היסטוריה חב"דית: התקשרות של אהבה מאחורי מסך הברזל

ובכל זאת, חסיד צריך את ה'ראש' שלו, והוא יודע שזה מקור האור וההשפעה שלו, הרוחנית כמו גם הגשמית, לא יכול להרגיש מנותק. הוא צמא לכל דבר שיכול להעביר או לקבל את החיות שלו מראש בני ישראל. מסך ברזל? גם על כך אפשר להתגבר, אחרת מדובר בחיים שאינם חיים, ומי יחפוץ בחיים שכאלה?!

ומעל הכול, ריחפו הגעגועים והכמיהה לרבי ובכל מה שקשור אליו — לתורתו, תמונותיו, שיחותיו ואגרותיו. כל בדל מידע שהגיע מהרבי, היה יקר–המציאות בעיני החסידים של רוסיה, עד אשר היו לפעמים מכתתים רגליים שעות ארוכות, כדי לשזוף עיניהם בשיחה שהגיע מ"שם", או בהוראה חדשה וכדומה. מבחינתם לא היה הבדל בין שיחה 'טריה' שזה עתה נאמרה, לבין שיחה 'עתיקה' — הללו בעלי מסירות נפש אמיתית, מקושרים לרבי בכל רמ"ח ושס"ה, החזיקו את ההתקשרות שלהם עם הרבי, למרות, ושמא בגלל, הניתוק.

הרבי מצדו רצה כל העת לדעת מה קורה עם החסידים, ועל כך כתב אגרות רבות. כך למשל עולה ממכתב מופלא ומרגש שכתב הרבי למשפיע הרב ניסן נעמנוב בשנת תשי"ב, ששיגר לרבי את שמות החסידים המתגוררים ברוסיה. במכתבו זה הרבי עומד על מעלת הקשר והאכפתיות של היהודים המתגוררים בארצות הרווחה אל אחיהם שמעבר למסך הברזל:

קורת רוח מיוחדת היתה לי בקבלת השמות דאנ"ש שברוסיא, המורה על שתי נקודות עיקריות, א) הענין דאהבת ישראל והקשר בלתי פוסק שביניהם ובין אחינו הנמצאים ברוסיא, ב) קרוב לודאי אשר על ידי זה שעומדים עמהם בקשר — על כל פנים במחשבה — הרי זה מחזק את הענין דכל ישראל ערבין ומעורבין זה בזה, ובמילא כמו שאין שליטה לההעלמות וההסתרים שבמדינה הנ"ל על אלו הנמצאים מחוץ להמדינה הנ"ל — הרי ההתקשרות עם אלו הנמצאים עדיין במדינה הנ"ל, מוספת בהם כח להתקומם ולהתחזק במעמדם ומצבם וממעטת את השליטה שאפשר להיות עליהם מן הצר הצורר, ובדוגמת דבר, כאשר חלק מהגוף נמצא במקום אויר צח וזך, הרי מגיע על ידי זה חיות נוסף גם להחלק מהגוף הנמצא במרתף במקום אויר מעופש, אבל לזה צריך להיות כגוף אחד, וזהו הענין של כח המחשבה, ובפרט כח הציור כמבואר בכמה מקומות בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר הזמן ומקום אינו מגביל בזה, וראה גם כן שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר (שמע"צ לילה בסוכה דשנת תרצ"ג) ואף ששם מדבר על דבר נשיא בישראל, הרי מעין זה ישנו בכל אלו המקושרים אליו ובפרט כשזהו צבור אשר הן א–ל כביר לא ימאס, ובטח יעמדו בהתקשרות כזו גם על להבא, ובלי ספק תהי' בזה תועלת גדולה להנמצאים שם וגם לאלו הנמצאים כאן, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, אז הקב"ה בלייבט ניט קיין בעל חוב וכו' (אגרות קודש חלק ו' אגרת א'תקסד).

לשון הברכה, בכתב יד

ארבע עשרה שנים חלפו מאז דפדפתי בהתרגשות גדולה בארכיונו הצנוע של החסיד ר' בערל ריקמן, אשר זכה בילדותו ללמוד ב'חדר' עם הרבי, ובשנים הבאות הלך בדרכי היהדות והחסידות במסירות נפש. בארכיונו נמצא יומן מפורט על התלאות שעבר במרתפי הק.ג.ב., כאשר בחלקו האחר נמצאים אגרות הרבי אליו. בתוך כל זה מופיע דף שכותרתו: "ברכת זקנינו שליט"א ערב יום כיפור תשל"א".

