלות את המהות הפנימית והטוב הנעלם של י"ז תמוז, ולהביא לגילוי את הצדדים החיוביים שבו.
על יסוד דברי הרבי בשיחת פרשת שלח ה'תשמ"ט (הערה 2) על רמזים חדשים בקשר לכ"ח סיון, שכאשר "הכוונה היא בשביל התעוררות ביראת שמים וכו', מותר, טוב ונכון לומר גם רמזים חדשים . . ומצינו שכך נהגו גדולי ישראל, שאמרו רמזים כו', והדגישו שזהו רמז חדש (שלא מצאו בספרים שלפני זה), כדי שילמדו מהם הוראה זו, שמותר לומר רמזים חדשים בשביל להוסיף התעוררות ביראת שמים, וכיוצא-בזה",
– יש לומר שכ"ח סיוון שחל חמשה ימים לפני ג' תמוז, מגלה אף הוא את מהותו העצמית, הפנימית והאמיתית של ג' תמוז. וכשם שי"ב תמוז מגלה שהפנימיות של י"ז תמוז איננה גלות, אלא גאולה – כך כ"ח סיון מגלה לנו שהמציאות הפנימית והאמיתית של ג' תמוז, אינה היפך החיים (כפי שנראה לעיני בשר שלנו), אלא הוספה בחיים, שהרי בכ"ח סיוון ניצל הרבי מסכנה של היפך החיים תחת צפורני הנאצים ימ"ש, בהגיעו צלחה לארצות הברית.
ולאחר שיודעים אנו כי מהותו הפנימית והעצמית של ג' תמוז, היא הוספה בעניין החיים של הרבי מלך המשיח – הרי, ההנהגה ביום זה ובימים הסמוכים אליו, צריכה להיות בכיוון זה: הוספה בעניין החיים של הרבי.
במילים פשוטות: בימים הסמוכים לג' תמוז, עלינו להמחיש, בהתנהגות שלנו ובאורח החיים שלנו, את חייו הנצחיים של הרבי מלך המשיח. עלינו לבחון את עצמנו, ולבדוק האם ההתנהגות שלנו ברגע זה ממחישה שהרבי חי, או חלילה ההיפך?!
מה הפירוש "התנהגות שממחישה את חייו של הרבי"?
לא מדובר על דברים 'בשמים'. מדובר פשוט על ההתנהגות היום-יומית של כל אחד מאיתנו.
אם מדובר על תלמידי התמימים, הרי כשבחור הולך ברחוב, ומגיע לידי ניסיון – עליו לבחון את עצמו: האם מקננת בו התחושה שפיעמה בלבו של כל חסיד לפני ג' תמוז, שהרבי עומד כעת לידו, מסתכל עליו כאב רחום על בנו יחידו, ומתחנן לפניו: בני, המשך להיות קשור לקדושה, ואל תתפתה לעצת היצר! או שבשבילו הרבי זה צדיק גדול שחי בדור האחרון והוא רק משתדל ללכת באורחותיו?…
דוגמה נוספת בקו "עשה טוב": לפעמים, נדרש מתמים להתאמץ יותר, להתעלות מעל עצמו ולשבור הרגלים – אם הוא חי עם הידיעה הברורה שהרי חי כעת, והוא אמור לתת לרבי דין וחשבון – מיהו זה שיכול לעמוד ממול ולא לעשות את רצון הרבי?
ובכלל, לא עבר זמן רב מאז שעברנו כמה פעמים אצל הרבי בחלוקת הדולרים לצדקה, ולכולנו זכורה ההתרגשות הגדולה בימים שקדמו למפגש עם הרבי. כמה היינו משתדלים להיות טובים יותר, הן ב'סור מרע' והן ב'עשה טוב', כדי שכאשר הרבי יסתכל עלינו, נתבייש פחות…
מי שחי בתחושה ברורה שהרבי חי וקיים, ובכל רגע נתון עשוייה להתחולל התגלותו לעיני בשר, ואז הרי נעבור כולנו לפני הרבי, "כבקרת רועה עדרו", והרבי יביט על כל אחד מאיתנו וישאל מה עשינו לזירוז הגאולה – הרי התנהגותו צריכה להיות זהה להתנהגות בימים שלפני היחידות או המפגש עם הרבי בחלוקת הדולרים, ועוד יותר מכך!
ואצל אברכים, בעלי בתים מן השורה, שעוסקים ביום-יום במסחר ושאר ענייני העולם הזה – היכן מתבטאת בהתנהגותם ההכרה שהרבי חי וקיים?
מכיוון שאמרנו קודם שבכ"ח סיון יש רמזים נפלאים על מהותו של ג' תמוז, ננסה לחפש בשיחות כ"ח סיון רמזים גם להנהגה הנדרשת בג' תמוז, ובכלל בימים אלה שלאחר ג' תמוז תשנ"ד:
בכ"ח סיון ה'תנש"א, יובל שנים לחג ההצלה של הרבי והרבנית, אמר הרבי, שעל מנת שהקב"ה יביא את הגאולה האמיתית והשלימה, "הוא זקוק (כביכול) להשתתפותו של כל יהודי . . וצריך להגיע כביכול לכך שכל יהודי יסכים לזה, ויתירה מזו – שהוא ירצה ויכריז, שלא רק ש"הגיע זמן גאולתכם", אלא שישנה כבר הגאולה בפשטות, כמדובר לעיל שגאולה היא מלשון גילוי – הגילוי דאלופו של עולם ב'גולה'",
למה מתכוון הרבי בדבריו שכל יהודי ירצה ויכריז שנמצאים בגאולה בפשטות? – בשמחת תורה ה'תשנ"ב הסביר הרבי את הדברים ביתר הרחבה, ואמר שעבודתו של יהודי בחיי היום-יום צריכה להיות "מעין ובדוגמת חיי והנהגת בני ישראל בימות המשיח ממש".
משום כך, בימים שבין כ"ח סיון לג' תמוז, צריכה להיות התעוררות מיוחדת בעניין. כל אחד מאיתנו צריך להתבונן בהנהגה היום-יומית שלו, אופן הניהול של חיי המשפחה, קביעות עתים לתורה וחיות בכל ענייני הרבי, ובפרט בענייני גאולה ומשיח – ולשאול את עצמו: האם כל אלה מתאימים לצורת החיים של ימות המשיח, או שקצת רחוק מזה…
כמובן שאי-אפשר לקפוץ בבת-אחת מחיים של גלות לחיים של גאולה, אבל כאשר מחליטים ללכת בכיוון, אפשר ללכת לאט לאט, ולשפר תחום אחרי תחום.
ברור, שהרבי לא סיפר לנו שאנו נמצאים כבר בתחילת ימות המשיח, רק כדי שנשמח קצת, אלא כדי שהמודעות שלנו לתקופה בה אנו נמצאים תגרום לשינוי בצד המעשי של החיים.
ומכיוון שעניין זה התגלה בכ"ח סיון, שהוא מגלה את הפנימיות של ג' תמוז – הרי שלקראת ג' תמוז עלינו להתנהג באופן המתאים לזמן הגאולה בפשטות.
הרב יכול לתת דוגמה להמחשת חיי משפחה ועבודה של בעלי-בתים המתאימים לימות המשיח?
בשיחותיו של הרבי מוסבר שההבדל בין זמן הגלות לימות המשיח, הוא על דרך ההבדל בין העבודה של "כל מעשיך לשם שמים" או "בכל דרכיך דעהו" לבין העבודה באופן של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני":
כאשר העבודה היא באופן של "כל מעשיך לשם שמים", או אפילו באופן הנעלה יותר של "בכל דרכיך דעהו" – הרי העולם והאלוקות הם שני דברים נפרדים, אלא שהעולם מהווה אמצעי להגיע למטרה האלוקית. בעבודתו של היהודי מורגש שיש מציאות של 'חול', 'מעשיך' ו'דרכיך', אלא שתכליתם היא קדושה.
אבל כאשר העבודה היא באופן של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", הרי ענייני העולם עצמם הם אלוקות, וממילא לא נרגשת מלכתחילה שום מציאות כלל, כי "אין עוד מלבדו". במילים אחרות: "אני לא נבראתי" פירושו – שמציאותו של האדם כשלעצמה לא קיימת כלל ("אני לא נבראתי"), העניין היחידי שקיים הוא "לשמש את קוני".
בגלות, האלוקות נוספת על הבריאה, ולכן המקסימום שאפשר להגיע הוא, שהבריאה תשרת את רצון הבורא. אבל בימות המשיח יתגלה שהבריאה עצמה אין לה מציאות עצמית מלבד רצון הבורא.
אז איך מתחילים לחיות גאולה בחיי היום-יום? קח לדוגמה ארוחת ערב פשוטה. יהודי טוב, שכל מעשיו לשם שמים, ומקיים את הציווי בכל דרכיך דעהו, יאכל את האוכל על מנת שיהיה לו כוח אחר-כך ללמוד תורה ולומר קריאת שמע בכוונה. למעשה, ארוחת הערב שלו נשארה חולין לחלוטין, אלא שהיא משמשת כאמצעי לקדושה.
אבל חסיד שרוצה לחיות כמו בימות המשיח, יהפוך את ארוחת הערב להתוועדות ביתית. אחד הילדים יאמר פתגם בענייני גאולה ומשיח, השני יספר סיפור מהרבי, והשלישי יאמר דבר הלכה. והנה הופכת לה ארוחת החולין להתוועדות קדושה.
ואם תמצי לומר, הרי הדברים מפורשים במשנה במסכת אבות: "שלושה שישבו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום" – זאת אומרת: אם ישבו השלושה ואכלו על מנת שיהא להם כוח ללמוד אחר-כך, הארוחה הייתה ארוחת חולין עם מטרה קדושה; אבל כאשר אמרו בסעודה דברי תורה, הופכת הסעודה עצמה להיות עניין של קדושה, "שולחנו של מקום"!
בדרך זו הופכים את הכל לקדושה, אפילו האוכל עצמו נעשה אוכל של קדושה. זה עוד מימד של הפנמת דברי ההתעוררות שנאמרו בהתוועדות. על-דרך הסברו של הרבי אודות מעלתה של סעודת משיח, שענייני משיח נעשים דם ובשר כבשרו. שלכאורה – הרי מה שנעשה דם ובשר כבשרו זה האוכל הגשמי, ואילו הדיבורים על משיח נשארים ברמה הרוחנית? אלא מכאן, שאוכל שנמצא בהתוועדות חסידית סופג לתוכו את כל הדיבורים בהתוועדות, וכאשר הוא נאכל, הרי האוכל עצמו מכניס את הקדושה לדם ובשר כבשרו.
את הרעיון הזה, על החיים בימות המשיח בתא המשפחתי, העברתי בהרבה הרצאות, לפי קהלים שונים. למדנו תחילה את הצד העיוני של הדברים, מהי ההגדרה של "אין עוד מלבדו", ובכלל את הנושא של "דירה לו יתברך בעולמות התחתונים", ואחר-כך פרטנו את הנושא לפרטים קטנים ומעשיים.
אחרי כמה שבועות אנשים חוזרים אלי עם משוב ומספרים שהחלו לנהוג כך בביתם. מאז, פתאום נעלמו הצעקות והמתחים מהתא המשפחתי. כי כאשר המשפחה כולה יושבת יום-יום להתוועדות חסידית, מקבלים תוצאה מבורכת של משפחה מלוכדת ומאוחדת.
את אותו רעיון ניתן להעתיק גם לעבודתם של בעלי-בתים. כשיהודי רוצה לנהל את עסקיו בצורה יהודית, הוא יודע שצריך להפריש מרווחיו מעשר, או אפילו חומש. אין שום דבר קדוש בעסק עצמו, הוא נותר חולין לחלוטין, וכל מעלתו היא, שהוא מהווה אמצעי לענייני הקדושה.
לעומת זאת, חסיד שרוצה לנהל את עסקיו על דרך ימות המשיח, הופך את העסק עצמו לדבר שבקדושה. כאשר נכנס אליו קליינט הוא מחפש קודם כל כיצד לקשר אותו לרבי, אם בהנחת תפילין, אם בשיחה על קביעות עתים לתורה ורישום הילדים לחינוך כשר, ובעיקר בשיחה רצינית על הגאולה הקרבה. אם כך מתנהלת החנות, הרי זה ממש "בית חב"ד", שרק כדי להחזיק את עצמו הוא מוכר גם בגדיםqתכשיטיםq כלי בית וכדומה. מאמצעי (חנות) שמשרת מטרה (צדקה), הפכה החנות להיות מטרה בפני עצמה: מרכז להפצת המעיינות.
נכנסתי פעם לחנות כזאת, של חסיד חב"ד בירושלים, שכל מי שנכנס לחנות יודע שלא יצא משם ללא עלון או חוברת בענייני גאולה ומשיח. הוא לקח חנות בגדים ועשה ממנה בית חב"ד. כמו שקראנו לא מזמן ב"בית משיח" על החסיד ר' יצחק נמס, שבאופן רשמי היה בעל עסק, אבל בפועל עשה 'מבצעים' ופעילות עבור הרבי בקנה מידה של שליח במשרה מלאה, עד שהרבי היה צריך להעיר לו שהוא צריך לדאוג גם לעסקיו…
מאיפוא זה נובע? מהידיעה ש"אין עוד מלבדו", וכל המציאות של הלקוחות שנכנסים אליו לחנות, היא בכדי שישמעו ממנו על הגאולה הקרבה.
אפשר להמשיך את אותו קו לנושאים רבים ומגוונים בחיי היום-יום. צריך רק ללמוד ענייני גאולה ומשיח, כדי להבין את המשמעות האמיתית של ימות המשיח, ולהעתיק משם אלמנטים גאולתיים לתוך חיי היום-יום שלנו.
כאשר מפרסמים את בשורת הגאולה – לשם מה צריכים לפרסם את זהותו של הגואל, ולומר שהרבי הוא מלך המשיח?
לפני שנדבר על הצורך בפרסום, יש כאן הנחת יסוד פשוטה, שהרבי הוא מלך המשיח. זאת המציאות, ובכך אנו מאמינים באמונה פשוטה. עצם העובדה שחסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא מלך המשיח, ברורה לאור המובא בגמרא ומצוטט רבות בשיחותיו של הרבי, שתלמידיהם של אלו הראויים להיות משיח, היו מצביעים על רבותיהם ואומרים שהם המלך המשיח המקווה. הרבי עצמו, בהתייחסו לרבי הריי"צ, ציטט כמה וכמה פעמים את דברי הגמרא אודות התלמידים שדרשו את שמו של משיח כשם רבם, והסיק ש"אנן נען אבתריה", שיוסף שמו ויצחק שמו. משום כך ברור, שכל חסיד חב"ד המשייך עצמו לרבי, אומר ומאמין ש"מנחם שמו".
הנחת יסוד נוספת שחקוקה בנפשו של כל חסיד חב"ד, היא, שצריך לקשר יהודים לנשיא הדור. באגרות קודשו של הרבי, כמו גם בשיחותיו בפרט מהשנים הראשונות לנשיאות, קורא הרבי שלא להסתפק בהפצת המעיינות גרידא, אלא לעשות ככל האפשרי כדי לקשר יהודים לנשיא הדור. באחד המכתבים הידועים, לאנ"ש בפריז, מותח הרבי ביקורת חריפה מאוד על אנ"ש שם שאינם מקשרים יהודים לנשיא הדור.
