"עזבי אמא, הוא סתם עושה את עצמו" • הרב שניאור זלמן אבצן 

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

הבן שלך חוזר מהלימודים.

המחנך שיבח היום ילד אחר על ההתמדה שלו, על העזרה שהגיש או על האחריות שגילה.

במקום לפרגן, יוצא לו מיד: "נו… הוא רק רוצה שכולם יראו אותו." "הוא סתם עושה הצגות." "אל תאמיני לו, הוא לא באמת כזה."

כהורים, זה רגע שמבלבל אותנו.

מצד אחד, אנחנו רוצים לחנך שלא מדברים כך על אחרים.

מצד שני, משהו בתגובה הזו מרגיש גדול יותר מהמשפט עצמו.

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את פנחס. לאחר מעשה הגבורה שלו, במקום לראות את המעשה הגדול שעשה, יש מי שאומרים: "ראיתם בן פוטי זה…"

במקום להתבונן במעשה, הם מנסים להסביר מי הוא, מהיכן בא, ומה כנראה הניע אותו לפעול.

הקב"ה אינו מתעלם מדבריהם. להפך. התורה מייחסת את פנחס מחדש: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן."

רש"י מסביר שהקב"ה מייחס אותו לאהרן הכהן כדי להשיב למבקרים.

הקב"ה לא מלמד אותנו לפרש את ליבו של פנחס, אלא מעיד בעצמו על דמותו, ובסופו של דבר אף מעניק לו את ברית השלום.

אולי גם אנחנו יכולים ללמוד מכך.

כשהילד אומר: "הוא עושה את זה רק כדי שיאהבו אותו."

אפשר לעצור רגע ולומר: "יכול להיות שאתה צודק, ויכול להיות שלא. האמת היא שאנחנו לא יודעים מה היה בלב שלו. רק הוא והקב"ה יודעים."

"אבל דבר אחד אנחנו כן יודעים. אם הוא עזר לחבר, אם הוא התאמץ, אם הוא עשה מעשה טוב, אפשר להעריך את המעשה גם בלי לדעת מה הניע אותו."

ורק אחר כך, כשהשיחה כבר פחות עוסקת בילד האחר, אפשר להפנות את המבט פנימה.

"תגיד, איך הרגשת כשהמחנך שיבח אותו?" "מה עבר עליך באותו רגע?" "מה זה עורר אצלך?"

לאט לאט אנחנו מגלים שהביקורת על החבר לא תמיד התחילה בו.

לפעמים היא התחילה בכאב קטן. בתחושת החמצה. ברצון שגם אותי יראו. שגם אותי יעריכו.

זה אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים.

לא למהר להסביר לילד מה עובר בלב של אחרים, כי את זה איננו יכולים לדעת.

אבל כן לעזור לו להבין מה עובר בלב שלו.

כי ילד שלומד להעריך את הטוב שבאחר, גם כשהוא עצמו מתקשה, ולזהות את הרגשות שמתעוררים בתוכו במקום לייחס מניעים לאחרים, רוכש מתנה שתלווה אותו כל חייו.