לאחר בירור התברר כי זוהי ברכת הרבי שנאמרה בערב יום כיפור, כתובה בכתב ידו של ר' בערל עצמו, אשר שמע ממאן–דהו את נוסח הברכה, או שמא ראה אותה כתובה והעתיק את הדברים לעצמו.

הוא גר אז במוסקבה תחת השלטון הקומוניסטי, מצפה ומייחל לצאת, וכחסיד ומקושר ביקש לדעת את לשון ברכת הרבי בערב יום הכיפורים. בדרך שאיננו יודעים אותה, השיג את לשון הברכה שנותרה כעדות אוטנטית לחיי ההתקשרות בימים ההם. חודשיים ימים לאחר אותו יום כיפור, קיבל ר' בערל היתר יציאה מרוסיה, וביחד עם רעייתו עלה לארץ הקודש.

כמה ייקר כל מילה שהגיעה מעם פני הקודש.

"היום יום" בכתב יד

למרות הפחד הנורא לקבל מכתב או חבילה מארה"ב, כל העת הוברחו ספרים חדשים של חסידות מאמרים ושיחות של הרבי ואף תמונות ותקליטים של ניח"ח. כך למשל יש עדות על ספר "היום יום" בלתי מכורך למען לא יהיה סימן כלשהו כי הספר הגיע מארה"ב, והוא עבר מיד ליד בין אברכי אנ"ש בטשקנט ובסמרקנד.

בארכיונו של המשפיע הרב בן ציון גרוסמן ממגדל העמק, מצוי ספר "היום –יום" שכתוב כולו בכתב יד. הרב גרוסמן ציין בפניי כי הספר בכתב יד היה שייך לאחד מחסידי חב"ד מרוסיה הסובייטית, והוא העתיק את הספר כדי שיהיה ברשותו עותק מהספר שחיבר הרבי.

כך גם הספר "ליקוטי שיחות" אשר ארבעת חלקיו הראשונים הוברחו בדרך–לא–דרך אל העיר טשקנט, שם התגוררו כמה עשרות משפחות חב"דיות. בתקופה הבאה נותר האור דולק באחד הבתים בטשקנט לילה אחרי לילה, עד שבתום עבודה דקדקנית ומפרכת, נוצר סט של ארבעה ליקוטי שיחות כתובים בכתב יד.

בכל פעם שהגיע לאחד מריכוזי חב"ד בברית המועצות: טשקנט, סמרקנד, מוסקבה או לנינגרד — מאמר, שיחה מהרבי או דבר חסידות אחר, היו בתים שבהם האור לא כבה עד עלות השחר, ודברי הרבי הועתקו במספר עותקים, וחולקו לאחר מכן בסתר למקושרים בלב ונפש אשר אמנם לא ראו את הרבי מעולם, אך בלבם יקדה בעוז אש ההתקשרות והאהבה לרבי.

כך למשל בברית מילה שהתקיימה בטשקנט בשנת תשכ"ב בערך, מישהו מהנוכחים בה הצליח להשיג תקליט של הניגון 'אימתי קא אתי מר לכשיפוצו מעינותך חוצה' והעז להשמיע אותו בפני הנוכחים. פעולות אלה ואחרות סייעו לשמר ולחזק ולבסס את רגשי ההתקשרות אל הרבי.

דיפלומטים ו"תיירים"

איך באמת הגיע עותק מודפס של מאמר או שיחה אל מעבר לחומת הברזל, תחת אפם של הקומוניסטים שבלשו ורחרחו אחר כל דבר שקשור לתורה, יהדות וחסידות?

מסתבר שחלק מתורותיו של הרבי הגיעו באמצעות דיפלומטים ישראלים ו"תיירים" חסידי חב"ד שהגיעו לרוסיה במסווה של "תיירים".

במשך השנים השקיעה ממשלת ישראל מאמצים רבים כדי לסייע ליהודי רוסיה באמצעות שגרירות ישראל שפעלה במוסקבה. במקביל, גם "המוסד" הקים מחלקה בשם "לשכת הקשר" שתפקידה היה לשמור על קשר עם יהדות רוסיה. אחד הצעדים הראשונים של הגורמים הישראלים היה לספק תשמישי קדושה ליהודי רוסיה.