לאחר שבשנים האחרונות הסביר הרבי כמה וכמה פעמים שנשיא הדור ומשיח זה היינו הך, וכלשון הרגיל בשיחותיו של הרבי "נשיא דורנו משיח שבדורנו" או "נשיא דורנו משיח צדקנו", הרי כאשר רוצים לקשר יהודי לרבי, מקשרים אותו ממילא למלך המשיח.
מעבר לחובה המוטלת על כל אחד מחסידי חב"ד לקשר יהודים נוספים לרבי מלך המשיח – הרי זו זכות נפלאה, הן עבורנו, והן ובמיוחד עבור אותם יהודים שאנחנו מקשרים לרבי: ברגע שיהודי מתקשר לרבי מלך המשיח, הרי הוא מקיים את הוראותיו, וממילא זוכה לשפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו, הן בגשמיות והן ברוחניות. כפי שאנחנו רואים בעצמנו, שכאשר אנו מקושרים לרבי ופועלים לפי הנחיותיו, אנו רואים הנהגה נפלאה למעלה מהגבלות הטבע.
לאחר הנחת-יסוד זו, השאלה למה לפרסם היא קצת מוזרה, בלשון המעטה: נניח שיש ברשותך משהו יקר מאוד, שעשוי לחולל שינויים מדהימים לטובת העולם – האם לא תשווק אותו?
יש לנו את הדבר היקר ביותר בעולם, הרבי מלך המשיח, וכל יהודי שנקשר אותו לרבי, נחולל שינוי עצום לטובה בחייו, הן הרוחניים והן הגשמיים. אז מה ההגיון שלא לפרסם את זה בכל מקום?!
כאשר לבן-אדם יש ברשותו משהו שיכול לחולל שינוי לטובה בעולם כולו, והוא אינו מפרסם זאת – הדבר יכול לנבוע משתי סיבות: א. הוא אינו מודע לעוצמה הרבה שהוא מחזיק בידיו. ב. הוא אינו יודע לשווק.
כך גם כאשר תמצא חסיד חב"ד שאינו מפרסם שהרבי הוא מלך המשיח – הרי אחת מהשתים: או שהוא אינו מודע לעוצמת השינוי שהוא יכול לחולל אצל מקורביו כאשר יקשר אותם לרבי מלך המשיח, או שהוא פשוט לא יודע לשווק דברים יקרי-ערך.
ומהי אבן הבוחן לדעת אם אי-הפרסום נובע מאי-הכרה בחשיבות הדבר או מאי-ידיעה בדרכי השיווק? – האם אותו חסיד ישן בשקט בלילה, או שמציק לו שעדיין לא הצליח לפרסם לכל מכריו ולקשר אותם לרבי מלך המשיח, ובכך לגאול אותם מהגלות הפנימית בעבודת ה' ולהביא להם שפע ברכה והצלחה.
אם הוא מודע לעוצמת הטובה שהוא יכול להנחיל למקורביו באמצעות קישורם לרבי מלך המשיח, ומציקה לו העובדה שהוא אינו יודע כיצד לפרסם זאת בדרך הנכונה – הרי טבע האדם שכאשר משהו מסויים מציק לו, הוא מחפש פתרון, וכאשר יתייגע, גם הוא ימצא את הדרך הנכונה עבורו לפרסם אודות הרבי מלך המשיח. וכידוע האימרה, שכאשר העניין נוגע הרי אפילו נשים יכולות להמציא סברות עמוקות של תנאים ואמוראים.
מעבר לכל הנ"ל, ולא פחות חשוב: כל יהודי שמקשרים אותו לרבי, מקרב את הגאולה האמיתית והשלימה! הא כיצד? פשוט מאוד: מכיוון שהרבי הוא יחידה הכללית, משיח כפשוטו, הרי כאשר יהודי מתקשר לרבי ומקיים את הוראותיו, בחינת ה'יחידה' שלו באה לידי גילוי; וכאשר יהודי שמתקשר לרבי יודע שהרבי הוא מלך המשיח, ומקיים את הוראותיו בתור מלך המשיח, הרי בכך הוא מקשר את ניצוץ משיח שבו עם משיח הכללי, וידוע שכאשר יהודי מגלה את ניצוץ משיח שבו, הרי זה מזרז את התגלות משיח הכללי בפועל ממש.
יש חסידי חב"ד רבים שמאמינים בלב שלם שהרבי מלך המשיח, ומבינים את החשיבות בפירסום וקישור יהודים נוספים לרבי מלך המשיח, אך – כפי שאמרת קודם – הם אינם מומחי פירסום, ואינם יודעים מהי הדרך הנכונה, הקלה והמהירה לקשר יהודים לרבי. תוכל לשרטט קווים כלליים לדרכי הפירסום?
באופן כללי, פירסום מוצלח ואפקטיבי כולל בתוכו שני מרכיבים – חיצוניות ופנימיות. החיצוניות היא העטיפה שמסבירה את המעלה של המוצר אותו אתה מעוניין לפרסם, והפנימיות היא האמונה שלך במוצר.
על החלק החיצוני של הפרסום חל הכלל ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה", כאשר אתה מגיע לעיר מסויימת, התנהג בהתאם לנימוסי העיר. זאת אומרת, שהסגנון החיצוני של הפרסום משתנה לפי קהל היעד אליו אתה מייעד את הפרסום. לדוגמה: כאשר מדובר בציבור בני-תורה, הפירסום היעיל ביותר הוא באמצעות תורתו של הרבי. כאשר לומדים איתם את תורתו של הרבי, וממחישים להם את העומק הטמון בשיחותיו, ואחר-כך מראים להם את שיחותיו של הרבי בהן העיד על עצמו שהוא המלך המשיח, ותחילת ההתגלות תהיה ב-770 – זו הדרך הטובה ביותר להשפעה פנימית, שתעורר בהם חשק להתקרב עוד לאורו הגדול של הרבי מלך המשיח.
לעומת זאת, כאשר מדובר בקהל יעד שאינו דתי, הדרך הטובה ביותר להחדרת מסרים היא באמצעות סיפורי מופתים. כאשר אנשים שומעים ניסים ונפלאות שחולל הרבי, ואחר-כך שומעים שהרבי עצמו אמר שדורנו הוא הדור האחרון לגלות וראשון לגאולה, ונשיא דורנו הוא מלך המשיח, ומשיח "מנחם שמו וגם מענדל" – הם מאמינים בכך באמונה פשוטה, ושמחים על היכולת שלהם להיות קשורים לרבי באמצעות קיום הוראותיו.
בנקודה זו חשוב להבהיר, שכאשר לומדים ענייני גאולה ומשיח, שזוהי הרי הדרך הישרה לזירוז הגאולה, ומסבירים מה תפקידו של המלך המשיח ומהן התמורות שהוא אמור לחולל בקרב האנושות כולה – צריך ללמד את הדברים בסגנון עכשווי, כאשר תוך כדי לימוד ממחישים כיצד הקריטריונים של המלך המשיח מתאפיינים באישיותו של הרבי ופעולותיו. כאשר לומדים בצורה כזו, הדברים נקלטים בדרך ממילא, ואין צורך להתאמץ אחר-כך ולהסביר מדוע הרבי הוא מלך המשיח.
החלק הפנימי של הפרסום, לא פחות חשוב: כאשר אתה מדבר על הצורך להתקשר לרבי מלך המשיח ולקיים את הוראותיו – אתה צריך לשדר לקהל היעד שלך שאתה מאמין בזה בלב שלם. אם כאשר נוגעים בנושא הזה אתה מתחיל לגמגם ולהתחמק, והעומד מולך מרגיש שאתה לא שלם עם עצמך – איך אתה מצפה שהוא יאמין בזה? (למרות שדווקא בנושא הזה הרבי פועל נפלאות, ופעמים רבות אנשים מתעוררים לעניין למרות שהחסיד עמו דברו גמגם והסתייג…).
איך "משדרים אמונה"?
אמונה אמיתית מקרינה לעבר הרובד המעשי ומשנה אותו. אם אתה מדבר על האמונה, אך לא חי בהתאם לדרישותיה – גם אם אתה מבטא את האמונה בביטחון עצמי מופרז, אנשים לא קונים את זה. אמונה אמיתית מתבטאת במעשים, ולכן חייבים להוות דוגמה אישית, עד כמה שאפשר, לתכנים שאותם אנחנו משווקים.
ולפועל: אם כאשר אתה מגיע לבית הכנסת, אתה מדבר כל הזמן נגד אלה שאינם מפיצים את בשורת הגאולה ודואג ש'ההוא' ו'ההוא' יכריז 'יחי' – הרי כל אחד שמתסכל עליך חושב לעצמו: אם זה נקרא 'לחיות עם משיח', לדבר כל הזמן נגד אנשים ולהסתכל על הסביבה כסביבה עויינת – מי צריך משיח כזה בכלל… זה כמו פרופסור למחלות ריאה שמסביר לפציינט שלו עד כמה העישון מזיק לבריאות, כשסיגריה מציצה מבין שפתיו…
[הנכד של הרב דוד פוברסקי, אחד מגדולי ראשי הישיבות בעולם הליטאי, נכנס פעם ל'היכל מנחם' ושאל את אחד החב"דניקים שעמד שם אם הוא מאמין שהרבי הוא מלך המשיח. לאחר שהלה השיב בחיוב, שאל אותו אם הוא מאמין שהרבי עומד להתגלות בכל רגע. כאשר גם לכך השיב החב"דניק בחיוב, אמר לו אותו בחור ליטאי: אינני מסוגל להאמין שאתם באמת מאמינים שבכל רגע יכול משיח להגיע. אם הייתם מאמינים בכך באמת, כל ההתנהגות שלכם הייתה אחרת לגמרי…].
לעומת זאת, אם קורנת ממך אהבת ישראל ללא גבולות, גם לאנשים שלא מחזיקים בדיעה שלך, ואף אם הם מחזיקים בדיעה הפוכה משלך, ואתה משתדל לחקוק במוחך את דברי הרבי שהעולם כולו ואנשי הדור מוכנים לגאולה (לא רק הקיבוצניקים, אלא גם השכנים החב"דניקים…) – הרי כאשר הזולת רואה כיצד אתה מיישם את ההתנהגות של ימות המשיח ברמה של אהבה לכל אחד, באופן טבעי גם הוא רוצה להשתלב בעולם כזה ולהכנס למסלול של חיים בימות המשיח.
מה עם אנשים שעוסקים רק באלמנטים החיצוניים של הפרסום, ולא משקיעים בפנימיות – זה טוב או לא?
זה כמו שתשאל על אדם שהולך עם כיפה לראשו ובחייו הפרטיים אינו מקיים תורה ומצוות. העובדה שהוא הולך עם כיפה, זה טוב; אך העובדה שהוא אינו מיישם את האמונה שעל ראשו, באופן שהאמונה תחדור לפנימיות ותשנה את דפוסי התנהגותו – זה לא טוב. הפעולה היא חיובית, אך אי-אפשר להסתפק בזה. א. משום שהרבי דורש שאופן ההנהגה יתאים לאמונה. ב. משום שההשפעה על הזולת קטנה כאשר הוא מרגיש שמדובר במילים ריקות שאינן מבטאות מהות פנימית.
הבעייה שיש בפירסום אלמנטים חיצוניים בלבד, היא, שפעמים רבות אפילו הפירסום החיצוני עצמו נעשה בצורה שגוייה, ומשום כך אינו משיג אפילו את המטרה החיצונית. כך למשל כאשר מדביקים מודעות עם התמונה של הרבי והכיתוב 'משיח' במקומות שאינם מיועדים להדבקת מודעות. במבט שטחי, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות, שהרי לכל פינה שאדם מביט הוא רואה את הרבי, ויש אפילו סיפורים על אנשים שהתעוררו מכך לחזור בתשובה.
אבל כאשר מסתכלים בעומק יותר, הרי הדבקת המודעות עצמן מהווה סתירה למסר שאותן הן מנסות להעביר: הרבי אומר שהעולם כבר מוכן לקבל את כל ענייני הגאולה, ולכן הוא תובע שהחדרת ענייני משיח תהיה גם מצד ובתוך גדרי העולם. בגדרי העולם יש סדר – יש מקום שבו תולים מודעות, ויש מקום שלא תולים בו מודעות; בגדרי העולם, כאשר רוצים להדביק מודעות במקום שאינו מיועד לכך, יש צורך לבקש רשות מבעל המקום; שלא לדבר על השחתת רכוש הזולת, ועד כדי חשש גזל ממש.
מי שמדביק מודעות בצורה שאינה מתאימה עם גדרי העולם, מצהיר בכך למעשה שהוא אינו מאמין שגדרי העולם מסוגלים לקבל את הגילוי הזה, ולכן הוא שובר את גדרי העולם ומדביק ללא רשות, בכל מקום שהוא רואה לנכון. בקיצור: הוא צועק שהעולם מוכן לגאולה, אך מעשיו משדרים מסר הפוך, שמשיח הוא משהו שנוסף על גדרי העולם, ולא חודר בהם. עובדה: הוא חושש להתמודד עם המציאות, ולהחדיר בתוכה את המסר הגאולתי, באופן כזה שמציאות העולם עצמה תסכים לפרסום משיח.
חשוב לי להדגיש: אני מכיר כמה מהחסידים שמדביקים את תמונותיו של הרבי ברחובות הערים, ומדובר באנשים עם אמונה יוקדת ומרץ בלתי-נלאה להפצת בשורת הגאולה, ויבורכו על כך. אבל דווקא משום כך חשוב לי להעביר את המסר הלאה: אם עוברים בשתים בלילה ליד קיר ששייך לחנות פרטית, ומדביקים את תמונת הרבי, ברוב המקרים התוצאה היא שבבוקר מגיע בעל החנות, מתעצבן על המודעה שהדביקו לו על הקיר (ובאותו רגע באמת לא מעניין אותו מה כתוב במודעה), הוא מגרד אותה מהקיר, בתוספת קללה עסיסית כלפי מדביקי המודעה.
לעומת זאת, כאשר מאמינים באמת ובתמים בדברי הרבי שהעולם מוכן לקבל את ענייני הגאולה – מגיעים לאותה חנות בשתים בצהריים ומסבירים לבעל החנות על חשיבות פירסום בשורת הגאולה ועל הסגולה הטובה שיש בכך, בבני חיי ומזוני רוויחי, הרי הדברים מתקבלים על לבו של בעל החנות בשמחה, והוא עצמו לוקח את המודעה ותולה אותה בפתח חנותו. לא זו בלבד: כאשר אנשים יכנסו לחנותו, וישאלו אותו לפשר התמונה התולה בחוץ – הוא יספר להם בשמחה על בשורת הגאולה של הרבי, וישכנע גם אותם לפרסם על הגאולה.
מעלה נוספת לפרסום שנובע מתוך אמונה פנימית אמיתית שהעולם באמת מוכן לגאולה – שהפרסום עצמו נעשה במימדים הרבה יותר רחבים.
לדוגמה: אתה עולה על אוטובוס ומתיישב ליד יהודי שחזותו החיצונית מעידה על השתייכותו למחנה השמאל, וכל מראהו משדר קשיחות ואטימות לכל עניין שבקדושה. אתה יודע ששליחותו בעולם היא לפרסם את בשורת הגאולה, אלא שכאן מתחילה התלבטות. אתה מציץ על שכנך לספסל וחושב לעצמך: עדיף לוותר עליו. נחכה להזדמנות אחרת, כשנפגוש מישהו יותר נוח ונעים.
כעת, עצור לרגע ושאל את עצמך בכנות: אילו היה היהודי הזה נכנס באקראי ל-770, האם היית ניגש ומציע לו ללמוד משהו יחד? מדוע כאשר אתה פוגש אותו באוטובוס אתה מתלבט?
