תמימה הכִּבשה ושבעים הזאבים • אלישיב הכהן קפלון

אלישיב הכהן קפלון

"אתה זוכר שסיפרתי לך פעם שהיתה כבשה שקראו לה תמימה? תפתח פה ג-ד-ו-ל, ואני אספר לך עליה משהו שאף פעם לא סיפרתי לך" (מענדי הקטן נזכר, דעתו הוסחה לרגע וכף מרק נוספת הוכנסה בהצלחה לפיו הקטן).

"תמימה היתה שמחה ורגועה, אף פעם לא ניסו לריב איתה, והיא התנהגה הכי יפה מכולם בעדר של סבא ישראל. עוד תפוח-אדמה אחד קטן שאתה אוהב, מענדי" (מענדי השתכנע גם הפעם. שווה לוותר לרגע לאמא, וגם להתעקש לרגע כשאתה קונה בכך עוד דקות ארוכות של סיפורים שובי לב).

"אז תשמע מה קרה בהמשך" (מענדי לועס במרץ ועיניו מסתקרנות ובוחנות את אמא בחוסר סבלנות).

"יום אחד, כשהעדר היה כולו יחד, הלכה תמימה קצת הצידה, ולפתע הגיעו מולה שבעים זאבים!" (רעד אוחז במענדי. מי יודע מה קרה בהמשך..).

"אבל, ברוך ה', הם לא טרפו אותה, הם רק עשו איתה הסכם מוזר כזה, שהיא חייבת להישאר איתם ולעשות כל מה שהם מבקשים. ואז תמימה בהתחלה החלה להתנהג לא כל כך יפה; מבחוץ היא היתה נראית כבשה תמימה.. אבל בפנים היא כבר לא היתה מה שהיא היתה. מה שהזאבים ביקשו היא נתנה להם, ביקשו ממנה לגנוב משהו או מישהו מהעדר שלה – היא מילאה את הבקשה, בתחילה מאונס, ואחר-כך למרבה הצער – מרצון. וכך בדברים נוספים. בסוף היא שכחה בכלל שהיא כבשה, והחלה לאהוב את הזאבים!.. (מענדי התעצב אל לבו, וגם שם לב שלאמא סיום הסיפור הזה מאד כואב. הוא הבין בחושיו הילדותיים שתמימה הכבשה טועה, שהרי אין סיכוי שהזאבים יהיו טובים. הוא בלע את הביס האחרון, ואז התברר שיש המשך מנחם קצת לסיפור; אמא הוסיפה וסיפרה):

"הרועה ששם לב שתמימה הכבשה נעלמה כבר זמן רב, החליט לחפש אותה. הגיעה אליו השמועה שהיא התיידדה עם הזאבים! מאד כאב לו על כך, והוא חיפש דרך לקרוא לה ולדבר על לבה. ופתאום באה ההזדמנות, כאשר בגלל מזג אויר סוער התפזרו הזאבים לכל עבר, ותמימה חשה את עצמה בודדה; ואז החלו המחשבות המייסרות לצוף: 'אני תמימה, גאוות העדר כולו, נשביתי בקסמם של הזאבים הללו, שברגע האמת נעלמו לי והשאירו אותי בסופה החריגה הזאת רטובה וכאובה!'

מצפונה התעורר, והנה מולה ישראל הרועה: "תמימה היקרה, להיכן נעלמת? כל כך חסרת לנו; כל הכבשות מחכות לך. רק שובי שובי להיות נעימה ותמימה, שהרי כשמך כן הוא".

דברי הרועה הכנים נגעו אל לבה של תמימה; היא הצטרפה תחילה אל העדר שהמתין כולו בקוצר רוח לשובה, ולאחר ששקטו התשואות והפעיות של כל הכבשות, ביקשה להירגע מההתרגשות, ופנתה לפינה שקטה ופתחה בחשבון נפש, בינה לבין בוראה". (אמא שכחה לרגע שהיא לא נמצאת בכתה בתור מורה אלא כאמא לפעוט, והתנסחה בשפה גבוהה מדי עבור מענדי, אבל ההשראה שאמא היתה נתונה בה השפיעה על נשמתו של מענדי והותירה בו חותם שלא יימחה).

*

יש שיחה מפורסמת של הרבי על כך שבחודש אלול צריכים לברוח ל"ערי מקלט", מקום של לימוד התורה ועבודת ה', כדי להינצל מגואל הדם שהוא היצר הרע, כי "דברי תורה קולטים".

ואכן רובען דונין (החסיד ר' ראובן דונין ע"ה) היה מגיע לישיבה באלול וחי עם התמימים כאחד מהם, באש"ל ישיבתי, ולימוד בזאל בעת הסדרים, וכמובן בסדרי התפלות, שבתומכי תמימים הם חלק מהסדרים, לא פחות מאשר סדרי הלימוד. וכלשון הידוע: "סיידר הוא סיידר".

כך קיים את דברי הרבי ללא התחכמויות, והיה חוזר לאחר מכן לעבודתו הקשה, הפרנסה הגשמית, והרוחנית בבית חב"ד, טעון ברוח תומכי תמימים לאורך השנה כולה.

כיון שהרבי היה נזהר מאד מאמירת דברי מוסר, והלשון בשיחות הוא "אינני אומר מוסר חס ושלום". ובמיוחד כאשר הרבי מזהיר בשיחות הקודש שלא לומר דברים בלתי רצויים בחודש אלול – לכן הדברים הבאים יבואו מתוך גילוי הבנה לירידת הדורות ועליית הקליפות, ולא מתוך האשמה של הנוגעים בדבר:

חודש אלול, מלבד היותו חודש ההכנה לראש השנה ויום הכיפורים ולכל השנה כולה, הוא גם חודש ההכנה לנסיעה לרבי. כל אחד יודע שכך זה בחב"ד: לנסיעה לרבי חובה להתכונן. רמת הקיום בפועל היא כבר ענין לחשבון נפש אישי לכל אחד שמגדיר את עצמו כאדם רציני, או אפילו סתם בחור בוגר היודע את אשר לפניו ומה הוא עושה בכלל בישיבה.