אך החסידים לא הסתפקו באלה, וביקשו גם לקבל את שיחותיו של הרבי, ותורתיו, שכן מהם גמעו את המים הזכים להרוות את נפשם הצמאה והעייפה, כפי שסיפר מר נחמיה לבנון (בספר 'הרבי והמוסד'), שהיה נספח חקלאות בשגרירות ישראל במוסקבה, ועם זאת הפעיל מחתרת יהודית שמטרתה הייתה לעזור מבחינה מוראלית ורוחנית ליהודי ברית המועצות:

"הם לא הסתפקו במה שעשינו עבורם עד עתה, אלא הרהיבו עוז ובקשו שנעביר להם גם את דברי התורה שהרבי אומר בניו יורק. בתחילה ניסתי להתנגד, הסברתי שאין זה מתפקידנו להפיץ את תורתו של הרבי מליובאוויטש ברחבי ברית המועצות. אך לחציו של החסיד [עמו נפגש במוסקבה] היו אדירים, עד שלא יכולתי לעמוד מולם ונכנעתי. העברתי את הבקשה המוזרה הזו למוסד ולהפתעתי הגדולה הם נענו לבקשה והחלו להעביר אלינו באופן קבוע את  תורתו של הרבי. לשמחתו של החסיד לא היה גבול".

גם מר אברהם כהן שכיהן כמזכיר שני של השגרירות במוסקבה, סייע רבות לחסידי חב"ד לקבל את אשר איוותה נפשם. לפני מספר שנים סיפר מר כהן לכותב השורות על פועלו. מר כהן נולד למשפחה חרדית בפולין, ובצעירותו למד תקופה קצרה בישיבת 'תומכי תמימים' בלודז'. הוא אף זכה לראות את אדמו"ר הריי"צ, כך שהוא הכיר את חסידי חב"ד והתקשרותם הבלתי מתפשרת לרבי.

כאשר ביקשתי ממנו להיזכר בשמות חב"דיים מהשנים ההן, הוא שלף מיד: "מוט'ל אולידורט, יעקב אלישביץ הרב יהודה בוטראשוילי [קולאשער], עמו נפגשתי שנים רבות אחר כך, בישראל".

מר כהן תיאר לי כיצד העביר סידורים חב"דיים לחסידים, וכאשר ביקשתי ממנו להיזכר בעוד פרטים, הוא לפתע זרק פרטים על העברת דברי חסידות ספציפיים: "מאמרים של א מיטעלער רבי, וגם אדמו"רים אחרים. כמעט הכל הגיע למלחובקה [עיירה ליד מוסקבה], שם היה ריכוז של חסידים".

כל זאת נפסק כאשר היחסים בין ישראל ורוסיה התקררו בשנת תשכ"ז, והשגרירות הישראלית במוסקבה נסגרה. במקום הדיפלומטים שהביאו חסידות, נבנתה בשנים הבאות מערכת חדשה שסייעה להעביר תשמישי קדושה כמו גם דברי חסידות טריים מהרבי. היו אלה החסידים במסווה של "תיירים" שהגיעו בשליחות הרבי לברית המועצות, כשהם מביאים באמתחתם ספרי קודש, תשמישי קדושה, וכמובן ספרי חסידות ושיחות ומאמרים 'טריים' מהרבי.

נסיעת התיירים החלה בסוף שנות הכ' ונמשכה כעשרים שנה, עד אשר התאפשר להיכנס לברית המועצות באופן חוקי כדי להפיץ יהדות.

ה"תיירים" גם היו מתוועדים ומחזקים את היהודים בכלל ואת החסידים בפרט. בהתוועדויות אלו היו החסידים מבקשים לשמוע כל פיסת מידע מה קורה אצל הרבי, מה אמר הרבי, מתי התוועד, איזה ניגון חדש ניגן הרבי. כל שבריר מידע היה בעבורם כמים קרים על נפש צמאה ועייפה. לא פעם היו התיירים מסריטים התוועדויות אלו במהלכם היו החסידים המקומיים מדברים אל הרבי, מזכירים את שמם ושם אמם ומבקשים ברכות, ולאחר מכן הסרטים הללו הוקרנו בפני הרבי.

חודשים בציפייה לתשובה מהרבי

חסיד אינו עושה צעד משמעותי בחייו מבלי לשאול את הרבי ולבקש את עצתו וברכתו. מה היו עושים החסידים ברוסיה שהיו צריכים לקבל החלטות חשובות? אי אפשר היה לשלוח מכתב ישיר לרבי ולשאול את פיו הקדוש, מחמת הצנזורה הקפדנית שעקבה אחר כל מכתב שנשלח לחו"ל, ובפרט לארצות הברית. על אחת כמה חסידים שהיו ב"רשימות השחורות" של הק.ג.ב. ורשויות השלטון.

גם לכך מצאו החסידים פתרון בכך ששלחו את שאלותיהם לקרוב או ידיד שהתגוררו בארץ הקודש. השאלה נכתבה ברמז, והועתקה על ידי המקבל ונשלחה אל הרבי.