התשובה לכך פשוטה: כאשר אותו יהודי מגיע ל-770, בתוך הד' אמות של הרבי, אתה מרגיש במגרש הביתי. לעומת זאת, האוטובוס הוא חלק מ'עולם הזה', זה המגרש שלו, ושם אתה מרגיש בעמדה נחותה.
אבל אם אתה מחדיר לעצמך את ההכרה ש"אין עוד מלבדו", והיקום כולו שייך לנשיא הדור (וכמובא בספרים שכל העולם יונק חיותו בכל רגע מנשיא הדור, וכידוע דיוק הבעל-שם-טוב שכל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני – שהעולם כולו נברא ומקבל את חיותו דרך השביל וההמשכה של נשיא הדור), הרי האוטובוס זה אוטובוס של הרבי, והיהודי הזה בעצמו שייך לרבי, והוא אפילו שליח של הרבי להפצת בשורת הגאולה. אם תחוש כך, או לפחות תשתדל לחוש כך, אתה תפתח את השיחה ביניכם ביתר קלות, ותדבר איתו כדבר שליח אל שליח. גם המשוב שתקבל ממנו יהיה בהתאם, ופתאום תגלה שגם הוא צמא לשמוע ומוכן לגאולה.
בשיחותיו מדבר הרבי על שני דברים: לפרסם אודות הגאולה, ולהכין את העולם לגאולה. כיצד מכינים את העולם לגאולה?
אם לדייק בדברי הרבי, הרי שהעבודה כעת איננה הכנת העולם לקבלת פני משיח, שהרי כדברי הרבי "העולם כבר מוכן". בשיחת כינוס השלוחים תשנ"ב הבהיר הרבי שהעבודה היום היא "לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש".
מה ההבדל? כאשר אנחנו אומרים שצריך להכין את העולם, זה אומר שהעולם צריך עדיין לעבור תהליכים מסויימים כדי להיות ראוי לקבל את הגילוי של משיח. היום, אומר הרבי, העולם מוכן לקבל את הגילוי, ונשאר רק להביא אליו את הגילוי הזה בפועל ממש.
מבחינה מעשית זה אומר, שמוטל עלינו ליצור בעולם מצב כזה, שאנשים יהיו מודעים שאנו נוגעים כבר בימות המשיח, והמודעות הזאת תשפיע עליהם לשנות את הנהגתם.
התהליך הזה מתחולל בשני שלבים: בשלב הראשון לומדים ענייני גאולה ומשיח. כאשר לומדים ויודעים כיצד העולם ייראה בימות המשיח, אפשר להתחיל להתאים את עצמנו וסביבתנו למציאות הגאולתית.
בשלב השני, היותר חשוב, לומדים את שיחותיו של הרבי לעומק יותר, ומבינים שהרבי מדבר על תהליכים שמתרחשים כאן בעולמנו. הכל קורה ומתרחש כבר בעולם, והבעייה היא שאנחנו לא מחוברים מספיק למציאות האמיתית של ההוויה הגאולתית. דווקא לימוד כזה, מתוך תחושה ברורה שהכל מתרחש כאן ועכשיו, והשאלה היא היכן אנחנו נמצאים בתמונה – היא הגורם הישיר לשינוי בהתנהגות, וההתאמה המירבית לימות המשיח.
ועצם קבלת ההחלטה להתנהג באופן כזה, גדול כוחה לקרב את יותר את ההתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח שליט"א תיכף ומיד ממש, באופן גלוי לכל העמים, ותוך חדירה לכל רבדי העולם, עד ש"ראו כל בשר", שהבשר עצמו יראה את האלוקות בגילוי.
ראיין מנחם זיגלבוים, צילום: נתאי אבל
כמי שלא נוהג למצוא את עצמו על המטוס בכיוון דרום אפריקה, שמחתי על ההזדמנות לפגוש בכפר חב"ד את המשפיע הרב יוסף יצחק קסלמן ולשוחח עמו שיחה חסידית של ממש.
הרב קסלמן הוא משפיע בחסד וההשפעה זורמת בדמו. הוא בנו של המשפיע בכפר חב"ד הרב וועלוול קסלמן ונכדו של המשפיע הנודע הרב שלמה חיים קסלמן. הוא עצמו משפיע בישיבת "תומכי תמימים" ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.
לארץ הקודש הוא הגיע לכבוד 'שבת שכולה משיח' במהלכה התוועד עם אנ"ש ועם האברכים כדי לחזק אותם בענייני משיח. מבחינתי זו הייתה הזדמנות נהדרת לראיון הכנה לקראת ג' תמוז.
ג' תמוז תשנ"ד. יום של העלם והסתר, ולמרות השנים שחלפו, השאלות עדיין מציקות. הרצון לחקור ולהבין מהי מהות היום הזה, על מה עשה ה' ככה, ומה בעצם תובעים מאתנו, חסידי חב"ד, בתקופה זו – לא מרפה.
דומה כי לא היה מתאים יותר מאשר הרב קסלמן כדי להציג בפניו את השאלות, גם כאשר הן קשות ואולי גם מאתגרות. הוא מודה ש"לא הכל השחור ולבן", ו"לא לכל דבר יש תשובה". הוא בהחלט מסכים שחלק מהשאלות צריך להפנות אל הרבי כאשר נראה אותו בקרוב ממש שוב בעיני בשר.
הרב קסלמן, אהוב על תלמידיו, ידוע בחוש השיחה שלו. הוא מדבר אל הצעירים בגובה העיניים ובשפה ברורה, וביחד עם זאת הוא שומר על האותנטיות החסידית בסגנון של פעם. זה שילוב שלא כל אחד מצליח בו.
ההעלם וההסתר של ג' תמוז הגיע לאחר תקופת שיא בציפייה להתגלות המשיח. העידוד הכמעט יום יומי של הרבי לשירת "יחי אדוננו" חיזקה את הציפייה מיום ליום. איך אפשר היום לתחזק את האמונה והציפייה, וכמובן שלא רק לתחזק אלא לחזק מיום ליום. איך עושים את זה?
האמת היא שאף אחד לא חלם שנשב כעת ונשאל שאלות כאלה… לכולנו היה ברור בשנים ההן, תנש"א ותשנ"ב, כי הנה הנה משיח מתגלה. אני זוכר את השיחות המרוממות שהרבי דיבר בשנים ההן, וכשהייתי יוצא מההתוועדות, הייתי בטוח שאנחנו יוצאים כעת היישר אל בית המקדש. אך כשיצאתי וראיתי את 'איסטערן פארקווי' סואן כהרגלו, זה לא הסתדר לי בראש…
כל ההתעוררות שהייתה אז, הייתה באופן של "אתערותא דלעילא". הרבי הרים אותנו בהתוועדויות ודיבר מפורשות על כך שאנו חיים בימות המשיח, כך ולא אחרת!
יחד עם זאת, השנים הרבות שחלפו לא אמורות להחליש את האמונה, כשם שלימוד תורה מקבל את כוחו ממתן תורה לפני 3330 שנים, ובכל זאת, העבודה הנדרשת מאתנו ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", גם האמונה במשיח ובגאולה צריכה להיות אצל כל אחד באופן של "חדשים ממש". הרבי דיבר, שהחיבור לענייני משיח צריך להיות על ידי לימוד התורה בענייני גאולה ומשיח וגם הוספה בקיום המצוות.
בכלל, פעמים רבות ציטט הרבי את ביטוי חז"ל "כלו כל הקיצין". האם הרבי לא מצא ביטוי יותר טוב מזה? הרי זה ביטוי שעלול להחליש את האמונה, שכן כבר לפני אלפיים שנים קבעו חז"ל ש"כלו כל הקיצין"… אולם יחד עם זה הרבי חידד והדגיש, שכעת הוא הזמן שיהודי יכול לתבוע משיח באמת.
מה הכוונה?
באחת משיחות קדשו מזכיר הרבי, שהיה גדול בישראל (הרבי לא הזכיר את שמו, אבל בהרגשה שלי מדובר על האריז"ל) שיכול היה להביא את משיח בפועל ממש, אך גילו לו מלמעלה, שאם הוא ידחק את הקץ ויביא את משיח, הרי שכל הניצוצות והנשמות שטרם הספיקו להתברר, יישארו 'מחוץ לתמונה'. כששמע כך – הסכים להמתין לגאולה עוד זמן, כדי שבינתיים יושלמו הבירורים כדבעי. מוסיף הרבי מה"מ, שמאז עברה תקופה, ומכיוון שבתקופתנו כבר סיימו את כל עבודת הבירורים והניצוצות, ממילא כל אחד מאתנו יכול לתבוע את משיח.
זו הסיבה שבאמת קשה לנו לבקש משיח
אז מה הבעיה? למה אנחנו לא תובעים משיח?
כי הדבר הכי קשה אצל יהודי, זה לתבוע משיח. הייתי אומר שכמעט בלתי אפשרי לרצות משיח. הרבי עצמו אמר בכ"ח ניסן, שהנה עבדתי אתכם ארבעים שנה כדי להביא את הגאולה, ומה עוד ביכולתי לעשות כדי שתתבעו באמת?! וגם כשצועקים 'עד מתי', הרי זה מפני הציווי. והרבי הוסיף שגם זעקה זו היא בבחינת "לא נגע ולא פגע".
למה אתה סבור שבאמת כל כך קשה לנו לבקש משיח?
אני אפילו ארחיב את שאלתך. תחשוב בעצמך, למה באמת כל כך קשה ליהודי לתבוע את משיח באמת? הרי לכאורה כשמשיח יבוא "הטובה תהיה משופעת הרבה" (כפסק הרמב"ם), ולא תהיה "לא מלחמה, לא קנאה ולא תחרות". כולם הרי רוצים בריאות, שלום בית, נחת מהילדים, וכל זה הרי יביא משיח; אם כן, הדבר הכי פשוט שיהודי צריך לתבוע את ביאת משיח. ועם כל זאת, עדיין קשה לנו לבקש באמת.
ההסבר לכך, שאמנם משיח יביא את כל העניינים הטובים האמורים, אבל זוהי לא מהות ביאת המשיח. משיח עניינו גילוי אלוקות בעולם בדרגה הכי גבוהה – עצמותו של הקב"ה וגילויו בעולם, לא פחות מכך. שום 'גילויים' אלוקיים אחרים לא יספקו אותנו, אלא הקב"ה מהותו ועצמותו.
אדמו"ר הזקן אמר פעמים רבות בהמיית נפש "איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" (= "אינני רוצה מאומה, אינני רוצה את הגן–עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך כו', רוצה אני אותך בעצמך"). כלומר, אדמו"ר הזקן לא רוצה להסתפק ב'גילויים' אלוקיים, גם אלו שבדרגות גבוהות, אלא הוא רוצה את הקב"ה עצמו – כפי שיהיה לעתיד לבוא.
כדי להגיע לדרגה ושאיפה זו שבה נרצה רק את הקב"ה ולא שום דבר אחר, צריך שאדם יבטל את מציאותו לגמרי.
אנחנו רוצים משיח כי הוא יביא לנו 'גילויים' בדמות בריאות, נחת, פרנסה בשפע. כל אלו דברים טובים ויפים, אבל עניינו האמיתי של משיח הוא גילוי הקב"ה בכבודו ובעצמו בעולם, ולשם כך צריך ביטול עצמי שלנו – כפי שאדמו"ר הזקן וויתר על הכל – הן ביטול הנפש הבהמית והן ביטול של הנפש האלוקית (שגם היא חלק מה'אני') ואפילו על הגן עדן שמגיע לו… נו, עכשיו תגיד אתה, כמה עבודה צריך אדם להשקיע בביטול ה'עצמי' שלו? זו הסיבה שקשה לנו לתבוע את משיח באמת, כי זה כרוך במחיר גבוה של ויתור על ה'עצמיות' האישית שלנו. אם אתה 'יש', או מציאות – אפילו המציאות של הנפש האלוקית – אז זה מתנגש עם משיח.
במילים אחרות, אתה אומר שכדי לבקש משיח באמת, אנחנו צריכים להגיע לדרגה של אדמו"ר הזקן…
בשיחה של הרבי (שבת ניצבים וילך תשי"ג, וראה גם במאמר "ביום עשתי עשר" תשל"א אות יג) הרבי מזכיר את הסיפור הזה מאדמו"ר הזקן, והוא מוסיף: "ואף על פי שזוהי מדריגה גבוהה ביותר, מכל מקום, כיון שאנו תלמידיו של אדמו"ר הזקן, ומקושרים ההולכים בעקבותיו, ולכל הפחות תושבי המקום שבו הוא (אדמו"ר הזקן) מרא דאתרא – מוטל עלינו החוב והזכות להתנהג, בנוגע לפועל על כל פנים, בהנהגות שהורה לנו. ובכלל זה גם בהנהגה ד"מי לי בשמים כו'". והתנועה ד"מי לי בשמים כו'" בנוגע לפועל היא – לצאת ממציאותו ("אַרויסגיין פון זיך"), לצאת מכל הגבלותיו, ולעשות את רצונו של הקב"ה". במילים פשוטות – ביטול עצמי.
והנה, אתה רואה בפועל, שהרבי לא מוותר לנו, ולאורך כל השנים התביעה הכי גדולה של הרבי מאתנו זה להביא את משיח לעולם, שנבקש משיח ונמשיך לעולם את הדבר הכי הבלתי אפשרי – גילוי העצמות.
החידוש הגדול הוא, שהרבי אמר שהוא מוסר זאת בידינו; זו המשימה שלנו.
כשהרבי הטיל 'פצצה' בפורים תשמ"ז
במה בעצם שונה התביעה של הרבי מאתנו מול הרביים הקודמים? מה התחדש בדור השביעי?
עניינם של כל נשיאי חב"ד זה לגלות את משיח בעולם, שיהיה גילוי העצמות.
דרך העבודה שהתוו רבותינו נשיאנו – כפי שהרבי עצמו הכריז בהכרזה הידועה מיד בקבלת הנשיאות – היא בכך שעבודתו של חסיד חב"ד צריכה להיות בכוח עצמו, עבודה מצד המטה, ולא שהרביים יעשו את העבודה בשביל החסידים כפי המקובל אצל חסידי פולין שגורסים "צדיק באמונתו יחַיה". זה החידוש של אדמו"ר הזקן בשיטתו.
באחת השיחות שנאמרו בפורים תשמ"ז, מסביר הרבי שהעניין של משיח זה עבודה השייכת לרביים, והחסידים נמשכו אחר העניין הזה רק מצד ההתקשרות שלהם לרבי, אך לא שזה עניינם.
ואז הרבי מטיל 'פצצה' ואומר: חשבתי למה משיח לא הגיע עד כה? והרבי אומר, התייגעתי להבין למה משיח לא מגיע, והגעתי למסקנה שכל עוד היה העניין ד"הנשיא הוא הכל" וכל אנשי הדור היו מסורים אליו וכו', אפשר היה לצאת ידי חובה על ידי זה, ולומר שהעניין שייך לנשיא הדור בלבד, אבל לאחר ירידת הדורות מצד אחד, והקרבה לזמן הגאולה מצד שני, נהיה הכרח גדול יותר לעסוק בזה, וממילא הדבר נמסר לכל אחד ואחד מישראל. כלומר מעתה, גם העבודה להביא את משיח היא עבודה שלנו, החסידים. זה בעצם הרעיון שנאמר בשיחת כ"ח ניסן וחוללה סערה כה גדולה, אך באמת שהרבי אמר זאת כמה שנים קודם.