עם זאת, יש הנוסעים לחודש תשרי בלבד, "פרחה וחזרה". ויש הנוסעים לשנה תמימה.. [ובמיוחד כשהשנה היא שנה מעוברת, תמימה]. ובכן, מה קורה עם הזוכים לנסוע לרבי בחודש אלול לשנה תמימה?

צפוי היה שבהתאם לשיחה הנ"ל של הרבי, ובהתאם אפילו לחינוך החסידי הבסיסי – שישתדלו להיות בישיבה [ופחות בפנימיית הישיבה, למען יהיו פחות סיכויים למפגש עם "גואל הדם"] ככל האפשר, ובלשון הידוע: ס'איז דאך אלול אויף דער וועלט!

למעשה, קצת פחות: רבים מעוניינים להיות יותר בבית, לקראת ה'קבוצה', כדי שאמא תאכיל אותם כהכנה ל'קבוצה', ועם סיפור.. לא על זאבים, אלא עם הזאבים עצמם השוכנים בבית. סליחה, לא בבית, אלא בתוך מכשיר שנמצא בבית. ודי בזה. וסליחה ממי שנפגע.

יש לי איזו אמונת-סבתא כזאת, שאילו היינו מתנהלים טוב יותר בתומכי תמימים, דהיינו, בפשטות, לומדים ומתפללים יותר – היו פחות צרות מצד רשויות הצבא, הקונסוליה האמריקאית, ואפילו – להבדיל – מצד חלק מהנהלת הישיבה המרכזית…

בשבת חזון זכיתי לשמוע מהרבי את ההפטרה. אני זוכר היטב איך הרבי הזדקף מעט במלים הבאות, הגביה את קולו מעט וקרא, כמו הכריז, במנגינת ההפטרה הייחודית המעוררת את הלב:

"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ!" – – –

*

הנה פתגם חזק, אקטואלי לתקופה של טרום-קבוצה [וסליחה על ה"מחמאה" הבלתי-אופיינית לחסידים ביחס לדברי רבותינו נשיאינו], שהביא הרבי ב"היום יום", בג' מנחם-אב, ומצוטט כאן מתוך "היום יום לעם":

"מִדִּבְרֵי אָבִי מוֺרׅי הָרַבִּי  הׇרַשַׁ"בּ:

רַק בַּזְמַן שֶׁבּוֹ יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, יַתְחִילוּ לְהַעֲרִיךְ אֶת יְמֵי הַגָּלוּת וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ אֲלֵיהֶם. אָז, תִּהְיֶה תְּחוּשַׁת הַחְמָצָה עַל כָּךְ שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַּעֲבוֹדַת ה'^[1]. יַתְחִילוּ לְהָבִין וּלְהַרְגִּישׁ אֶת כְּאֵב-הַלֵּב הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּשֶׁל הֶעְדֵּר הָעֲבוֹדָה^[2].

כָּעֵת בִּימֵי הַגָּלוּת – זֶהוּ הַזְּמַן לְהִתְכּוֹנֵן לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן".

*

להורים שבשלב הזה מצליחים עדיין לגבור על הכעס הראשוני על המשפיע החצוף הזה שמנסה להדריך אותם איך להתנהל בביתם הפרטי – אני פונה:

אבא יקר!

לטובתך, ולטובת האושר והנחת העתידיים, פשוט בגשמיות, קבע לך לחודש אלול זמן קצר ללימוד "דרך חיים" לאדמו"ר האמצעי, שני פרקים, חמשה פרקים, ושהבן שלך יידע על כך, ויפנים שבאלול נעצרים מעט משטף החיים, אפילו בעלי-בתים, ולומדים "דרך חיים" [כהוראת הרבי בלקוטי שיחות ח"ב בהוספות, שיחה ל"אלול". ועוד], כדי לזכור שאנחנו באמת חפצים להיות חסידים. זו קבלת עול מלכות שמים, לא פיקניק, אבל זה מה שנותן טעם אמיתי לחיים, כאמור – גם בגשמיות.

ולאמא היקרה:

דוגמא חיה לחיבוב מצוות ולזהירות בהן, לתפלה בכוונה, ללימוד שיחות של הרבי – כל אלה יש להם משקל אדיר לאורך ימים על נפש הבן היקר שלכם. וזאת, גם אם למראית עין ובאופן זמני הוא לא יאהב את האוירה של צִדקוּת-הַיֶתֶּר (לטעמו) שנפלה על הבית, או על אמא במיוחד…

ובמיוחד בהתקרב יום ייסוד "תומכי תמימים" שהרבי אמר, לפני ארבעים שנה, שציפה שהשמחה האדירה תהיה ברמה של "חאדאראם"! [ואכ"מ להסביר את משמעות הביטוי במדויק]; שמובן שייסוד תו"ת עשוי להיות משמח כל כך, רק כאשר מחוברים אידיאולוגית לחזון של תומכי תמימים.

*

"איי!.. תקעו בחודש – – בחודש השביעי – – שובה ישראל!"… 𝄞

[1] במקור: 'עבודה'. בלשון החסידית פירושה: התעסקות האדם בזיכוך אישיותו.

[2] כנ"ל בהערה הקודמת.