התשובות שהתקבלו גם הן הועברו באותה דרך. הרבי היה שולח את תשובתו לידיד או הקרוב ה"מתווך" בארץ הקודש, וזה היה משגר את התשובה ליעדו בברית המועצות.

קל להבין כי באותה תקופה, מעת זמן משלוח השאלה ועד קבלת התשובה, היו חולפים שבועות ארוכים. כך למשל, כאשר היו מחליטים על שידוך, היו הפרטים נכתבים בהסוואה ונשלחים לארץ הקודש, ומשם לרבי. התשובה ניתנה לפעמים בלשון הקודש ולפעמים ברוסית, והיא נשלחה באותה דרך לרוסיה. בזמן הזה המתינו החתן והכלה והוריהם, שבועות ולעיתים חודשים! אבל כמו תמיד, תשובת הרבי וברכתו הגיעו גם כאשר חסידים נמצאים מעבר למסך הברזל; כי המקושרים מקבלים תשובה בכל מקום ובכל מצב.

לעיתים שלח הרבי את המכתב ישירות, אך בהסוואה – לא על הבלאנק של המזכירות, וללא שמו המלא של הרבי. לעיתים חתם הרבי בשמו הפרטי, ולעיתים חתם 'זיידע'.

ויאמינו בה' ובמשה עבדו

היציאה מרוסיה הייתה חלומו של כל חסיד בשנים ההן, אך השערים היו מוגפים וסגורים על מנעול ובריח. למותר לציין כי שאלות שנגעו לנושא רגיש זה, היו בגדר "פיקוח נפש" של ממש, ואלו לא הוכרעו ללא אישורו והסכמתו של הרבי. דא עקא, שעצם הצגת שאלה בנושא היציאה מרוסיה הייתה בגדר סכנת נפשות.

ואכן, על עניין זה עומד הרבי במכתב מרתק ששיגר כעשר שנים לאחר קבלת הנשיאות, ביום כ' בטבת תש"כ. במכתבו מביע הרבי את הערכתו ואת יחסו המיוחד לחסידים החיים במסירות נפש מעבר למסך הברזל. זהו מכתב בעל סגנון יוצא דופן שנכתב בתרגום מאנגלית לעברית (מתוך "מורה לדור נבוך" חלק ג אגרת שמג):

"דוגמה טובה לכך הם החסידים מאחורי מסך הברזל שהופרדו מהמנהיגים שלהם למשך למעלה משלושים שנה והדור הצעיר אפילו מעולם לא ראה את המנהיגים שלהם, ובוודאי לא היה יכול להסתמך על המנהיגות וההחלטות של האחרונים כדי לעצב את חייו. ובכל זאת, התברר שהחסידים האלה הם האלמנט הכי חזק בחיי היהדות מאחורי מסך הברזל, אלמנט ששמר על עצמאותו ודרך החיים שלו, חרף הדיכוי הכי אכזרי תחת נסיבות שדרשו באופן מתמיד החלטות בעלות אופי מהותי באופן יוצא מן הכלל, ולפעמים החלטות בעגנים של חיים ומוות, בשעה שאחרים אכן לא היו מסוגלים לקבל בעצמם החלטות ונסחפו עם הזרם, כשהם תופסים את הדרך הקלה.

"עוצמה פנימית יוצאת דופן זאת של החסידים התגלתה לעין כל כאשר מסך הברזל נבקע באופן זמני אחרי המלחמה האחרונה, והרבה משפחות חסידיות עם הבנים והנכדים שלהן ברחו מאחורי מסך הברזל".

ואמנם, עם הקושי לקבל הוראות, הדרכות וברכות, היו לא מעט מקרים שחסידים גילו תושיה והצליחו לקבל הוראות מיוחדות מהרבי בענייניהם השונים — ובעיקר בנושא הרה–גורל כמו: האם, מתי וכיצד לבקש היתר יציאה. היו גם מקרים של ניסים מופלאים ורוח הקודש של הרבי בנושאים אלו.

כך למשל עם החסיד בעל מסירות הנפש ר' בערק'ה חן, שהיה במשך שנים רבות מבוקש ונרדף על ידי השלטונות. בשנת תשי"א, הצליח להימלט ממעצר רגע לפני שאנשי המשטרה החשאית הגיעו לעוצרו. מאז החל להסתתר במקומות סתר שונים. בשלב מסויים הודבק לו הכינוי "חיים" על מנת לטשטש את זהותו האמיתית. עקב מצבו המסובך הוא התאמץ לקבל את ברכת הרבי דרך חמיו הרב זלמן קלמנסון שהתגורר בארץ הקודש.