מסופר שאצל אדמו"ר הזקן, לא הייתה אצלו יגיעה עד שהמגיד גילה את עניין שליחותו בעולם. כל דבר אצלו היה בא בקלות. אבל לאחר שהמגיד גילה לו, אז התחילה אצלו היגיעה.
אז הרבי אומר שהוא התייגע על משיח, והגיע למסקנה שבתקופה זו עניין הבאת משיח לעולם צריך לעבור מהנשיא אל כלל עם ישראל, וכעת צריכים גם את היגיעה שלנו.
כל העבודה שנשיאי חב"ד פעלו במשך שבעה דורות, הגיעה אל תכלית השלימות דווקא בדור שלנו, דור הננס העומד על גבי הענק. זו השליחות והאחריות שהרבי העביר אלינו. עברנו שלב.
האם אפשר לומר, כדרך יש הטוענים, שהרבי עשה הכול כדי להביא את משיח, ופשוט לא איכשר דרא?
חלילה וחס! משה רבינו ביקש להיכנס לארץ ישראל והתפלל על כך תקט"ו תפילות. באחת השיחות מבאר הרבי שמשה רבינו הוא הרועה הנאמן, וככזה, הוא לא רצה לעזוב את בני דורו שנשארו במדבר, שכן רועה נאמן לא עוזב את מרעית צאנו בכל מצב. אם כן, מדוע משה רבינו התפלל תקט"ו תפילות להיכנס לארץ ישראל? מבאר הרבי, שבכל תפילה שמשה רבינו התפלל, הוא 'נכנס' לארץ ישראל במידה מסוימת.
הרבי פעל את עניין הגאולה, וכפי שהוא עצמו התבטא שהגאולה נמצאת כבר בעולם וצריך רק לפקוח את העיניים, וכי יש כבר סעודת שור הבר והלוייתן וכו'.
נו, אז מה חסר?
העבודה שלנו! משיח עניינו לחדור עד למקומות הכי נמוכים בבריאה, ולכן העבודה של גילויו צריכה לבוא מתוך התחתון דווקא. במתן תורה פרחה נשמתן של ישראל שכן הגילוי האלוקי הגיע מלמעלה למטה. רק אחרי שעם ישראל התחיל בעבודת התחתון, אז היו בני ישראל במצב כשיר לקבל את התורה. כדי שמשיח יתגלה, חסרה רק העבודה שלנו, מצד התחתון.
זו הסיבה ששבעה רביים עבדו ופעלו להמשיך גילוי ה' בעולם, כפי שהרבי מתווה במאמר הראשון "באתי לגני", ובדור האחרון העניין נמסר לנו שנעשה את ה'מכה בפטיש' ונגמור את עבודת ההמשכה. כי העניין האמיתי הוא, שמשיח צדקנו יתגלה מצד החלקים הכי נמוכים בבריאה.
בשנים תנש"א ותשנ"ב הרבי רומם אותנו לפסגות גבוהות. בכל שיחה ובכל התוועדות הרבי דיבר על משיח בביטויים שחסידים לא שמעו מעולם (ולא רק חסידים של הדור השביעי…). אני זוכר שכשיצאתי מההתוועדויות, הייתי בטוח (ולא רק אני, גם חבריי) שעוד רגע משיח יתגלה. אבל אם משיח היה מגיע אז, הוא היה בא מצד עבודתו של הרבי ולא מצדנו.
אם אני מבין אותך נכון, אז זה בעצם הרעיון של ההעלם וההסתר הגדול ב–ג' תמוז, שאנחנו נעבוד ונתייגע בלי ש'הרבי יכה על קדקודינו' בכל שיחה ובכל התוועדות?
אנחנו עוברים כעת תקופה של העלם והסתר, שלא רצינו בה כלל וכלל, אבל זו תקופה שאנחנו צריכים לחיות את משיח בכוח עצמנו ולא רק "מפני הציווי". לדאוג שמשיח יתגלה בזכות ומכוח העבודה שלנו.
"לסמוך על המילה של הרבי"
סליחה ומחילה שאני מקשה, אבל אני בטוח שאני משמש פה לרבים השואלים ומבקשים באמת לדעת: מה זה בעצם ג' תמוז? האם זה יום 'אתחלתא דגאולה' כפי שהרבי קובע, או יום של העלם והסתר?
אני לא חושב שיש לזה תשובה ברורה של 'שחור' או 'לבן'. כל אדם לוקח את היום הזה למקום שאותו הוא חש. אינך יכול לקחת אדם שבוחר לכאוב ביום הזה ולומר לו "כעת תחיה את משיח". אשאל אותך בכנות: האם גם כשראו את הרבי בעיני בשר, כל אחד חי את הגאולה כפי שהרבי רוצה?
ג' תמוז זה יום התחלת גאולתו של אדמו"ר הריי"צ, והרבי עצמו שואל כיצד אפשר לומר כך, והרי באותו יום לקחו את אדמו"ר הריי"צ לגלות, הכאב היה גדול שכן איש לא ידע מה שידעו לאחר מכן שזו התחלת הגאולה. אולם לאחר מכן התגלה למפרע שזו הייתה תחילת הגאולה. זו כוחה של אמונה.
ג' תמוז הוא חלק מהעניין "אני את שלי עשיתי, ואני מוסר את העניין אליכם" – עבודה מצד המטה, מצד כוח האמונה שלו.
משפיעים מרבים לצטט את דברי הרבי בהזדמנויות שנות ש"המאורע שאירע אינו אלא ניסיון בלבד" – מה ההסבר בזה, ואיך מסבירים את זה לאנשים כערכנו, שרגילים לקבוע את המציאות רק לפי מה שנראה להם בעיניהם.
אני רוצה לספר לך משהו. הגעתי ל–770 מיוהנסבורג ביום שני בבוקר, ד' תמוז תשנ"ד. באותם ימים פגשתי חבר לא חב"די משכונת וויליאמסבורג, והוא שאל אותי מה שרבים שאלו: "נו, מה תגיד עכשיו?" ולמי מבינינו באמת הייתה תשובה אמיתית?! הרי כולנו היינו המומים, לא האמנו שיכול להיות מצב של העלם והסתר כזה. ציטטתי בפניו כל מיני קטעי שיחות ועניינים שהרבי אמר אחרי הסתלקות אדמו"ר הריי"צ, אבל לא באמת הייתה לי תשובה להועיל.
ואז הוא אמר בפשטות הכי גדולה: "תראה, הרבי הוא יהודי פיקח ואחראי מאד; אם הוא אומר שמשיח מגיע, אפשר לסמוך על המילה שלו"…
אנו חסידים של הרבי, ואנו מאמינים בכל מילה שיוצאת מפי הרבי. אז אם אתה רוצה ללכת עם סברות של 'בעלבוס', אז הרשות בידך. אבל כיוון שאנחנו מאמינים לכל מילה של הרבי, והרבי אומר שמשיח כבר פה, אז זו האמת וזו המציאות ואין בלתה, גם אם אנחנו לא ממש רואים או מבינים איך זה מסתדר.
הרבי הוכיח לנו אלף ואחת פעמים שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה סביבנו, ואם חשבנו א', המציאות הייתה ב'… במילים פשוטות: הרבי אומר 'תסמוך עלי, ואני אומר לך שגמרנו כבר את כל עבודת הבירורים והניצוצות'.
על כל אחד מאתנו לדעת שהוא חי ביד של הרבי ועלינו לסמוך עליו. אמנם, על הידיעה וההרגשה הזאת אנחנו צריכים לעבוד, ומי שעובד על זה ומתנסה בזה, רואה במוחש עד כמה הרבי אכן מנהל את העניינים. אם חיים את הרבי כדבעי, אז כל השאלות והספקות נעלמים.
אם תחיה בעצמך את דברי הרבי – המסר יעבור בקלות
אתם עובדים עם קהלים שונים – תלמידי ישיבה, קהילת חב"ד, וקהילת מקורבים בדרום אפריקה. איך מעבירים את ה'קאך' בענייני משיח לכל אחד מהקהלים הללו?
ראשית ובסיס הכול, זה שאתה בעצמך תאמין בדברי הרבי. ברגע שאתה חי את העניין ומאמין, אז כל מסר שיוצא מפיך, עובר הלאה ללא קושי. הבעיה בהעברת המסר היא יותר עם עצמנו, כשאנחנו לא מספיק חיים את דברי הרבי. כשאנחנו איננו מספיק משוכנעים, וכשאנחנו אומרים "עד מתי?" זה לא נוגע באמת. חסרה התביעה והבקשה האמיתית. זה הרי מה שהרבי כאב בשיחת כ"ח ניסן הידועה.
אומר לך יותר מכך – לא תמיד אנחנו צריכים להסביר ולשכנע ולא תמיד גם אפשר להסביר, שכן לא מדובר כאן במשהו הגיוני שנתפס במסגרות של שכל. אני חושב שבמקרים רבים מאד, מספיק להעביר את דברי הרבי או ללמוד אותם מתוך הכתובים והרבי כבר ממשיך לעשות את העבודה באופן כזה, שהשומע לוקח את דברי הרבי ומתאים אותם לכלי ההבנה והנשמה שלו.
הבה ונבדוק מה הרבי אומר; משיח כבר התגלה, והדור שלנו הוא דור ראשון של גאולה, והכל מוכן וכו'. צריך פשוט להעביר לזולת את דברי הרבי, וכל אחד ימצא את הדרך להסביר לעצמו את המילים ואת המסר של הרבי. אם צריך, תתוועד איתו, תספר סיפורים מהרבי בעניין, אך תן לרבי את הקרדיט שהמסר שלו יעבור בדיוק למקום הנכון.
ואם יש עדיין ספקות?
ספק זה דבר נורמלי; הרי ניתנה רשות לנפש הבהמית להכניס ספקות. האתגר שלנו הוא להחדיר את האמונה ולפשט את הספיקות.
אז שוב אתה מחזיר את העבודה לרבי במקום שזה יהיה 'בכח עצמו'…
זה שהרבי מוסר אלינו את העבודה להביא את משיח בכוח עצמנו, הכוח מצד התחתון, זה לא אומר שאנו מתרחקים או נפרדים מהרבי חלילה. להיפך, זה אומר שהמציאות שלנו מתאחדת יותר עם הרבי והרבי פועל מתוכנו להביא את משיח. ובמילים של המאמר הידוע "ואתה תצווה", הכוח של משה רבינו נשיא הדור הוא אשר פועל שאדם יעשה את המוטל עליו באופן של "ויקחו אליך".
אפשר לומר שכל חסיד, ובעצם כל יהודי, הרבי הולך אתו. ככל שיהודי מתבטל לרבי ומתמסר לרצונותיו, הוא והרבי הופכים להיות מציאות אחת. ואם כן, כאשר אתה פועל בכח עצמך, אבל אתה פועל נכון, אז כוחו של הרבי מתגלה בך ממש, כי אתה מתאחד עם הרבי ממש.
לא תזיק לנו קצת אמונה פשוטה
בשיחותיו של הרבי דובר על חיים נצחיים בלי הפסק בינתיים, מה שלא בדיוק מסתדר עם המציאות שנראית לנו בעיניים גשמיות. אולי באמת לא הבנו נכון את השיחות, או שמא איננו מבינים ומפרשים נכון את המציאות? במילים אחרות: איך מתייחסים לסתירה בין השיחות למציאות הנראית לעינינו?
כתוב שהקב"ה ברא את העולם בשבעה ימים, ואילו הפרופסורים הגדולים סבורים שלא הבנו נכון את הטקסט המקראי. נו, האם תקשיב כעת בקולם? ברור שלא.
אין סיבה לומר שלא ביארנו נכון את דבריו של הרבי בשעתם, ולכן גם לא היום. גם אם אנחנו מזהים חוסר התאמה, חלילה, בין שיחותיו של הרבי לבין המציאות, זה לא אמור להזיז אותנו מאמונתנו. ואם יש שאלות – אף אחד לא מת מהן. מותר שיהיו שאלות, ועם זאת, האמונה לא משתנה.
אתן לך דוגמה: כמה פעמים הרבי התבטא ששמע מחמיו הרבי הריי"צ שבסידור הבעל שם טוב כתוב בברכת המזון "מידך המלאה הגדושה והרחבה". "גדושה" ולא כנוסח המקובל "קדושה". הספרן ר' יצחק ווילהלם הסתכל בסידור בעל שם טוב, והנה הוא רואה בברכת המזון שכתוב "קדושה", ולא כדברי הרבי. הנה לך דוגמה של התנגדות בין דברי הרבי לבין המציאות. הוא כתב על כך לרבי, והרבי השיב לו באמונה פשוטה "כך שמעתי מהשווער". העובדה שהמציאות נראית אחרת – לא אמורה להזיז את האדם מהאמונה שלו בדברי הרבי.
כעבור תקופה מצא הספרן שבברכת המזון שבהגדה של פסח המופיעה בסידור הבעל שם טוב, מופיעה הגירסה "הגדושה".
והמסר הוא ברור: כשהרבי אומר לך דבר, הוא לא מדבר אל השמים אלא אליך, ועליך לקבל את הדברים כפשוטם ובאמונה שלימה. ואם יש לי קושיה? – אז יש קושיה. הקושיות לא אמורות להפריע לנו, ובעזרת ה', כשנראה בקרוב ממש את הרבי, הוא כבר יתרץ את כל הקושיות שלנו, כולל הקושיה הגדולה על ההעלם וההסתר הנוכחי.
ובכלל, הרבי אמר פעם למישהו תפסיק לבזבז זמן על שאלות, והגיע הזמן שתתחיל לעשות.
אשר על כן, הרבי קובע במילים ברורות שנגמרה כל עבודת הבירורים, ואם מישהו לא מאמין, הוא יכול לקחת הקלטה ולהקשיב לקולו של הרבי בעצמו אומר זאת. הרבי מוסיף שזוהי מציאות קיימת, ולא מציאות שלה הוא מייחל. אם כן, זו המציאות האמיתית. אלא תשאל אותי כיצד זה שהרבי אמר שצריך לפקוח את העיניים ולראות את הגאולה בעולם, ובמקביל הוא התעסק עם עורכי הדין שיסדרו צוואה למקרה של העלם והסתר – זה מעיד שהרבי לא ראה סתירה בין שתי המציאויות.
כשהרבי נעץ בי עיניים…
אתה עובד בישיבה עם בחורים שנולדו הרבה אחרי ג' תמוז תשנ"ד, והם מעולם לא ראו את הרבי. איך מעבירים להם את רגש אהבה לרבי, את החיבור והאמונה המוחלטת בכל דבריו?
אבי שי', המשפיע הרב זאב וולף קסלמן, נולד ברוסיה ביום י"ז באייר תרפ"ז, כחודשיים לפני חג הגאולה י"ב תמוז. בפועל הוא לא זכה לראות את הרבי הריי"צ. הוא יצא מרוסיה ביציאה הידועה בשנת תש"ו, ובהוראת אדמו"ר הריי"צ הגיע לארץ ישראל. אל הרבי מה"מ הוא הגיע בפעם הראשונה רק בשנת תשכ"א, כשהוא בן 34.
למעשה כל חייו הוא גדל על ברכי הרביים, ברוסיה עד גיל 19, ולאחר מכן בארץ ישראל עוד 15 שנים, ובכל השנים הללו הוא לא ראה בעיניו את הרבי ובהיותו ברוסיה גם לא חשב שיראה אי–פעם את הרבי. באותן שנים כמובן שלא היה וידאו, לא היו כמעט תמונות ובוודאי גם לא קלטות – ובכל זאת חיו עם הרבי.
