פיקוד העורף של חב"ד – ריענון הנחיות • אלישיב הכהן קפלון

אלישיב הכהן קפלון

אחסוך מלות התנצלות על העזתי לכתוב לאנשים איך הם אמורים להתנהל ולהתנהג לעניות דעתי, ואומר מיד שכוונתי היא לעצמי, לעצמנו, לכולנו – למי שמעוניין להיכלל בהגדרה "לכולנו".

"יוׄ-יוׄ" – זה הביטוי ששמעתי ממישהו על מצבנו כעת: רגע מרומם של גילוי השגחה פרטית מדהימה בהצלת חייל ממוות בטוח, בניסי נסים; ומיד במקביל – רגע מדכא, משליך משמים ארץ תפארת, של בשורה איומה ומדכדכת על אובדן (ר"ל והיל"ת יותר) אחד מאחינו בני ישראל המוסרים את נפשם בפועל להגנתנו. וכעת גם צריכים להוסיף (לאחר דברי בלע אוויליים במיוחד שנאמרו אתמול) שמי שנהרג (והיל"ת עוד) בפירוש הופך להיות טוב יותר; הוא הפך להיות קדוש, אחד מקדושי האומה שנלב"ע על קידוש השם. הי"ד.

אכן הקב"ה נושא הפכים, ואיננו מסוגלים להבין זאת, גם אילו היינו אוכלים מעץ החיים והדעת יחד כל ימינו.

אנו נאנחים, כמו שכתב ב"היום יום" שאנחה היא ענין מאד נעלה, אבל במקום אחר מובא שם, שבאנחות לבד לא ניוושע; בטח לא באנחות שבאות כרפלקס, ולא מעומק הלב.

לכן, עיקר הענין הוא – מה שאנו עושים. התכלית היא – להיות נתונים בעשייה בלתי פוסקת: בג' הקווין שעליהם העולם עומד: לימוד התורה ברצינות, בקביעות עתים בזמן ובנפש; עבודה – תפלה בכוונה, פשוט ברצינות; וגמילות חסדים – צדקה ביד רחבה, 'מבצעים' בקביעות.

[אגב, לפני ארבעים שנה, הקדיש הרבי את שיחות שמח"ת ושבת בראשית לחיזוק שיעורי תורה לכל יהודי, ואז יצא צא"ח בסלוגן המבריק שהיה חקוק בכל תחנות האוטובוסים: "בין עיסוק לעיסוק קרא עוד פסוק"].

כל זה יכול לקרות כאשר אין נתק בין החזית לעורף, כאשר גם אלה שאינם משרתים בצבא הגנה לישראל (ואף לא בני משפחותיהם) ירגישו מחוברים בכל לב למצב העם בעת זו, ולא יגידו מזמור לתודה על כך שאינם מגוייסים, ועל כך שבחוגים שלנו לא מתגייסים כמעט, ולא חוששים יומם ולילה מבשורות קשות חלילה משדה הקרב. 

מותר להרגיש מטופשים במקצת עם העובדה שאחרים מגינים עלינו במסירות נפש, ואנו לא בדיוק "תורתו אומנתו" – הלימוד שהיה אמור (מצד "ערבים זה בזה") להגן עליהם ולהשיבם הביתה לחיים טובים ולשלום!

קרוב-משפחה שלי לחם במלחמת יום-כיפור בתעלה, וראה מראות זוועתיים, שעל חלקם שמעתי ממנו לפני כשנתיים, כאשר חשבנו שזהו סיפור היסטורי שיכול היה לקרות רק בעבר.

הוא סיפר לי שכאשר שוחרר לזמן קצר והגיע אל אשתו לעיר ואם בישראל בקשר ללידת בנו בכורו – הוא לא היה מסוגל לראות ולשאת את האדישות ברחובות העיר, כאילו אין מלחמה. מיד לאחר הברית, אסף את חפציו וברח חזרה לשדה הקרב, למרות שיכול היה להישאר עוד זמן מסויים. 

אנו יודעים לשנן היטב את עמדתו של הרבי בעניני שלימות הארץ ובטחון תושביה, ושלילת ויתורים בכל מה שעלול להשפיע על ביטחונם של יהודים בהווה ובעתיד; הכל טוב ויפה. אבל לפעמים הדיון עצמו מבטא ניתוק רגשי ממה שקורה בפועל. כמו אותו רב שידע היטב מה דינה של תרנגולת עם מחט בקורקבנה, אך לא ראה מעולם קורקבן. וד"ל.