מכיוון שהוא ורעייתו שהו ברוסיה, בעוד שני בניו כבר שהו מחוץ לגבולותיה, עלתה על הפרק השאלה אם כדאי לנסות לצאת מרוסיה.

חמיו הצליח להעביר לו הוראה מפורשת מהרבי, להשתדל לצאת מרוסיה. אף על פי כן התלבט ר' בערק'ה, שמא כדאי שרעייתו תגיש את הבקשה עבור כל המשפחה, שכן הוא "מבוקש" ופרצופו נמצא בכל תחנות המשטרה. בנו ר' מרדכי, שאל על כך את הרבי וקיבל את התשובה: "שהאבא יגיש את בקשת היציאה לכל המשפחה, והשם יתברך יהיה בעזרם". הבן תמה בפני הרבי נוכח המצב הרגיש והמסוכן, אך הרבי השיבו בחיוך: "זיי וועלין זיך ניט כאפאן (= הם לא יתפסו על מי מדובר)".

ר' בערק'ה הגיש את הבקשה, ומאז חי בפחד שמא יתפסוהו, אולם לאחר שנה וחצי, קיבל היתר יציאה. את השמחה הגדולה בה היה שרוי בעת קבלת המסמכים הדרושים, תיאר מי שהיה עד לכך הרה"ח ר' מיכאל מישלובין: "כאשר קיבל את הפספורט, יצא בריקוד שמחה כאשר ידידיו ובני המשפחה הצטרפו לריקודיו. על אתר חיבר מנגינות למילים 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. איש לא הצליח להבין כיצד למרות היותו מבוקש, קיבל את האישור לצאת".

"ילדי עטקא"

גם בני משפחת לבנהרץ הענפה זכו לקבל הוראות ברורות וברכות מהרבי בעת ששהו בברית המועצות. איש הקשר שלהם היה האח ר' זלמן לבנהרץ, שיצא מברית המועצות לארץ הקודש בשנת תשי"ט, ומאז היה איש הקשר שקיבל בקשות ממשפחתו והעבירן לרבי, ובחזרה.

במטרה להסתיר את קשריהם עם הרבי, כתבו לו בני המשפחה ברמזים, וכך גם כאשר העביר להם את תשובותיו של רבי. היו אלו מכתבים מוצפנים שרק בני המשפחה היו יכולים להבין את תוכנם האמיתי.

סיפר האח ר' משה: "לפני שזלמן יצא מרוסיה, סיכמנו בינינו על סימן סודי: בכל פעם שנרצה להעביר דרכו מכתב לרבי, נשתמש בתואר 'הדוד חיים' ולא 'זיידע' — התואר שהיה מקובל בין יהודי רוסיה והרבי, זאת כיון שהשלטונות הרוסיים כבר הכירו כינוי–סתר זה".

כבר בתקופה הראשונה לשהותו בארץ ישראל, דיווח ר' זלמן לרבי כי אחותו מרת בלה גורביץ' עתידה ללדת והוא מבקש עבורה ברכה. באגרת מיום י"ג באדר שני נכתב לו [מתורגם מאידיש]: "בעת רצון תוזכר על הציון הקדוש אחותכם ביילא שתליט"א, שתסיים את ההריון באופן טוב, ותלד ילד בריא וביחד עם בעלה שי' יגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

לאחר שנולד הילד, מיהר ר' זלמן לדווח על כך לרבי, שהשיב ביום י"ב בניסן תשי"ט: "במענה למכתבכם מו' ניסן, ת"ח על הבשורה הטובה על לידת בן לאחותכם ביילע תחי', ויהי רצון שהוריו שי' יגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

צא ולמד: מה שבארצות הרווחה היה דבר שבשגרה לכל חסיד חב"ד, הרי שמאחורי מסך הברזל היה זה יום שמחה של ממש כאשר הגיעה ברכה של הרבי. על אף הקושי והסיכון, בני משפחת לבנהרץ ביקשו לכתוב לרבי על כל מאורע ועניין. גם מסך של ברזל לא הפריד אותם מנשיא הדור.

מקורות: אגרות קודש, דעדושקא, ארכיון הרב בן ציון גרוסמן, תולדות חב"ד בפטרבורג, הרבי והמוסד, חסיד במעשיו (תולדות ר' זלמן לבנהרץ), בית משיח, תשורה מיידנצ'יק–גרוסמן, אבני חן (תולדות משפחת חן), ועוד.