אם בחור עובד על עצמו ונכנס ל'יחידות', אחד הענינים שעליו לבקש מהרבי הוא, שיוכל למלא את השליחות שהרבי הטיל עליו לחיות עם משיח ולעשות את זה כמו שצריך.
להיכנס ליחידות??
בספר "היום יום" מופיע, שכדי להכשיר בשר, צריך שלוש פעולות: שרייה, מליחה והדחה. וב'תרגום חסידי': שרייה – להיות שרוי בדברי הרבי. מליחה – זו היחידות. הדחה – זה ניגון חסידי. מתוך שלוש הפעולות הללו, הפעולה המרכזית היא כמובן המליחה, היחידות עם הרבי. כלומר, מי שמוציא את דם הנפש הבהמית של החסיד, זה רק הרבי. ממילא מובן שגם היום חייבת להיות מציאות של 'יחידות' (שהרי אי אפשר לומר שחסיד היום לא צריך לעבור 'מליחה').
עדיין לא הבנתי כוונתך, והרי אין היום 'יחידות'?
הרבי הריי"צ כותב שחסידים היו נכנסים ל'יחידות' פעם בשבוע, פעמיים בשבוע והיו כאלה גם שלוש פעמים בשבוע. הא כיצד? הם היו נכנסים ליחידות במחשבה שלהם. הרבי מה"מ אומר, שאם ראית את הרבי – צייר לנגד עיניך את דמותו ותיכנס ל'יחידות'; ואם לא ראית את הרבי – קח תמונה של הרבי ותשים אותה לנגד עיניך במחשבה שאתה עומד לפניו ובאופן כזה תיכנס במחשבתך ל'יחידות'.
כשהיינו בחורים, היינו נכנסים ליחידות פעם בשנה, לקראת יום ההולדת שלנו. האם זה הספיק? מובן שלא, אבל היו אופנים נוספים שבהם היינו נכנסים ליחידות ומבקשים, זה יכול היה להיות אפילו בתפילת מנחה רגילה שהיינו מתפללים עם הרבי במניין.
אני זוכר שבתקופה מסוימת הייתי במצב אישי לא פשוט, הרגשתי טובע, וידעתי שאני צריך עזרה מהרבי. להיכנס פיזית אל הקודש פנימה לא יכולתי. עמדתי אפוא בתפילת מנחה במניין של הרבי והתרכזתי במחשבה שאני זקוק לרבי ומבקש את עזרתו. פתאום הרבי הרים את העיניים והסתכל עלי במבט חזק. לא יכולתי לעמוד בזה והשפלתי את העיניים מיד. אבל מיד אמרתי בלבי, שאני זקוק לעזרתו של הרבי ואסור לי להוריד את העיניים. הרמתי שוב את העיניים והרבי עדיין מסתכל בי במבט חזק. זה היה בלתי אפשרי להמשיך להסתכל על הרבי, אבל אמרתי לעצמי בתוקף – זו ההזדמנות שלך, אל תוותר, אל תוריד את העיניים. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאם אני לא אשפיל את העיניים, פשוט אמות בו במקום. אי אפשר היה להכיל את זה. נכנעתי והורדתי את העיניים… הרגשתי כאילו הרבי אומר לי 'אמנם קשה לך, אני לא מרוצה ממך כי אתה צריך לעבוד בכוח עצמך בלי חכמות'. חשתי שהרבי לא מוותר לי.
לפעמים הייתי נעמד במקום בו אף אחד לא היה עומד, ומחכה לרבי כדי 'להיכנס' אליו ל'יחידות'. ידעתי בבירור שהרבי יודע מה עובר עלי ומה אני חושב. כך למשל בימי שישי בצהריים הרבי היה נכנס למנחה בזאל הקטן. הוא היה נכנס לשם לא בדלת הרגילה, אלא עובר דרך הפרוזדור, נכנס אל ה'חדר שני' ומשם לזאל. ואני הייתי עומד שם בהמשך הפרוזדור, מטר מהרבי, כשאיש לא היה נוכח שם באותה שעה. הייתי עומד שם כמו סוס ומפציר בלבי מהרבי שאינני רוצה להיות עוד סוס… לפעמים הרבי היה מסתכל בי יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד הייתי מרגיש את המסר של הרבי שאסור לי להתעצל לעשות את העבודה, ועלי לבצע אותה ויהי מה. הרבי לא עשה הנחות.
אלו אמנם מקרים בסגנון יותר של 'גבורה', אבל היו גם מצבים של חסד. לפעמים הייתי מתבונן ברבי באופן של תענוג באלוקות.
לכל אחד יש תפקיד
לסיום, אני מבקש לשאול: לחסיד שקורא כעת את הדברים, יש לו שעה פנויה בערב. מה הכי טוב שיעשה בזמן הזה כדי לקבל פני משיח?
בעולם שלנו לא תמיד הכול מוחלט, יש רצוי ויש מצוי ולעתים גם יש פער ביניהם. על כל אחד לדבר עם המשפיע וה'עשה לך רב' שלו, ולברר עמו מה הוא מסוגל לעשות ומה נכון שיעשה. מצד אחד צריך לעשות, מצד שני – תפסת מרובה לא תפסת. פטור בלא כלום אי אפשר. כל אחד לפי החוש שלו, אם זה אדם שיש לו חוש בעסקנות – שיילך לעזור לבית חב"ד בעניני משיח, או שייצא ל'מבצעים'. אם הוא בעל כשרון דיבור – שימסור שיעור בעניני גאולה ומשיח וכו'. כמובן שצריך להשתדל ללכת בדרך הישרה שהורה לנו הרבי על ידי לימוד עניני גאולה כפי שהם מופיעים בתורה, ובפרט כפי שהם מבוארים בתורתו של נשיא דורנו.
בעיצומה של מלחמה המבוססת היטב על סוכנים מוסווים ומידע מרוגל – מיותר לציין את ערכם החיוני של המרגלים בפרשתנו. אך מסתבר שמטרתם הייתה שונה לגמרי.
מדוע בני ישראל חפצו במלאכת ריגול למרות הבטחת ה'?
מהי המעלה של חיבור פנימי ועמוק על פני אמונה וקבלת עול?
וכיצד ניתן כעת להתחבר לגאולה הזועקת מתוך המלחמה הנוכחית?
מגזין שישי אינפו מגיש את שיעורו השבועי של הרב מנחם ששון בשיחת הדבר מלכות
השיעור מתקיים מידי ליל שישי בבית הכנסת היכל לוי יצחק בצפת עיה"ק, ביוזמת ועד אברכי אנ"ש במסגרת כולל חב"ד צפת
הרב מנחם מענדל ששון
בתקופת מלחמת המפרץ חזר הרבי מלך המשיח ריבוי פעמים על המדרש המופיע ב'ילקוט שמעוני' (ישעיה, רמז תצט) אודות התגרות מלך פרס במלך ערב, וההכרזה של מלך המשיח באותה השעה מגג בית המקדש "הגיע זמן גאולתכם".
הרבי ראה בדברי המדרש ניתוח מלא של המאורעות שאירעו במפרץ הפרסי, המבשרים על שלב מהותי בהתגלותו של מלך המשיח לקראת הגאולה השלימה.
תמיד זכרתי במעומעם שישנו המשך מעניין לאותו מדרש שעוסק במלכות פרס לפני הגאולה, אך רק כשפתחתי לאחרונה את המדרש מבפנים – גיליתי מול עיניי בצורה ברורה ומפליאה את הניתוח המדהים של המדרש למלחמתנו כעת, מלחמת ישראל-איראן:
המדרש מדבר על תקופה לפני הגאולה בה מלך המשיח מנהל מלחמה אישית מול "הפרסים הרשעים", והקב"ה נותן למשיח 'אור ירוק' לנקום בפרסים כאוות נפשו לאחר שהללו התעללו במשיח ובעם ישראל במהלך הדורות!
שימו לב! דברים אלו של המדרש מהווים את סיום אותו חלק במדרש העוסק בפרטי הדברים שיארעו לפני הגאולה, כך שמשתמע בצורה מסוימת שמלחמתו של משיח בפרס, היא השלב הסופי (!) לפני הגאולה עליו מדבר אותו מדרש ידוע.
ואלו הם דברי המדרש (בדילוג ופיסוק לפי דעת המלקט):
"אמר רבי שמעון בן פזי: באותה שעה מגביה הקב"ה למשיח עד שמי השמים, ופורש עליו מזיו כבודו מפני אומות העולם – מפני פרסים הרשעים. אומרים לו אפרים משיח צדקנו – הֱוֵי דיין על אלו, ועשה בהם מה שנפשך חפצה! שאלמלי רַחֲמַי שגברו עליך ביותר כבר אבדוך מן העולם ברגע אחד . . שבכל יום ויום היו מחרקין שיניהם ומרמזין בעיניהם ומנענעין בראשיהם ומפטירין בשפתותיהם שנאמר "כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש" . . ואומר לו הקב"ה: אפרים משיח צדקי, אל תירא מהם! כי כל אלה ברוח שפתיך ימותו, שנאמר – וברוח שפתיו ימית רשע".
הדברים ברורים ומעוררים השתאות!
הקב"ה אומר למשיח – שידון את אלו, את ה"פרסים הרשעים", שיעשה בהם "מה שנפשך חפצה"! המדרש אמנם בתחילה מדבר באופן כללי על פרעון מאומות העולם, אך מיד מדייק המדרש ואומר "הפרסים הרשעים", היינו שהללו הם עיקר נקמתו של משיח לפני הגאולה!
בשונה מחלקו הראשון של המדרש אותו ציטט הרבי במלחמת המפרץ, בו מלך המשיח לא נלחם חזיתית, ומדובר שם רק אודות התגרות מלך פרס במלך ערב ובמקביל הכרזת משיח שהגיע זמן הגאולה, כאן מדובר במלחמה אישית-פרטית של משיח עם אותם "פרסים רשעים" שרצו להאבידו מן העולם.
[ואולי מתאים לציין בזהירות הראויה – שאכן כך היו פני הדברים. זרועותיה של פרס-איראן שלחו מספר פעמים מחבלים לפגוע במלך המשיח – הרבי נשיא דורנו, הן בשנת תש"נ והן בשנת תשנ"ג, ובניסי ניסים "הפרסים הרשעים" לא הצליחו במזימתם – "שאלמלי רַחֲמַי שגברו עליך ביותר כבר אבדוך מן העולם ברגע אחד", ולכן מדובר במלחמה אישית של משיח בהם].
דברי המדרש שמאורע זה מתקיים "באותה שעה" – הכוונה היא לפני הגאולה, כפי שמובן מתיאור המדרש שישנם עדיין רשעים שצריך לנקום בהם, וכפי ביאור הרבי בשיחותיו (ש"פ חיי שרה תנש"א, קונטרס בית רבינו שבבבל ועוד) על "אותה השעה" שעומד מלך המשיח על גג בית המקדש ומכריז לישראל, שהיא לפני הגאולה, וכאן הדברים מגיעים בהמשך ישיר לכך.
וכאן ממשיך הקב"ה ואומר למשיח גם את דרך הפעולה כיצד הוא ילחם בהם: "אל תירא מהם! כי כל אלה ברוח שפתיך ימותו, שנאמר – וברוח שפתיו ימית רשע". מלחמתו של מלך המשיח בפרס נעשית בדרך נס – ברוח שפתיו, וכך הוא נוקם את נקמתו ודן אותם בצורה סופית לפני הגאולה.
אז אם עדיין לא הבנו כיצד הניסים מתגלגלים מול איראן בצורה שאף פרשן או בכיר צבאי לא הצליח לשער, אז הנה התשובה מול עיננו: זו מלחמה ניסית של משיח מול הפרסים, ברוח שפתיו הוא נלחם עמהם [ולצורך ההתלבשות בדרך הטבע מעניק מלך המשיח כוחות לחייל האוויר לבצע את התקיפות], ובכך משיח מכין אותנו לשורה הבא במדרש:
"באותה שעה קורא הקב"ה לרוח צפונית ולרוח דרומית ואומר להם: כבדו ורבצו לפני אפרים משיח צדקי בכל מיני בשמים שבגן עדן שנאמר עורי צפון ובאי תימן".
שורה תחתונה: התחנה האחרונה של מדרש הגאולה הידוע – מסתיימת במלחמת משיח בפרסים, שיהרוג אותם בדרך ניסית, ברוח שפתיו!
צילום המדרש:
מכתב נוקב מאת א' החסידים בחורף תשנ"ד, גיליון 'קודש לנשיא הדור'
בימים אלו מתקיימים שני כינוסים, האחד, כינוס ארצי של חסידי חב"ד שהתקיים בארה"ק כ' מרחשון, הכולל "קבלת פנים" לאורחים ששבו מתשרי ב"בית חיינו", והשני, כינוס שלוחי הרבי שליט"א בבית משיח. הכינוסים באים לשכלל את השנה הקודמת, לייעץ אחד לרעהו לעזר בענייני השליחות ולהתוות את פעילות השנה הבאה לרצון הרבי שליט"א מה"מ.
ארשה לעצמי לשמש פה לרבים מאנ"ש והתמימים ולפנות מקרב לב ולב עמוק אל מארגני הכינוסים: השליחות בשיחה לפני שנתיים ל"כינוס השלוחים", הציב בפנינו כ"ק אדמו"ר שליט"א את המטרה "היחידה שנותרה": "לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש". והכוונה: שישנו כבר אותו "איש מבית דוד", שהוא נשיא דורנו, משיח שבדורנו, וצריך לקבל את פניו, כדי שיוכל לגאול את בנ"י מהגלות. ובהמשך, מפרט שזהו ע"י שכל שליח יסביר למדינתו, באופן המתקבל, את עניינו של משיח, כפי שהוא מבואר בתורה שבכתב ותורה שבע"פ וכו', ועי"ז יכין אותם לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש. ומדגיש שעבודה זו, היא העבודה היחידה שנותרה לנו, ומובן מזה שאין שום יוצא מן הכלל.
מאז עברו שנתיים. חשבון פשוט בחורף תשנ"ב הייתה "סערה" בשלטי חוצות, סטיקרים וחומר הסברה, סביב "היכונו לביאת המשיח" סערה שגרמה להאמין לצפות ולהתכונן לקבל פני משיח. בודאי שהשלוחים בכל מקום ניצלו זאת, והמשיכו בפעילות הסברתית כדי להכניס בפנימיות את המקיף שהיה באותו שטורעם. בכ"ז אדר אותה שנה קרה מה שקרה וכולנו מאמינים כפי שחינך אותנו הרבי תמיד שכל זה הוא רק כדי להגיע לעליה גדולה ונפלאה לאין ערוך.
בי"א ניסן תשנ"ב פירסם הרב פינחס הירשפרונג יחד עם מאות רבנים מכל העולם פסק דין אודות "בחזקת שהוא משיח". בחנוכה תשנ"ג הוחרד העולם משלוותו ע"י שיירת הטנקים שהכריזה בכל רחבי הארץ "ברוך הבא מלך המשיח", זעזעה (חיובית) את התקשורת ועי"ז את העם בכל הארץ ובכל העולם. לאחמ"כ באו השלטים "ברוך הבא" על שלל סוגיהם שציפו את הארץ בפרסום, כל זה היכה בתדהמה את העם והיוה עוד שלב בדרך למשיח. לתוך אותו זעזוע "התמזגה" לה הסערה התקשורתית סביב יו"ד שבט, כאשר עצר כל העולם כולו את נשימתו וציפה באותו יום במיוחד להתגלותו של משיח ולגאולה השלימה כשהוא עוזב את ענייניו ומביט אל ה"וידיאו" ששודר ב"לייב" לכל רחבי תבל.
ולמרות שבכל פעולות אלו היו "שגיאות" כפי שבכל מלחמה יש "שגיאות" ויש אפילו "נופלים" ו"פצועים", אך זה לא מעכב את הנשארים שיודעים שהכל נעשה במטרה אל היעד ולשם כך יש להתקדם בכל הכוחות.
לקראת י"א ניסן תשנ"ג היה שוב התעוררות, אנ"ש והתמימים יצאו לרחובות ועמדו ב"דוכני הגאולה" ע"מ להחתים את הציבור על ברכה לרבי לי"א ניסן, והתלכדות סביבו בהכרזת "יחי". כ"ז ניסן מצא את כולנו ב"כינוס חירום" בו הוכרז שוב ברבים פסק הדין אודות "בחזקת שהוא משיח", הושמעו נאומים מרתקים אודות תוקף האמונה בנבואה "הנה הנה משיח בא", וגודל הזכות של כל אחד לפעול בזה בכל המישורים. כולנו התאחדנו שם בהכרזה שלושה פעמים עם בעל מסירות הנפש וכו' המשפיע ר' מענדל פוטרפאס, "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" ונקראנו לפעול כל אחד עם עשרה אנשים כהוראת הרבי. קיבלנו מכתבים הביתה בהמשך לכינוס, עם חומר הסברה "עם ישראל מחכה למשיח" אודות הפעולה המחייבת כל יהודי "לשים אצבע" בהבאת הגאולה.
עד כמה שידוע לי זה הפעולה האחרונה "בגדול" בנושא משיח לבינתיים. להתרכז בעיקר בעקבות הוראת הרבי לעסוק בענייני שלימות הארץ, נרגש כתוצאה מזה חלישות רבה בענייני משיח ובעיני רבים דומה כי תנועת חב"ד "עזבה" ח"ו את הנושא ועברה לעסוק בנושא אחר, לא משנה עד כמה נכון הדבר, אך אם כך חושבים ברחוב, מוכרחים לעשות משהו – להחזיר את הנושא בכל אופן אפשרי לסדר היום!
במאמר הראשון מספר הרבי על אברך שנכנס לאדמו"ר האמצעי וגילה הרבי את זרועו, ואמר: "הלא תראה כי צפד עורי על עצמי וכל זה הוא מהח"נ שלך". היעלה על הדעת שאותו אברך ייצא מהיחידות ויתחיל לחפש אחר רופא למצוא תרופה עבור הרבי (אף שלכאורה זה צריך להיעשות שהרי יש לפעול בדרך הטבע) – הלא נאמר לו כי זהו בגלל ה"חטאות נעורים" שלו א"כ הרי הדבר החשוב ביותר הוא לחזור בתשובה ולדאוג שיתבטלו החטאים!
והרי גם אצלנו הלוא "חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו" – יודעים אנו כי זה רק בשביל הגאולה שתבוא מיד ולכן המשיח סובל על גופו הק' את צרות ישראל
– היעלה על הדעת לחשוב רק על רופא ורפואות גשמיים, תחת ההוראה שקיבלנו – להכין את העולם לקבל פני משיח בפועל ממש?!
אינני מזלזל ח"ו בפעילות של חלק מאנ"ש אבל כמדומני שאין רואים את תנועת חב"ד כולה, כגוף נרתמת לפעילות בנושא זה, שממש "בוער" (תרתי משמע).
דרושה תנופת פעילות של כל תנועת חב"ד "מתקפה" חיובית שתכבוש את העולם, ודוקא העבודה ב"כוח עצמו" מצידנו – תמהר יותר ותביא את שלימות הארץ לגבולותיה בגאולה השלימה מיד ממש. אם יעסקו בכל הנושאים האחרים המוכרחים בעולם, ולא יעסקו בנושא זה – יהיה הדבר דומה לאותו אדם ש"טיפל" בכל ה"פעקלאך" ולכן "לא הספיק" לעלות "לרכבת" לגאולה. אך אחרי כל החשבונות אנו בטוחים שהרבי שליט"א יתגלה מיד ונעמוד לפניו ונכריז בשמחה: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!".
הגה"ח הרב העשיל גרינברג, שליח כ"ק אד"ש מה"מ בוויליאמסויל ומחבר ספרים על ש"ס ופוסקים
*
אנשים מחוץ לחב"ד, שהיו בטוחים שזה עניין של זמן עד שחסידי חב"ד יתנתקו ח"ו מהאמונה שהרבי הוא מלך המשיח, אינם מסוגלים להבין כיצד זה שלאחר זמן כה רב שהתעכבה הגאולה, האמונה לא נחלשת במאומה, ואדרבה: הולכת ומתחזקת, וציבור המאמינים הולך וגדל. יש לזה הסבר?
קודם כל, הזמן שחולף מחזק ומעצים את הגעגועים והציפייה להתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח. משום כך, דווקא עם הזמן שחולף, הולכת ומתעצמת התשוקה לראות את מלכנו, ואשר מתבטאת בראש ובראשונה בהוספת פעולות לזירוז הגאולה. רצון ותשוקה זו מתבטאים גם בזעקת "עד מתי" היוצאת מלבו של כל חסיד, שאינו מסוגל לסבול את הגלות האיומה הזאת, והכרזת "יחי אדוננו", הפורצת אף היא כאש להבה מלבו, מתוך אמונה שלימה בדברי הרבי שהכרזה זו ממהרת ומזרזת את ההתגלות השלימה לה כולנו מייחלים.
ובקשר לשאלתך – בהשקפה ראשונה, הצדק אמור היה להיות עם מנבאי השחורות. הזמן, לכאורה, פועל לרעתנו, וכל רגע שעובר, והגאולה מתעכבת, אמור להחליש את האמונה, לגרום להיסוסים וספיקות. דבר אחד הם לא לקחו בחשבון: האמונה, בשרשה, היא למעלה מהשכל, ומשום כך היא אינה כפופה למגבלות השכל, ומסוגלת להתחזק ולהתעצם נגד כל היגיון שכלי.
האמת היא, אם מסתכלים על העניין בשכל אמיתי, אין הבדל בין ג' תמוז השנה לג' תמוז תשנ"ד, ואפילו ג' תמוז תשנ"ב, כי מהרגע שהרבי אמר שהייתה כבר התגלות מציאותו של משיח, והחלה גם התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו, ואין שום דבר שמעכב. הרי אפילו רגע אחד אחר–כך, אין שום הסבר הגיוני להמשך הגלות.
הרבי עצמו אמר שאין שום הסברה להמשך הגלות, לאחר שישראל כבר עשו תשובה, וכבר הגיע זמן הגאולה. באחת השיחות הקשות ביותר ששמענו אי–פעם מהרבי, לאחר רציחתה של מרת לאפיין הי"ד, התבטא הרבי ביטויים מבהילים, ותוכן הדברים היה, שהרבי עצמו לא מבין, ואי אפשר להבין מדוע משיח עדיין לא הגיע. זאת אומרת שאי אפשר להבין את הגלות העכשווית, אפילו ברמה הגבוהה ביותר של שכל דקדושה. ואם באדר תשנ"ב לא היה מובן בשכל מדוע התגלות המשיח מתעכבת הרי אותה קושייה בדיוק הייתה בניסן, באייר וכן הלאה.
לכן, לבוא ולומר שבתשנ"ד אמונת החסידים הייתה הגיונית, אבל לאחר שחלפו כך וכך שנים היא פחות מתקבלת על הדעת – זו שטות ממדרגה ראשונה! בנושא זה, גם ההיגיון אומר, שאין הבדל בין יום אחד לעשר שנים!
אותה אמונה על–שכלית, שהעניקה לנו את הכוח להאמין בשנת תשנ"ב, היא שמעניקה לנו את תעצומות הנפש להמשיך ולהאמין גם עכשיו.
ובכל זאת, איך מסבירים את העובדה שחלפו כל כך הרבה שנים מג' תמוז, ועדיין לא זכינו להתגלות הרבי מלך המשיח?
לא מסבירים. חד וחלק. הרבי מעולם לא ביקש מאיתנו להבין מדוע הגאולה מתעכבת. להיפך: הרבי ביקש שנבין שהנה הנה משיח בא, שנבין שהגיע כבר זמן הגאולה, שנבין שמשיח החל כבר בפעולותיו, שנדע שהשולחן כבר ערוך עם הלויתן ושור הבר ויין המשומר, וצריכים רק לפקוח את העינים ולסחוב את הגאולה פנימה.
לכל יהודי יש את כוח הבחירה לנצל את כוח השכל וההבנה לכיוון הנכון. והכיוון שלנו צריך להיות כפי שהרבי רוצה, שיהיה מונח אצלנו בהבנה החלטית וברורה, שהגיע זמן הגאולה, ולכן הגלות היא המציאות התמוהה ולא–מובנת.
בטבענו, אנחנו חושבים בדיוק הפוך, אבל הרבי דורש מאיתנו להתגבר על הטבע, ולפעול על עצמנו שהשכל שלנו, ההבנה שלנו, יהיו חדורים בעניין של משיח, בכך שמשיח צריך להיות כבר כאן, והרבי צריך כבר להתגלות בשלימות. עד שזה יהיה הדבר המובן בשכל, והמציאות הגלותית תהיה מופרכת וחסרת–הבנה.
וזה נראה לך מעשי?
אם הרבי דורש זאת מאיתנו, זה וודאי מעשי, שהרי "איני מבקש אלא לפי כוחן". אמנם, זה קשה מאוד, וכפי שהרבי עצמו התבטא ואמר (ש"פ בלק תנש"א) ש"למרות ה'שטורעם' שבדבר . . לאחרי ראיית הנפלאות המעידות שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", רואים שישנו קושי ("עס קומט אן שווער") להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש, עד שיתחילו 'לחיות' בעניני משיח וגאולה".
אך באותה שיחה, מציע הרבי את הדרך להתגבר על הקשיים: "והעצה לזה על ידי לימוד התורה בעניני משיח וגאולה, כי בכוח התורה . . לשנות את טבע האדם, שגם כאשר מצב הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו מחוץ לענין הגאולה (כיוון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי על ידי לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה, ומתחיל לחיות בעניני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש'הנה זה בא'".
הקושי לחיות את הגאולה, נובע מעצם העובדה שאנחנו נמצאים בגלות… גלות, אין פירושה רק שאנו מחוץ לארץ ישראל, אלא בעיקר שנמצאים בגלות פנימית: החשיבה שלנו היא גלותית, המבט שלנו על החיים הוא מזווית ראייה גלותית. בראייה גלותית, הנחות העולם תופסות מקום ראשון, והנחות התורה נמצאות הרחק הרחק, אם בכלל. היציאה מהגלות הפנימית, פירושה: הכרזת מלחמה על הטבע. וזה קשה…
הרב אברהם רייניץ
"יפגש עם זקני החסידים אשר בסמיכות לו, והם יורוהו בזה על ידי הניסיון שהיה להם במקרים דומים" (אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק י"ג עמוד ש"נ)
תקופה ארוכה הייתי נפגש מידי שבוע עם החסיד הישיש, הרה"ח הרב חיים סרברנסקי ע"ה, ל"התוועדות שבועית", בה שיתף אותי ברבים מזכרונותיו אודות פעילותו הכבירה של אביו לייסוד מוסדות חב"ד באוסטרליה. לא איש דברים היה ר' חיים, אך בכל זאת היה מרתק לשמוע ממנו דעה חסידית צרופה ומזוקקת.
באחת השנים, לקראת ג' תמוז, כאשר דיברנו על ההתקשרות לרבי בתקופה של העלם והסתר – הגיב ר' חיים ואמר: "הרי גם אצלנו היה מצב דומה"… והוא סיפר:
"כשהיינו ברוסיה, לא חלמנו שיבוא יום ונראה את הרבי. מאז עזב הרבי הריי"צ את רוסיה בשנת תרפ"ח, ועד שהגענו לפריז בשנת תש"ז, לא הייתה שום אפשרות לנסוע לרבי. אך למרות שלא ראינו את הרבי, התחזקנו בהתקשרות לרבי, וקיימנו את הוראותיו. היו חסידים שהיו זקוקים למסירות נפש כדי למלא את רצון הרבי, והיו אף שמסרו את נפשם בפועל. כל זאת כדי להיות מקושרים לרבי, למרות שהם בכלל לא יכולים לראות אותו.
"מה שחיזק אותנו באותן שנים, היה הלימוד החוזר ונשנה במאמר 'אין הקב"ה בא בטרוניה – תרפ"ה', בו כותב הרבי הריי"צ שבזמן הזה ניתנים כוחות יותר ממה שהיה לבני ישראל בזמן בית המקדש. אין ספק שגם כיום, כאשר שוב איננו זוכים לראות את הרבי – ניתנים אותם כוחות נעלים, ויש לנו את כל מה שצריך כדי להיות קשורים לרבי למרות ההעלם וההסתר".
בעיניו של ר' חיים, שבלטו מבעד לגבות לבנות עבותות, ריצד זיק של חכמה ופקחות חסידית, משולבת עם אמונה פשוטה יוקדת. זוכרני כאשר אמר לי בבטחון: "הרבי נמצא כאן בעולם הזה הגשמי, למרות שאיננו רואים אותו. וכי בזמן שראינו אותו – ראינו את העצם של הרבי? ראינו רק את הגוף, אבל לא הייתה לנו שום השגה ברבי!"
•
יום אחד שיתף אותי ר' חיים בסיפור הבא, שלקחו בצידו:
דודי, הרה"ח ר' בנציון שם טוב, התגורר באנגליה, אך היה מגיע לרבי לעיתים תכופות. בשנת תשי"ב חלפה שנה שלימה שהוא לא ביקר אצל הרבי. כאשר הגיע בשנת תשי"ג, שאל אותו הרבי "מה התחדש במהלך השנה", והוא הגיב שלא היה דבר מיוחד חדש. התפלא הרבי ואמר: "איך ייתכן? הרי אנחנו קרובים בשנה לביאת המשיח?!"
המילים הללו צריכים להדהד באזננו, כאשר מדברים על כך שחלפו כל כך הרבה שנים מאז ג' תמוז: אנחנו קרובים בשנים רבות לביאת המשיח! ממילא מובן עד כמה צריכים אנו להגביר את ההתקשרות לרבי, ולהגביר את הפעולות לקבלת פני משיח צדקנו.
נאה דורש ונאה מקיים, ר' חיים עצמו פרסם את בשורת הגאולה והגואל בכל מקום אליו הגיע. פעם סיפר לי, שבביקורו האחרון אצל בתו וחתנו, שלוחי הרבי מלך המשיח במרילנד, ביקשו ממנו לדבר בפני צעירים גויים, בוגרי בית הספר העממי הסמוך.
"אמרתי להם", שיתף אותי ר' חיים, "שמשיח עומד להגיע מאוד בקרוב, וכבר כעת העולם מתכונן ומתקדם לקראת העידן החדש. כדוגמה, סיפרתי להם על סקר שנערך ברוסיה – אותה רוסיה בה גדלתי ואשר מי שהצהיר על אמונתו בה' היה עלול להישלח לסיביר, אבל מאז שהרבי החל לדבר שמשיח פועל בעולם, גם רוסיה השתנתה, ובסקר שנערך שם לאחרונה התגלה כי 90 אחוז מאמינים שהקב"ה ברא את העולם!