ובמכל-שכן בענין העמדה של הרבי בענין גיוס בני ישיבות [משא"כ נשואים (שאינם "תורתו אומנותו"). ואכ"מ], שיש להיזהר באופן הבעת הדברים. ניתן ללמוד על ההשקפה הייחודית של הרבי מהדברים הבאים:

לפני החגים פרסמנו ב"אוצרות ליובאוויטש" שיחה של הרבי על חיילי 'צבא הגנה לישראל', שבה משווה הרבי במרומז את החיילים ההולכים בשם ה' – ל'מכבים'! הנה הקטע, עם הדגשות שלי:

"זאת אומרת: ישנם ענינים שבהם זקוקים – ע"פ דרך הטבע – לעזר וסיוע מבני אדם, כשם שיהודי זקוק לתשעה יהודים נוספים כדי שיוכל להתפלל בציבור וללמוד תורה באופן ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", ולכן ישנם ענינים שבהם זקוקים ל"צבא הגנה לישראל", ועד שפעולתם היא בגדר מצוה, ואדרבה: זוהי א' המצוות החשובות ביותר – מצוה הקשורה עם פיקוח נפש. אבל ביחד עם זה – יודעים הם ש"אנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר", ו"בשם אלוקינו נדגול", על-דרך דגלם של ה"מכבים" שהי' כתוב עליו "מי כמוכה באלים ה'"!"

ואין הדברים בסתירה לכך שתלמידי ישיבה צריכים להגן על העם דווקא על ידי לימוד התורה באופן מלא וללא הסדרים. ואם-תמצי-לומר – גם אצל הרבי אנו רואים נשיאת הפכים ביחס לכמה נושאים עקרוניים שהתחדשו מאז תש"ח, והקטע הנ"ל הינו דוגמא מובהקת לכך.

[לכן יש גם לשקול היטב ניסוח 'קול-קורא' בדבר שלילת גיוס בני ישיבות בעת כזאת. לא יתכן שיהיה כתוב שם רק ה'לאו' הגדול, ללא כל התייחסות למצב הנורא, בדברי תפלה, או באיחול ברכה ועידוד ללוחמים הנפלאים, שאגב, דווקא אצלם רואים מסירות-נפש ואמונה יוצאי-דופן, כמפורסם לכל].

ובחזרה לענין 'שלימות הארץ' – ברור שאין הכוונה לרבנים ועסקנים, שיכולים באמת להעביר את המסרים הללו למקבלי ההחלטות, ולהביא לשינוי בפועל בעז"ה בהחלטות הגורליות. 

למעשה, בתור מי שחלק ממלאכתו היא עם ה'תמימים' שי', חושבני שמן הנכון לשוחח עמם בגלוי ולא ברמז, בקביעות ולא בדרך עראי, בסדר נגלה ולא בהתוועדות – על המצב ההיסטורי הבלתי-רגיל שאנו שרויים בו; כשמצד אחד – חושך ואי-וודאות מפני עתיד המלחמה, ומצד שני – אמונה וביטחון באור הממשמש לבוא בעז"ה, אור הגאולה האמיתית והשלימה.

מותר לספר להם, לדוגמא, על תלמידי ישיבה (חסידי גור כמדומני) שלמדו בשקידה ובהתמדה במנהרה תת-קרקעית בתוך גטו וורשה המופצץ והחרב! הסופר הלל זיידמן תיאר את המחזה המדהים הזה שראה במו עיניו, מחזה שלא ייאמן במצב הנורא ההוא.

יש להדגיש הן לתלמידי הישיבות והן לתלמידות המוסדות – שמופרך להתנהל כעת כאילו שום דבר לא קורה. יש דברים שבזמנים "כתיקונם" יש לעורר עליהם, בענינים של "סור מרע" או "עשה טוב", אבל בתקופה כזאת, כשאנשים מוסרים את הנפש בפועל – יש דברים שאין צורך לעורר עליהם, משום שהם מתבקשים ומובנים מאליהם. בלתי מתקבל על הדעת שאנשים מנתקים את עצמם במודע מכל מה שמפריע להם מלהמשיך במילוי משאלות לבבם, לא תמיד לטובה…

ולאלה האומרים ש'הכל נכון אבל המלחמה נמשכת כבר זמן רב וקשה לשמור על האכפתיות זמן רב' – יש לענות, שהמלחמה לא נמשכת אלא מתגברת! ובעז"ה לטובת עם ישראל, ועלינו מוטלת החובה לעשות כל התלוי בנו שהדבר לא יהיה כרוך בקרבנות ח"ו, ובשום פגיעה ביהודי.

פרק תהלים – יכול כל אחד לומר לזכות החיילים והחטופים; מטבע לצדקה לזכותם – יכול כל אחד לתת, ובכל יום, ובלבד שנאמין שתפלה מועילה! ושנתינת צדקה מועילה ויכולה להציל בפועל את חייו של חייל נוסף!

ואחרי כל זאת – יש לזכור את השיחות שאמר הרבי בשנות המ"ם על הצורך להתפלל ולזעוק על בוא הגאולה. אנו אמורים לעשות זאת בתפלת העמידה; אז, צריכים לעשות זאת. פשוט לבקש. לא "להשאיר את השיחות על המדף". קריאת "עד מתי?!" לא מחליפה תפלת שמונה-עשרה, שהיא כעומד לפני המלך.

ויהי רצון שנראה בקרוב את הניצחון המוחלט במלחמה נגד כל אויבינו מסביב, ואת הניצחון המוחלט הכללי נגד כל הרוע הקיים בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!