מעין עולם הבא • משיח בפרשה

להורדת הדרשה בעברית

קבוצה של חבר'ה ישראליים שלא חוו אף פעם סעודת שבת הוזמנה לבני ברק לשבת.

לאחר התפילה נשלח כל אחד לאכול אצל משפחה וסוכם שיפגשו לאחר הסעודה בבית הכנסת.

אחרי הסעודה כולם מגיעים כמתוכנן לבית הכנסת ופוגשים שם את אחד החבר'ה כשהוא רעב ומבואס. "מה, לא אכלת?!"

"איזה אכלתי. אל תשאלו" הוא עונה.

"הלכתי עם המארח הביתה. אנחנו מגיעים והוא מתחיל לשיר איזה שיר, אח"כ ממלמל כמה מילים ואז הוא ניגש אלי בסבר פנים חמור, תופס לי את היד ושואל "אתה יוצא לבד או שאני מוציא אותך…"

אז יצאתי לבד….

ישנה אימרה יהודית נפוצה שכל דבר ביהדות קשור עם אוכל. לכל חג יש מאכל משלו, ולכל אירוע יש תפריט מקובל כשלעצמו. גם יום השבת, קשור ישירות עם אוכל, והרבה אוכל.

מידי שבת אנו מצווים לאכול (לא סעודה אחת, ולא שתיים..כ"א) שלוש סעודות. בתלמוד (שבת קיז ,ב) אנו מוצאים שהמקור לציווי אכילת שלוש סעודות בשבת הוא מפרשת השבוע ,פרשת בשלח. בפרשתנו נאמר בקשר למן:"ויאמר משה אכלהו היום, כי שבת היום לה',  היום לא תמצאהו בשדה". מהחזרה  המשולשת של המילה "היום" בפסוק לומדים חז"ל על המצוה לאכול שלוש סעודות ב"יום" השבת.

כל חסיד חב"ד יודע שמנהג חב"ד הוא לא ליטול ידיים בסעודה שלישית. מנהג עתיק יומין זה, שמקורו בדברי רבותינו נשיאנו, מעורר תמיהה. "היתכן, שדווקא חסידי חב"ד, שמהדרים בקלה ובחמורה, מדקדקים על קוצו של יו"ד, יבואו להקל בשאט נפש בדין מפורש בשו"ע?"

ברור שמנהגים אלו (ואחרים) מבוססים על אדני פז, ויש להם מקור יציב הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר, אבל, מהו המקור? ומדוע מנהג זה נפוץ דווקא בקרב חסידי חב"ד ולא בקהילות אחרות? וכמובן, מה הקשר בין (אי) אכילת פת בסעודה שלישית והגאולה האמיתית והשלימה ?

אמנם, בשו"ע האדה"ז (רצ"א, ז) מובאות מספר שיטות בדבר חיוב סעודה זו. "צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות כמו בסעודות הראשונות…אבל יש מקילין עוד שיכול לקיים סעודה ג' בכל מאכל.. שמברכים עליו בורא מיני מזונות. יש מקילין עוד שיכול לקיימה גם כן ב..בשר ודגים אבל לא בפירות, ויש מקילין עוד שאפילו בפירות יכול לקיימה." אז לפחות, יש לנו שיטה אחת או שתיים לסמוך עליה, אבל מ"מ האדה"ז פוסק בפירוש ש"ואין לסמוך כלל על כל זה", אז איך יתכן שדווקא חסידי חב"ד, ההולכים לאורו של האדה"ז, מקילים בפסק זה?!

בשיחה נפלאה מביא הרבי מה"מ את דברי 'הלבוש' הנוסכים אור על מנהג זה. הסעודה השלישית נלמדת מהפעם השלישית בה נאמרה המילה "היום" בפסוק הנ"ל, ומיד לאח"כ אומרת התורה את המילה "לא" ("היום לא תמצאוהו בשדה") זאת אומרת, שבסעודה הזאת, הסעודה השלישית, לא יהיה "מן", דהיינו לא תהיה אכילת פת, כ"א אכילת מאכלים אחרים, ולכן נהגו לערוך סעודה זו ע"י טעימה כל שהיא מפירות וכדומה. בתורת החסידות מובא שסעודה זו היא מעין 'השבת דלעתיד לבא', מעין עולם הבא. זאת אומרת שבזמן הזה מושפעת דרגה אלוקית נעלית ביותר, של "מעין לעתיד לבוא", וכשם שלעתיד לבוא לא יצטרכו לאכול ולשתות, כך גם בסעודה שלישית, שהיא מעין לעתיד לבוא, אין אכילה גמורה של פת, אלא רק אכילה מועטה – מזונות ופירות וכדומה, בדוגמת סעודת שור הבר והלויתן דלעתיד.

אמנם ביאור זה עולה בקנה אחד עם תורת הסוד, אבל כיצד ניתן ליישב אותו גם עם תורת הנגלה, המשנה הגמרא והשו"ע. התורה היא הרי תורה אחת, פנימיות התורה וחלק הנגלה שבתורה, מכוונים זה כנגד זה. א"כ, הייתכן שמנהג שהוא הידור על פי קבלה, יהיה קולא כל שהיא על פי ההלכה?!

הרי בשו"ע נפסק במפורש ש"צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות", צריך לאכול פת, ואסור לסמוך על השיטות המקילות בכך, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא?!

האדה"ז פוסק בשולחנו (רפח, ב) ש"מצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג" ולכן "מי שהאכילה מזקת לו שאז עונג הוא לו שלא לאכול אין צריך לאכול כלל וכמעט שאסור לו לאכול שלא יצטער בשבת".