"הצעירים הגויים מאוד התלהבו לשמוע את הדברים, וממש שמחו לקבל את בשורת הגאולה של הרבי, שהעולם כולו יהפוך לעולם שכולו טוב וקדושה.
"הרבי הכין כבר את העולם בשבילנו", סיים ר' חיים את דבריו, "עלינו רק למלא את החלק הקטן שלנו, ומיד נזכה להתגלות של הרבי מלך המשיח".
לקראת ג' תמוז מוגש בזאת קובץ 'בשורת הגאולה' מסוכם ומבואר משיחות חורף תשנ"ב בהוצאת את"ה העולמי.
בחוברת זו נעשה ניסיון להביא את הקטעים באופן שיהיה ניתן ללמוד כל סעיף ולהבינו כדבעי, גם באם לא נלמדה השיחה המלאה, ממנה מובא הסעיף.
לצורך כך הוספנו סיכומים וביאורים כדלהלן:
א. לפני כל סעיף מ"בשורת הגאולה", הובא רקע כללי אודות השיחה ובו מוסברת בקצרה תמציתה של השיחה המלאה – מה שנוגע להבנת הסעיף המובא. רקע זה יסייע ללומד להבין היטב את העניינים המדוברים בסעיף, הבאים בד"כ בהמשך לשיחה המלאה ממנה הוא מובא.
ב. לאחר כל סעיף, הובא סיכום קצר ותמציתי של המדובר בסעיף – העניינים היוצאים ממנו ב"בשורת הגאולה". סיכום זה נועד לסייע ללומד לפרט את העניינים המדוברים בסעיף לאותיות פשוטות ומפורטות, שיהיה ברור ללומד מהו ה"פועל יוצא" מסעיף זה.
ג. בסעיפים שהדבר נצרך, הובא הסבר מושגים ועניינים הנוגעים להבנת הדברים. פעמים רבות משתמש כ"ק אדמו"ר שליט"א בשיחותיו באיזכור מושגים המבוארים במקומות אחרים, וכן משתמש בביטויים ועניינים שהסברתם נדרשת ונותנת בהירות חדשה בהבנת השיחה. מושגים ועניינים אלו השתדלנו לבאר בשפה השווה לכל נפש באופן שכל אחד יוכל להבינם.
תודתנו נתונה לרב מאיר וילשאנסקי ולרב שלום דובער וולף על עזרתם הרבה בעריכת החוברת.
בתור מבוא ללימוד החוברת, הבאנו חלקים מראיון שהתקיים עם עורך הספר "בשורת הגאולה" הרב שמואל חיים בלומינג, על משמעותו המיוחדת של ספר זה, ועל משמעותם של ביטויי כ"ק אדמו"ר שליט"א המובאים בו. הראיון בשלימותו התפרסם בשעתו בגיליון 'התמים', וכאן הבאנו חלקים ממנו בלבד.
הרבי מאשר פרסום זהותו כמשיח בעיתונות
"מודעה מושכת-עין תולה לאחרונה בלוח המודעות בכותלו של בית משיח – דף שנדפס בשבועונים 'ישראל שלנו' ו'אלגמיינער ז'שורנאל', בענין "יחי המלך המשיח", ותוכן הדברים הוא, שהאדם החתום מטה מקבל על עצמו החלטות טובות בהוספה בתורה ומצוות, ומבקש מבורא העולם שכ"ק אדמו"ר שליט"א יתגלה כמלך המשיח". כך מדווח ביומן החדשות מ-770 בי"ג טבת תשנ"ג.
באותו שבוע, במדור 'תשובות ומענות' ביומן, מופיע המענה להר' יצחק שפרינגער שהכניס את המודעות שהדפיס בעתונים, והריל"ג הקריא לרבי את תוכן המודעות, כולל ש"הרבי הוא מלך המשיח", נתן הרבי את ברכתו הקדושה.
המודעות שהכין ר' איצ'ה, פנו בקריאה לכלל הציבור – להכיר ברבי שליט"א מליובאוויטש כמלך המשיח, ולהוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות לקבלת פניו. גם אלו שאינם יהודים, נקראו לקבל עליהם מלכותו של הרבי שליט"א – כמי שמנהיג את העולם כולו ומצעיד אותו לחיים של טוב, צדק ויושר, בתיקון העולם על ידי קיום שבע המצוות המיוחדות לבני נח.
האם הרבי יסכים?…
בראיון מיוחד שהעניק ר' איצ'ה בנושא זה סיפר כי את הכנת המודעות ליוו הרבנים והמשפיעים החסידיים, לצד העסקנים והפעילים בענייני משיח, כשעל פי עצתם והכוונתם של אלו, אשר צברו ידע ונסיון רב בתחום הפצת בשורת הגאולה, נקבעה צורתם ונערך תוכנם של המודעות, אשר יגיעו לרבבות בני–אדם, יהודים ואינם יהודים – ויבשרו להם על התגלותו הקרובה של הרבי.
"אבל" מוסיף ומספר ר' איצ'ה "היו עסקנים שונים שערמו בפנינו קשיים, הם טענו שפרסום כזה עלול להזיק חלילה לכבודה של ליובאוויטש ואף לרחק ממנה יהודים, חלילה… הם גם העלו סברא, שמכיוון שמדובר בפרסום בקנה מידה עולמי, אשר יביא את המסר לעשרות מליוני אנשים בארצות הברית ובעולם כולו – אי אפשר לצאת לקמפיין כזה ללא רשות מפורשת מהרבי.
טענה נוספת שנשמעה אז הייתה, שפרסום כזה חורג משטח הפעולה הפרטי שלנו, וחודר לשטחי פעולה של שלוחים רבים, שמקורביהם יראו את המודעה, וייגשו אליהם בשאלות… ואכן, אחרי דיון ממושך, הגענו למסקנה המתבקשת: לשאול את פי הרבי עצמו על פרסום המודעות, בעיתון ה"ניו יורק טיימס" [העיתון הגדול באמריקה] ובעיתונים גדולים נוספים.
"אם הרבי יאשר את הפירסום" אמרנו לאותם אנשים "הרי זו תהיה ההוכחה הטובה ביותר שהרבי מעוניין בפירסום זהותו כמלך המשיח בעולם כולו, ולא זו בלבד, אלא שתהיה זו גם הוכחה שלדעת הרבי אין כל חשש שפרסום זה עלול לרחק יהודים מליובאוויטש…".
הרבי מאשר פרסום זהותו כמשיח בעיתונות העולמית
את המשך הסיפור, בתשובתו הגורלית של הרבי – אנו יכולים לראות בעצמנו בפתק מתאריך כ"א טבת תשנ"ג, אשר נרשם בכתב ידו של מזכירו האישי של הרבי, ונשלח אל הרה"ח הרב שניאור זלמן גוראריה – לפי בקשתו המיוחדת לערוך תיאור מדוייק ולהנציח בכתב את תשובתו של הרבי בנושא, בכדי להסיר כל ספק ולמנוע כל בלבול בעניין חשוב זה. וכך נכתב בפתק:
"בהמשך לשיחת הטלפון שלנו היום, ובקש שאשלח לו בכתב המענה שקבלתי עבור ר' יצחק שי' שפרינגער בקשר להמודעות שהולך ומדפיס בלשון הקודש, אידיש ואנגלית בענייני משיח: הראיתי לכ"ק אדמו"ר שליט"א כל מודעה ומודעה וקראתי הכותרת שבכל מודעה, עם הכתובת וכו' [למשלוח ההחלטות – ל–770 איסטערן פארקווי] ואמרתי שהנ"ל שואל אם יכולים להדפיסה, ובכל פעם נענע בראשו הקדוש לחיוב".
חיש קל התפשטה הידיעה על אישורו של הרבי לפרסום, שגרמה לשמחה גדולה בקרב החסידים, על הגילוי הגדול לו זכו מהרבי שליט"א, בעיצומה של התקופה המיוחדת בה הוא מתגלה לעמו כמלך המשיח – כאשר הוא מעודד את פרסום בשורת הגאולה וזהותו של הגואל באופן שבו "יכירו וידעו כל יושבי תבל" במלכותו.
בסיום הראיון המיוחד, נשאל ר' איצה האם "אנו רואים כאן אישור של הרבי לפרסום זהותו כמשיח בלי שום הגבלות?" ובלי היסוס הוא משיב: "ברור ומובן! ויתירה מזו, אנו רואים כי פרסום מודעות בעיתונות העולמית הם בפירוש "באופן המתקבל" בעיני הרבי, ואין לחשוש שחס ושלום פרסום כזה ירחק יהודים מליובאוויטש!…
אני מקווה שראיון זה לא יהיה בבחינת "זכרון מימי קדם", אלא באופן של "נזכרים – ועל ידי זה – נעשים": להמשיך את הפעילות להפצת בשורת הגאולה ביתר שאת ויתר עז, עד שנזכה להתגלות המושלמת של הרבי, תיכף ומיד ממש!"
אשר חרפו עקבות משיחך…
בשלהי חודש טבת תשנ"ג, כבר ראו המודעות של ר' איצ'ה את אור הדפוס, והתפרסמו בעיתונים שהגיעו לרבבות בתי אב ברחבי העולם. מליוני אנשים, יהודים וגויים, התוודעו לבשורת הגאולה של הרבי. אבל כמו לכל דבר שבקדושה – גם כאן קמו מתנגדים שניסו להילחם ולהפריע לפרסום הנפלא. לגודל הכאב, הגיעה ההתנגדות הזו מכיוונם של כמה מאחינו ובשרינו…
למרבה הצער, בימים שאחרי פרסום המודעות, פרסמו אנשים מסויימים הודעה לעיתונות, בה הם חתמו בשם ארגון "אגודת חסידי חב"ד העולמית" – בהודעה נכתב כי לאף אחד אין רשות לפרסם דברים בשם ליובאוויטש מבלי רשותם. הודעה זו גרמה לבלבול ומבוכה רבה בקרב הקהל, ולחילול ה' נורא ואיום שמעולם לא היה כמוהו.
חבר הנהלת אגו"ח העולמית, הרה"ח שניאור זלמן גוראריה הזדרז לשגר מכתב בהול למזכירו של הרבי, הרב חודקוב – בו הוא מוחה בתוקף על ההודעה המחוצפת. במכתב נוסף אותו הפנה לאלו שפרסמו את ההודעה, הוא מתבטא במילים חריפות ביותר ומזהיר אותם לחדול ממעשיהם ולהפסיק מיד את התנגדותם לפרסום בשורת הגאולה.
"קליפת 'עמלק' התעטפה בגלימה חסידית…"
ביום ד' אדר, במהלך נאומו של ה'חוזר' הגה"ח ר' יואל כהן בעת חגיגת סיום הרמב"ם ב-770, הוא התייחס לנושא הבוער ותקף בחריפות את הלוחמים בהפצת בשורת הגאולה:
"..בימים אלו מתקיימת "אסיפה". ידוע הכלל שכאשר ברצונך לברר "על איזו מתכונת מתנהלת האסיפה ועל אלו הנחיות", הנך מביט היישר אל מארגן האסיפה, וכפי הלך מחשבתו ורוחו הנך נוכח על נסיבות האסיפה ותוצאותיה, ומה היא אמורה להוביל ולתקן.
בראש אסיפה זו עומד, לא פחות ולא יותר, אותו "עמלק" המתעטף בגלימת חסיד נלהב שכל כוונתו לש"ש ומסלף את דברי הרבי בצורה כה גסה ובוטה, גורם להרס וחורבן ומטיל ספק באמונתם של רבבות מעמך ישראל, ושיקר בשמא דמלכא. ואלו מן הצד הנוכחים בנעשה, מאבדים את אמונתם, בראותם שדברים אלו יוצאים מפי חסיד נלהב…
באסיפה זו צריכים לדון על נושא "פירסום המשיח וזהותו", וכל אחד אשר מוח לו בקדקדו יודע את אשר אותו אחד יוזם באסיפה זו, למה מכוונת כל האסיפה ולאלו תוצאות הוא מצפה…
כאשר אנו עומדים ומביטים לנוכח המצב אליו הגיעו יהודים אלו, אסור לנענע לו בראש ולא להתייחס להנהגתו הפרועה. צריכים לעמוד לו מנגד. ולא לשם "מחלוקת" ח"ו, אדרבה – לשם "שלום". וכולנו יחדיו, כולנו כאחד יחד עם אותם יחידים –בודדים, ניכנס בשטורעם להכין את כל העולם לקבל פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!".
גם תלמידי התמימים ב-770 – חיילי בית דוד פרסמו באותם ימים "מחאה והבהרה" בה הם מוקיעים את אלו הלוחמים נגד ענייני משיח ומצהירים כי ימשיכו לשאת בגאון את דגל האמונה והפצתה – כרצונו הקדוש של הרבי. על מכתב מחאה זה חתמו מאות רבות של תמימים ואנ"ש.
הגזירה הנוראה…
אבל למורת רוחם של חסידי חב"ד בעולם כולו – המשיכו אותם אנשים – במלחמתם הנוראה. הם אף הגדילו לעשות, ופנו לבית המשפט של הגויים, שבהוראתם הוציאו צו האוסר לפרסם בעיתונות כל מודעה שבה מוזכר שמו או מופיעה תמונתו של הרבי שליט"א.
למעלה מחצי שנה ריחפה הגזירה האיומה, שגרמה צער רב לעדת החסידים, כאשר דבר המלך, שמו ותמונתו נאסרו לפרסום בעיתונות האמריקאית. אם בתחילה היו עוד כאלו שלא ידעו מכך, הגיע חג השבועות וכמו בכל שנה, התפרסמה בעיתונים מודעה הקוראת ליהודים להגיע עם ילדיהם, לשמוע את עשרת הדיברות – אבל בשנה זו לא הוזכר כי זוהי "קריאתו של הרבי שליט"א מליובאוויטש"…
השמטת שמו של הרבי מהמודעה, הבליטה שוב את קיומה של הגזירה וקוממה את החסידים, שהחליטו לפעול ולעשות הכל כדי להסיר את החרפה ולהחזיר את כבודו הרבי שליט"א וזכות פרסום דבריו ונבואותיו, לרבבות בית ישראל, באמצעות העיתונות הכללית.
החסיד ר' איצ'ה לא חסך כל מאמץ ופעל בכל כוחו להמשך הפרסום בו התחיל, בשליחותו ובברכתו של הרבי. לקראת כ"ח סיוון, מאמציו נשאו פרי ונחלו נצחון חלקי, כאשר הצליח לפרסם בעיתון מודעה על עמוד שלם, הקוראת ליהודים להתכונן לקבלת פני משיח, על פי דברי הרבי ונבואתו על הגאולה הקרובה.
אמנם, עקב הגזירה, בכל פעם שהוזכר הרבי, נכתבה רק המילה "הרבי" ללא כל תואר נוסף ("הרבי מבשר..", "הרבי מבקש..") – מתוך ביטחון שהקוראים יבינו מעצמם כי מדובר על הרבי האחד והיחיד בעולם (שלמרבה הצער, נאסר פרסום שמו בעיתונים..). הייתה זו תחילתה של הנחמה והתיקון, שהמריצה את החסידים לפעול במלוא המרץ לביטולה של הגזירה לחלוטין.
בשלב זה נכנס לתמונה, החסיד הנודע הרה"ח רחמים (רמי) אנטיאן ע"ה, שנכנס לעניין בכל כוחותיו והשקיע ממון רב לשכור עורכי דין מהשורה הראשונה, כדי לפתוח במאבק משפטי לביטול הגזירה.
