לפעמים ההתנהגות מרעישה, אבל הבקשה שקטה • טור חינוכי

הרב אריאל קהניאל, יועץ חינוכי M.Ed, מרצה, מאמן מנטלי ומלווה מוסדות חינוך בארץ ובעולם

"למה הוא עושה לי את זה?"

זו אולי השאלה הכי טבעית שעולה כשהילד שוב מתעקש, מתפרץ, בודק גבולות או "עושה דווקא".

אבל דווקא כאן, רגע לפני שאנחנו מגיבים, יש מקום לשאול שאלה אחרת:

"איזו תודעה נבנית בו מהתגובה שלי?"

בעולם ה־CBT מדברים על הקשר הישיר בין מחשבה, רגש ותגובה:

מה שאני חושב, יוצר את מה שאני מרגיש.

מה שאני מרגיש, יוצר את איך שאני מגיב.

אם אני חושב שהילד נגדי, ארגיש מאוים, ואגיב מתוך שליטה, כעס או ניתוק.

אבל אם אני מבין שהוא מחפש ביטחון, משמעות, שייכות, אני ארגיש אחראי, ואגיב מתוך הנהגה.

הגישה האדלריאנית מזכירה: התנהגות לא רצויה היא קריאה רגשית, לא בעיה לתיקון.

הילד לא "רוצה להרגיז", הוא מבקש קשר, מקום, נראות.

הרעש החיצוני הוא הדרך שלו לומר: "תראו אותי. תחזיקו אותי, גם כשאני לא מצליח".

וכאן נכנסת החסידות שהיא תורת הנפש היהודית ומעמיקה עוד יותר:

הילד איננו רק בעל צורך רגשי. הוא נשמה אלוקית ממש,

מהות פנימית של אור, טוב ושליחות.

גם כשיש קושי בהתנהגות, הפנימיות שלו נשארת טהורה, שלמה.

וכשאנו פונים מתוך תודעה זו, מתרחש מהפך:

אנחנו לא מגיבים להתנהגות, אנחנו פונים לנפש.

ילד זקוק שמישהו יזכיר לו מי הוא באמת.

לא רק מה מותר ומה אסור, אלא מה טמון בו. אלו מתנות וכוחות הוא קיבל מהקב"ה.

כשמסתכלים עליו בעיניים של נפש, הוא מתחיל לפעול מתוך הנפש.

הנהגה חינוכית, איננה תגובה טכנית או רק הצבת גבול,

אלא החזקה פנימית רציפה של מהות הילד.

זו איננה "התמודדות" עם התנהגות, אלא תזכורת לזהות.

וכשזה מה שהילד פוגש, הוא כבר לא צריך לצעוק דרך ההתנהגות שלו כדי לזכות במבט שלנו.

אז רגע לפני שאנו מגיבים, נעצור.

ניקח נשימה. ונשאל את עצמנו:

מה הילד באמת צריך ממני עכשיו, כדי להרגיש שהוא שייך, שהוא אהוב, שהוא מסוגל?

ומה אני צריך לזכור, כדי לראות בו את נשמתו, גם כשהיא עטופה בקושי?

כי כשאנחנו זוכרים מי הוא באמת, אנחנו עוזרים לו להיזכר בזה בעצמו.

וזה חינוך שלא נשען רק על טכניקה, אלא על ראייה פנימית.

חינוך שמתחיל בנפש, ומגיע עד הלב.

חינוך מתוך תודעה אלוקית־חינוכית, שמגדלת את הילד, מבלי לכבות את האור הנפלא שבו.