דהיינו שהחיוב לאכול בשבת הוא לא חיוב עצמי, כ"א זוהי רק הדרך להגיע למטרה האמיתית של השבת, והיא-התענוג. עונג השבת הוא העיקר, ואילו האכילה בשבת היא הדרך הנורמלית בה (רוב) בני האדם מרגישים את אותו עונג. אבל מי שלא מרגיש תענוג באותה אכילה, או לחילופין האכילה גורמת לו צער ועוגמת נפש, אין עליו מצוה לאכול, כ"א להיפך, יתכן ויש לו מצוה לא לאכול!

במילים פשוטות, החיוב לאכול פת בסעודות השבת הוא רק אם אכילת פת מסיבה עונג לאדם האוכל, אבל מי שאכילת פת גורמת לו צער, עדיף שלא יאכל, ואולי אפילו אסור לו לאכול!

רבותינו נשיאנו, שהרגישו את בחי' "אין" האלוקי המאיר בעת סעודה שלישית, הם הרגישו את ה'מעין עולם הבא', שבו אין אכילה או שתיה, לא היו מסוגלים לאכול פת אז, כי זה היה גורם צער עבורם. גם אנחנו, חסידי חב"ד, המקושרים להם והולכים בעקבותם, אכילת פת בסעודה שלישית תגרום לנו צער גדול, כי היא סותרת את ההתקשרות שלנו לדרכי רבותינו נשיאנו. לפי האמור, אי אכילת פת בסעודה שלישית אינה קולא או זלזול בהלכה, כי אם להיפך, זהו ההידור הכי גדול, כי בכך אנו מונעים צער בשבת.

אלא שכאן נשאלת השאלה, אם אכילה בעת סעודה שלישית מסיבה צער, אולי עדיף לא לאכול בכלל? אולי מנהג חב"ד צריך להיות הימנעות מוחלטת מכל אכילה בזמן זה?! מדוע אנו מוצאים שרבותינו נשיאנו הקפידו לאכול טעימה כל שהיא מפירות או מ'מזונות'?

כאמור לעיל, הסעודה השלישית היא מעין עולם הבא. אמנם על עולם הבא נאמר שלא תהיה בו אכילה ושתיה, אבל אין הכוונה שהגוף יעלם או יכחד ח"ו. כידוע, תורת החסידות פוסקת כשיטת הרמב"ן, שעיקר השכר לעתיד לבא הוא דווקא לנשמות בגופים, כי לעתיד לבא תתגלה מעלת הגוף. ולכן, 'הטעימה' בסעודה שלישית, באה לבטא את הרגשת התענוג של הגוף שתבוא לשלימותה בזמן קבלת השכר לעתיד לבא. כמו שהגוף יקבל אז את השכר הנכסף והוא ירגיש תענוג עילאי, אנו טועמים משהו קטן, על מנת לבטא את התענוג האלוקי הזה.

יתרה מזאת, לעתיד לבא, תתגלה מעלתו העצמית של הגוף, ששורשו הרוחני הוא בעצמותו יתברך, והוא עוד נעלה יותר משורש הנשמה האלוקית. לכן, על הזמן של לעתיד לבא נאמר ש"הנשמה ניזונית מן הגוף", השנמה תקבל את הגילויים האלוקיים ע"י ודרך הגוף הגשמי. א"כ יתכן לומר, שהטעימה בסעודה שלישית באה לבטא את שורשו הנעלה של תענוג הגוף, שהוא נעלה יותר מתענוג הנשמה, ולכן דווקא ע"י תענוג גשמי, ע"י טעימה גשמית, אנו יכולים לבטא אותו כיום.

נסיים בסיפור חסידי עם הוראה חשובה כיצד ניתן להפוך כל יום חול וכל סעודה פשוטה ליום שבת ולסעודת שבת. האחים הקדושים, ר' אלימלך מליזַ'נסק ואחיו ר' זוּשא מאניפּוֹלי תהו מדוע דווקא כשמגיעה השבת מתעוררת בהם הרגשת קדושה והם אומרים דברי תורה לפני החסידים בשולחן השבת. הם חששו שמא אין זו באמת השפעתה של השבת עליהם אלא הרגשת דמיון בלבד.

החליטו השניים לבדוק את העניין ולערוך סעודת שבת עם החסידים באמצע השבוע. אם ירגישו את קדושת השבת – אזי יתברר כי חלילה אין הרגשת השבת שלהם אלא דמיון, ואם לא ירגישו את קדושת השבת – יתברר כי ההרגשות שבלבם ביום השבת – אמת הם.

ערכו השניים "סעודת שבת" ביום חול. לבשו בגדי שבת, חבשו את כובעי השטריימל ואמרו דברי תורה לפני החסידים שנקבצו סביב שולחנם. והנה הרגישו האחים הרגשה גדולה כאילו היום שבת הוא.

התחיל רבי אלימלך לבכות. "זושא," הוא אמר לאחיו, "מה עושים עכשיו?"

ענה לו ר' זושא: "מֵילֵך, אלימלך, נלך אל רבנו המגיד ממֶזריטש, נספר לו הכל, ונשמע מה יש לו לומר."

נסעו השניים אל המגיד וסיפרו לו את מה שאירע להם.

ענה להם המגיד: "אם הלכתם בבגדי השבת וחבשתם את כובעי השטריימל, אזי ברור שהרגשתם את קדושת השבת באמת, ואין בכך דמיון. בגדי השבת יכולים להמשיך את האור של קדושת השבת ולכן אין לכם מה לדאוג כלל."

ההתנהגות השבתית גם בימי החול יכולה להמשיך בתוכנו את קדושת השבת מדי יום ביומו.

שבת שלום!

____

מבוסס על לקו"ש חלק כ"א בשלח ב'

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן