כמו ציר של ספינר • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

ביום שישי האחרון למדנו בכיתה את השיחה של הרבי על המסירות הנפש של הרבי הקודם שסירב להשתחרר מהכלא הרוסי כאשר הבין שהדבר כרוך בנסיעה ברכבת בשבת, אף שניתן היה למצוא לכך היתרים הלכתיים.

השיחה הזו החזירה אותי בזמן בכמעט שני עשורים. הייתי אז שליח צעיר בין התמימים השלוחים בישיבה ברמת אביב. זה היה שבת ג' תמוז או שבת קודם, הייתה התוועדות גדולה בישיבה ואחת הנקודות המרכזיות שלה הייתה הנקודה הזו של מסירות הנפש של הרבי הריי"צ, לא רק על עניינים של עיקרי הדת, אלא גם דברים שלכאורה היה אפשר למצוא להם היתר הלכתי.

באיזשהו שלב בשעות הצהריים המאוחרות של השבת הארוכה בשנה ההתוועדות הסתיימה. אנ"ש התפזרו לבתיהם והתמימים לדירותיהם. אני ישנתי בדירה ברחוב גרונימן, ורק המחשבה על הדרך לשם בחום הלוהט והלח, גרמה לי לוותר מראש ונשארתי באולם הממוזג ששיירי התוועדות טובה ניכרו בו היטב.

הסתובבתי בין הספריות, מחפש ספר כלשהו להעביר בו את הזמן עד למנחת השבת, ולפתע נתקלתי בספרון ילדים מאוייר וצבעוני. הספרון היה נראה כחלק מסדרת סיפורי מופת על גדולי ישראל בהוצאה חרדית כלשהי, לא חב"דית. כיון שאין כמו ספר ילדים קליל להעביר שעת בדידות מעיקה, התרווחתי לי בכסא הפלסטיק והתחלתי לקרוא.

2.

זמן רב חלף מאז ואי אלו פרטים נשכחו במרוצת השנים, אבל תורף הסיפור היה על תלמיד חכם אחד, רב וגאון בקי בכל התורה כולה שחי בברית המועצות כשפרץ השלטון הקומוניסטי. הסיפור מספר על הרב שנאלץ לעזוב את הישיבה ולאחר מכן את בית המדרש ואת בית הכנסת אחרי שאלו נסגרו על סוגר ובריח. בהמשך, ואני כבר לא זוכר מדוע, הוא גם נאלץ להתגייס ולשרת בצבא הרוסי.

כיון שגאון גדול היה הרב, הוא פסק שכל שירותו בצבא הוא בגדר פיקוח נפש ולכן מותר לו להשתתף בלחימה בשבת. אלא שאז, ממשיך הסיפור, יום אחד עמד הרב בפני מצב מורכב במיוחד. המפקד בישר לחיילים על ביקור של מפקד בכיר ביותר שאמור להגיע בשבת הקרובה ולבחון אישית את רמת הכושר של החיילים. במסגרת תרגיל הראווה יתבקשו החיילים להפגין את כישורי הירי והצליפה שלהם אל מול המפקד הבכיר.

הרב שכאמור היה גדול בתורה עמד בפני דילמה לא פשוטה. מחד הרי ברור שאין זה מצב של פיקוח נפש קלאסי שבו הוא נאלץ להציל או להגן על חייו, מאידך הרי לסרב פקודה בצבא האדום זה לא דבר שבא בחשבון, ולא משנה אם מדובר בלחימה בשטח אויב או בתרגיל ראווה למול מפקד בכיר, במיוחד כאשר הסיבה היא אמונה דתית.

כיון שגאון גדול בתורה היה הרב דנן, החל דן ומפלפל במוחו החריף בדבר הגדר ההלכתי של מצבו כרגע הוא הפך בה והפך בה, העביר בראשו המבריק והחריף את כל הלכות שבת החל מהגמרא וכלה בראשונים ואחרונים, כך מתואר בסיפור, והגיע למסקנה, שעל פי הלכה, במצב שבו הוא נמצא יש היתר לעשות מלאכה בשינוי.

ואז מגיע הנס הגדול. כשמגיע תורו של הרב לירות, הוא נוטל את הרובה הופך אותו לעיניהם הנדהמות של מפקדי הצבא הרוסי ויורה ברובה ההפוך כשההדק כלפי מעלה. כמובן שבאותו רגע נס גדול נעשה לו וכל הכדורים שירה קלעו במטרה משל היה המעולה שבצלפים לעיניהם המשתאות של כולם.

3.

טוב, אינני מחזיק פטיש איני בא לשפוט איש. ובכלל, מי אני שאחלק מחדרי הממוזג ציונים ועוד ליהודים שחיו במסירות נפש וחוו תלאות שאין לתאר. ובטח שלא אסתבך עם גדול בישראל שלמרות שאינני זוכר כרגע במי מדובר, וודאי היה יהודי תלמיד חכם וירא שמיים.

אלא שהניגודיות הזו בין שני האירועים שתפסו את תשומת ליבי באותה שבת, בלט כל כך, עד שאני מוצא את עצמי כמעט שני עשורים לאחר מכן מהרהר בה מפעם לפעם.

וזה לא עניין של השוואה או הצגת צד אחד טוב יותר או צודק יותר לעומת הצד השני. זה לא שצד אחד מזלזל במצוות או מציג גישה פשרנית או מקילה חס ושלום. אין שום ספק שאותו רב נהג על פי שולחן ערוך ועל פי כל כללי ההלכה.

אז מה בכל זאת כל כך בולט בין שתי הגישות הללו. גישת ה'מלאכה בשינוי' לעומת ה'לא נוסע בשום אופן למרות שניתן למצוא היתרים'?

ארכימדס שהיה מגדולי חכמי יוון אמר פעם: "תנו לי נקודת משען ואניף את העולם". כלומר, אין דבר שבלתי אפשרי להזיז כל עוד יש לך נקודת משען יותר יציבה מנשוא ההזזה. והשאלה שאני מוצא את עצמי מהרהר בה היא מהי נקודת המשען שלי? האם נקודת המשען היא התורה והמצוות וממנה אני יכול להזיז את העולם, או שמא נקודת המשען שלי היא העולם וממנה אני מזיז את התורה – על פי הלכה כמובן.

וזה מה שהרבי הריי"צ מלמד אותנו בסיפור הזה. יש ציר אחד יציב, חזק ונוקשה. הוא לא יזוז ולא ישתנה. סביבו הכל יכול להשתנות ולהסתובב. כמו כנפיים של ספינר.

לתגובות: shneorc@gmail.com