יד החסידים על העליונה!
בתאריך י' אלול, אחרי 151 ימים לגזירה – התבשרה עדת החסידים על ביטולה, לפי החלטת בית המשפט הפדראלי – אשר גם הגויים היושבים בו, פסקו כי רק הרבי מלך המשיח מנהיג ומנהל את תנועת חב"ד ליובאוויטש, ואף אחד לא יכול לאסור את פרסום שמו ותמונתו ולמנוע את הפצת דבר המלך לעולם כולו.
בשורת ה"דידן נצח" הגיעה בערב שבת קודש, ממש בסמוך לשקיעה. החסידים ציינו בהתרגשות את העובדה המופלאה כי זמן קצר קודם לכן, כשיצא הרבי לתפילת מנחה – בדיוק בעת בה התחולל המאבק המשפטי בין עורכי הדין – נגלה הרבי אל החסידים במרפסת במשך כ-45 דקות, במהלכן הוריד הרבי את הכובע מראשו – כפי הנהוג לעשות בפני בית המשפט. החסידים ראו בכך סימן למה שהתרחש באותם רגעים…
כבר באותו יום, בעיתון שירד לדפוס בליל שבת – פורסמה שוב מודעת בשורת הגאולה, על גבי עמוד שלם. גם עובדי עיתון ה"ניו-יורק טיימס" הביעו את פליאתם באזני מנהלי 'המטה להבאת המשיח': "דמות כזו ציבורית, מנהיג כלל עולמי – כיצד ייתכן שכבר חצי שנה לא פורסם שום דבר בשמו?…"
במהלך השנים- עד יומו האחרון, המשיך החסיד ר' איצ'ה לפרסם מודעות אלו, כשהוא משקיע לשם כך ממרצו ומכספו, ודואג להשיג את המימון לתשלום המחיר הגבוה למודעות אלו.
מאז ועד היום, ממשיכה בשורת הגאולה להתפרסם בעיתונים השונים ברחבי העולם, מגיעה לרבבות אנשים ומעוררת אותם להתכונן לקבלת פני משיח צדקנו.
הרהורי תמים, גיליון 'קודש לנשיא הדור'
זה הי' באותם ימים מבולבלים, אחר ג' תמוז תשנ"ד. אלו מיימינים ואלו משמאילים. כולם שואלים זה לזה "עם מי האמת", "עם מי צריך ללכת?".
גם החסידים בלונדון שבאנגלי' חיפשו כיוון. חיפשו מענות. חיפשו עידוד, כח ובהירות. במצב שכזה מצאו לנכון לגשת לר' מענדל, לשמוע עצה, לאן פונים בזמן קשה שכזה.
כדרכו, סיפר ר' מענדל לחסידים האנגליים משל.
תושבי כפר קטן ונידח התפרנסו מייצור דבש ומכירתו לערים הגדולות הסמוכות. אך הכפריים נתקלו בבעיה: בכל פעם, אחרי שעבדו שבועות וחדשים לקבץ את כל הדבש מכל הכוורות, היו יוצקים את הדבש לחבית גדולה ומכינים אותה למשלוח. אך בכל לילה היו מגיעים דובים רעבים, וזוללים את הדבש בלי טיפת רגש לכל העמל ויגיעה של הכפריים המסכנים…
בכל יום ניסו הכפריים קונץ חדש, כיצד להקשות על הדובים. אך תאוות הדובים תמיד גברה על חכמת האיכרים, ובסוף הלילה נמצאה החבית ריקה. בבוקר נואש נקראו כל חכמי הכפר לטכס עצה, כיצד להתגבר על הדוב החזק.
בתום לילה ארוך של העמקת הדעת, הצליחו החכמים לייצר פטנט מיוחד. החבית תונח גבוה על העץ. ומה בכך? הרי כבר נוסה הרעיון הזה, וגם על העץ יודעים הדובים לטפס? אלא, בכל פעם שינסה הדוב לטפס, ענף עץ גמיש וחזק יצליף בו. אם ינסה שוב, הענף יצליף שוב ושוב.
באותו הלילה, הראשון להתקנת הענף, התחבאו החכמים מרחוק לראות האם תצליח תוכניתם. המחזה שראו היה מדהים: הדוב הריח את הדבש, התקרב לעץ בצעדים גמלוניים והחל בטיפוס. אך מיד כשהדוב שם את רגלו על אחד הענפים, הצליף הענף הגדול בעוצמה אדירה ישר בפני הדוב השעיר! הדוב, כצפוי, התעצבן נורא, פנה אל הענף החוצפן והחל להרביץ לו בחזרה. לזה ציפו החכמים, הם ייצרו את הפטנט כמו בומרנג. הענף הצליף בדוב שוב, דבר שגרם לדוב להתעצבן עוד יותר ולנסות להלחם בענף ביתר חוזק. ושוב קיבל הדוב את המכה העצומה בחזרה בפניו, עד שהדוב שכח לגמרי מהדבש המתוק, ושם את כל כוחותיו במלחמת תנופה בענף המחוצף. התברר שהענף הי' חזק יותר מהדוב, ובסוף הקרב הקשה נפלה גופת הדוב ארצה.
ממש כך עכשיו, הסביר ר' מענדל, כ"ק אדמו"ר שליט"א מסר לנו את הדבש, הרי הוא בשורת הגאולה. אבל הסטרא אחרא יודע שאם נגיע לדבש ונאכל אותו, נתחיל לחיות עם בשורת הגאולה, חיים גאולתיים, עם 'המשקפיים של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א', אזי הוא גמר את תפקידו. אין לו סיכוי. מביא הסטרא אחרא ענף מחוצף ומעצבן – מתגנד להפצת בשורת ונבואת הגאולה, לחיות האדירה בעניני משיח – שכל-כך מצליח להרגיז אותנו ולעורר בנו את מדת הנצח. אנחנו מתרגזים כל כך עד שלא שמים לב באיזו פשטות הצליח הקלוגינקער להסיח את דעתנו מהדבש המתוק!
בשביל להגיע לדבש, מוכרחים לוותר על האגו שלנו, על הישות והמציאות. להתבטל לגמרי לרצון העליון, בלי הרגשת היש. ככה – ורק ככה – נוכל להגיע לרצונו הק' של כ"ק אד"ש בלי ליפול 'לעת זקנה ככלות כחנו', מרוב התעסקות בפוליטקה והתרגילים של הענף המעצבן…
*
חסיד יקר! כבר 33 שנה שהדבש מחכה שם גבוה בעץ!! אין ברירה. חייבים לבלוע את הישות, לא להכנס לוויכוחים עם הענף, לדיונים כיצד אפשר לטרפד אותו ולהוכיח לו שהוא טועה. עלינו להמשיך הלאה ב"דברי הרב", להסתער ולעבוד, בלי לתת למדת הנצח לשלוט בנו. הבה נתמקד בכ"ק אדמו"ר שליט"א, ברצונו הקדוש, "און קוקט נישט אויף די זייטן" [=אל תסתכלו על הצדדים] גם אם ה'זייטן' עוקצים לנו חזק ב'ישות' שלנו, במקומות הכואבים, ומעוררים אצלנו נצחנות, את מדת הנצח נשאיר לכ"ק אד"ש, מלך המשיח, "שינצח את כל האומות שסביביו", שכבר התחיל לנצח בכמה ענינים. בינתיים, אנחנו נגיע לדבש, וננצח את הגלות…
שליח הרבי מלך המשיח בישוב רוויה הרב מנחם מענדל בלוך מוסר מידי שבוע שלושה שיעורי תורה קבועים במושב בית-יוסף.
נוכח המצב המורכב ביקש אחד המקורבים ממארגני השיעור ברכה מהרבי מלך המשיח באגרות קודש לקיום השיעור כסדרו. התשובה הברורה לא הותירה ספק והדהימה את השומעים.
אגרות קודש חלק א, עמוד קב (אגרת ס):
[ד' אד"ש תש"ג]
לחגיגת בר מצוה שלך, הנני לשלוח לך ברכותי, אשר ביום הזה שנהיית גדול תלך הלוך וגדול בלמודיך ובהנהגותיך, והוריך וא"ז יחיו ישבעו ממך רב נחת וענג.
בימי מרדכי, כשהיו ישראל בגולה, אמר המן האגגי להשמיד כל היהודים. מה עשה מרדכי – כנס צעירי ישראל ולמד עמם תורה, ועל ידי זה בטלה הגזירה.
בהיות עם ישראל על אדמתו, ואיש תחת גפנו, אפרים ויהודה גוי אחד בארץ, ושלמה בן דוד מלכם בראשם, ויבן בית לה', ציוו חכמינו אשר לא יבטלו התלמידים מתורתם לבנין בית המקדש!
כי התורה עץ חיים היא למחזיקים בה. בכח תורת משה אשר צווה בחורב [א]ל כל ישראל חקים ומשפטים, ועל ידי שמירת מצוותי', נעמוד בפני כל הקמים עלינו בגולה, ונזכה בקרוב ליום ה' הגדול אשר ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ויגאלנו על ידי משיח מנחם משיב נפשנו.
חזק ואמץ בלימוד התורה ובקיום המצוות!
באיזה אופן קישר הרבי מלך המשיח את מלחמות ישראל לבשורת הגאולה?
כיצד ניתן להצביע על חורבן כל כך גדול ולקשר אותו במוח ובלב לגאולה?
ועד כמה המסר של "הגיע זמן גאולתכם" רלוונטי לימינו ורק הולך ומוסיף מאז הכרזת הנביא?
פודקאסט מרתק עם המרצה הרב נחמיה גריימזאן בהגשת מערכת "אוזניים לשמוע" שעל ידי את"ה העולמי
הנחיית תוכנית: הרב מני ששון. עריכת תוכנית: הת' אהרון יעקבאוויטש. הפקה: מערכת "אוזניים לשמוע" שעל ידי את"ה העולמי
לשמיעה רציפה לתוכנית השבועית חייגו לטלמסר את"ה: 6358*
כבר בשנת תשמ"ז, לאחר שבשבת פרשת ויגש, בהתוועדות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א זעקו כל הקהל 'עד מתי?' בהתעוררות מיוחדת לגאולה, ישבו עשרים וחמשה רבנים בראשות הרב מארלאוו לדיון מיוחד בנושא, והוציאו פסק דין הקובע כי על פי תורת אמת הקב"ה חייב להביא את הגאולה מיד. למחרת, בעת חלוקת הדולרים, הגיש הרב מארלאוו לרבי את פסק הדין.
גם בקיץ תנש"א, כאשר עמדו על הפרק פסקי הדין של הרבנים שהגיע זמן הגאולה והרבי הוא מלך המשיח - היה הרב מארלאוו אחד הכוחות הדומיננטיים ביותר בעניין. אחרי ג' תמוז, התייצב הרב בגאון לצד מחנה המאמינים והמפרסמים את בשורת הגאולה, וניצל כל הזדמנות לעורר ולחזק את אמונת החסידים שהרבי יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
התמסרות עילאית לחיזוק האמונה
בליל ב' ניסן ה'תשנ"ה קיימה 'האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה' מפגן אמונה ענק לקבלת פני משיח צדקנו – בהיכל 'יד אליהו' בתל-אביב. הגה"ח הרב יהודה קלמן מארלאוו המרא דאתרא דשכונת המלך, הגיע אז לראשונה בחייו לארץ הקודש במיוחד לרגל כינוס זה, כשהוא נוחת שעות ספורות לפניו וטס חזרה עוד באותו הלילה – כל זאת על מנת להשתתף, לחזק ולעודד את האמונה הפשוטה בדברי הרבי מלך המשיח.
[במאמר המוסגר נציין כי: עם נחיתתו בשדה התעופה, "קיבלה את פניו" משלחת מיוחדת מטעם 'בית דין רבני חב"ד באה"ק' שהודיעה לו כי ביה"ד אוסר עליו להשתתף בכינוס האמונה… התגובה המיידית לא איחרה לבוא, כאשר הגה"ח הרב משה אשכנזי ע"ה, זקן רבני חב"ד ורב קהילת חב"ד בתל-אביב, שהגיע יחד עם מקבלי פניו של הרב שבאו לקחתו לכינוס, הבהיר כי "הרבי מינה אותי על העיר בה מתקיים הכינוס (ת"א) ואני פוסק לך להגיע לכינוס!…"]
נאומו של האורח המיוחד היה למשך דקה לערך, וכה היו דבריו "התאספו כאן לחיזוק האמונה במשיח, בביאת המשיח ושהמשיח כבר נמצא עימנו. אני רוצה להודיע שבדרך כלל נאומים אין זה המקצוע שלי, לכן אקצר:
רק רציתי להביע שזכיתי לייצג את קהילת קראון הייטס "כאן צווה ה' את הברכה" – הנמצאים כאן ברוח, להשתתף עם הנאספים כאן ב"ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה", ולייצג את אלו המכריזים 'עד מתי?' וחשוב לציין שעכשיו כבר עברו עשרה חדשים (מג' תמוז) שמורה על זה העניין של עד מתי?…
והעיקר, שמסיימים בטוב שהיום כבר נסתיימו ונמלאו שבע שנים שלימות מאז שהרבי מלך המשיח הודיע לנו אודות הכרוז של 'יחי', אז אני המייצג את קהילת קראון הייטס המכריזים זה – כאן בארץ הקודש רוצה לסיים בטוב: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". בהכרזה משולשת זו הסתיים הנאום…
בני ביתו של הרב מספרים כי בתקופה בה חלה ונפל למשכב, ביקש הרב להשיג עבורו את צילומי הווידאו מאותו כינוס מיוחד, בכדי לחוות שוב את עוצמת האמונה במפגן האדיר.
ריקוד 'יחי' ממיטת חוליו
בימיו האחרונים, כאשר שהה בבית הרפואה, הגיעו עשרה בחורים מישיבת תומכי תמימים ב-770 להתפלל יחד עם הרב קבלת שבת במניין. בטרם התחילו בתפילה, ביקשו מהם בני המשפחה למהר קצת בתפילה, עקב מצבו של הרב. כאשר הגיעו לסיום הפזמון 'לכה דודי', סימן להם הרב בידו שיערכו ריקוד של 'יחי' כנהוג בבתי כנסת חב"ד.
כשהבחין בהתלבטות שלהם, קם מכסאו והחל לרקוד בעצמו ולשיר 'יחי אדוננו'. עשר דקות נמשכו הריקודים, ולאחריהם חזר למיטתו כשהוא מותש לחלוטין. המאמץ היה כל כך גדול, שלאחר התפילה לא היה הרב מסוגל לעשות קידוש, ונאלץ לנוח שעתיים תמימות. לאחר שהתעורר אמר למשפחתו: "זו היתה תפלה מיוחדת".
בלי 'מלך המשיח' לא אוכל לחתום…
סיפר הרב יקותיאל מנחם ראפ: פעם בקשנו חברי "המטה העולמי להצלת העם והארץ", מרבני הבי"ד דקראון הייטס שיכתבו לציבור מכתב קריאה לפעול בעניני שלימות והצלת ארץ ישראל, ורצינו שעוד רבנים יצטרפו ויחתמו עליה.
אמרתי להרב מארלאו ע"ה, שאם יהיה כתוב על אד"ש מה"מ התואר מלך המשיח רבנים אחרים לא יחתמו. וע"כ אמר לי: "אם לא יהיה כתוב על הרבי התואר "מלך המשיח" – אזי לצערי, לא אוכל לחתום על הקריאה"…
