אי אפשר שלא לבכות • משיח בפרשה

מילתא דבדיחותא

מספרים על גויה מצפון אמריקה שעל ערש דווי ביקשה בקשה מאוד מוזרה.

היא ביקשה מבעלה ישרוף את גופתה ולפזר את האפר שלה בקניון הגדול במרכז העיר.

"מדוע בקניון?" שאל הבעל.

היא השיבה, "כך אהיה בטוחה שבנותיי תבואנה לבקר אותי פעמיים בשבוע…"

אחד מהסיפורים המעוררים תמיה בפרשת השבוע, פרשת ויצא, הוא סיפור פגישת יעקב ורחל. לאחר שיעקב הראה את כוחו האדיר בגלילת האבן מעל פני הבאר, מספרת התורה על מעשה (די) מוזר: "וישק יעקב לרחל וישא את כוחו ויבך" (בראשית כט,יא). על מה ולמה בכה יעקב? ומה פשר הנשיקה שקדמה לבכיה? ולמה דווקא כאן ועכשיו?

שאלות אלו הפריעו כבר למפרשי המקרא הראשונים. רש"י, לדוגמא, כבר נעמד על השאלה הראשונה, והוא מתרץ:"לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה, ד"א לפי שבא בידים ריקניות אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות ואני אין בידי כלום".

הפירוש הראשוני (והעיקרי) של רש"י נראה גם הוא מאוד תמוה. ובלשונו של השל"ה הקדוש:"וכי בשביל שלא תיקבר עמו יבכה?!" יעקב בוכה על כך שרחל לא תיקבר עמו, על זה בוכים?! ועוד עכשיו?! עשרות שנים קודם המאורע…

מכך לומד השל"ה הקדוש שיש לסיפור הזה משמעות גאולתי המסתתרת מתחת לפני השטח. יעקב אכן בוכה על כך שרחל לא תיקבר עמו, בדיוק כמו שרש"י הסביר, אבל הסיבה האמיתית והמשמעות הפנימית למה  רחל לא תיקבר יחד עם בעלה, משמשת לנו מקור השראה עילאי בקשר לגאולה.

רחל אמנו נקברה ב"דרך אפרת היא בית לחם" כדי שהיא תהיה עזר לבניה בזמן חורבן הבית הראשון. נבוזראדן, הגנרל הבבלי, עתיד להוביל את בני ישראל דרך בית לחם במסע הארוך לבבל. בני ישראל יבכו על קבר אימם, "מאמע רחל, תעזרי לנו", ואז כדברי הנביא ירמיה: "קול ברמה נשמע,נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה". רחל אמנו תעמוד בתפילה לפני בורא עולם ותטען:"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם רַחֲמֵי מִי מְרֻבִּים רַחֲמֶיךָ אוֹ רַחֲמֵי בָּשׂר וָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר רַחֲמֶיךָ מְרֻבִּים. וַהֲלֹא אֲנִי הִכְנַסְתִּי צָרָתִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, שֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁעָבַד יַעֲקֹב אֶת אָבִי לֹא עָבַד אֶלָּא בִּשְׁבִילִי; כְּשֶׁבָּאתִי לִיכָּנֵס לַחֻפָּה הִכְנִיסוּ אֶת אֲחוֹתִי, וְלֹא דַי שֶׁשָּׁתַקְתִּי אֶלָּא שֶׁמָּסַרְתִּי לָהּ סִימָנִי. אַף אַתָּה, אִם הִכְנִיסוּ בָנֶיךָ צָרָתְךָ בְּבֵיתְךָ, שְׁתוֹק לָהֶם. אָמַר לָהּ: יָפֶה לִמַּדְתְּ סַנֵּגוֹרְיָא, "יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ ושבו בנים לגבולם" (רש"י ירמיה לא, טו) 

את כל זה ראה יעקב ברוח הקודש באותו רגע, הוא ראה שרחל לא תיקבר עמו, הוא היה תמה לסיבת הדבר, ואז גילו לו מן השמים את מה שעתיד להתרחש, הוא ראה את החורבן, הוא ראה את הגלות, הוא ראה את האובדן, הוא ראה את הסבל, והוא ראה שרחל תהיה עזר לבניה באותה עת צרה. נו, אם אתם הייתם רואים מאורע תופת, איום ונורא, לפני שהוא התרחש, האם אתם לא הייתם בוכים?!

[אם מישהו היה מראה לכם את זוועות התופת של מאורעות השבעה באוקטובר, לפני התרחשותם, ואתם יודעים שאין בכוחם לשנות את העתיד, האם לא הייתם בוכים?!]

השל"ה הקדוש מוסיף שלכן בפסוק הקודם נאמר: "ורחל בתו באה עם הצאן", רחל, ילדה קטנה בת שלושה, לא אמורה להיות רועת צאן. "הצאן" בפסוק הוא אלגוריה לעם ישראל, שנקראים בשם צאן בזמן הגלות, ומחליפים שם ל"אדם" בזמן הגאולה. סימוכין לדבר אנו מוצאים בפסוק:"ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם" (יחזקאל לד, לא) בני ישראל בזמן הגלות נקראים בשם "צאן", ואילו בזמן הגאולה, הקב"ה מחליף את שמם וקורא להם בשם "אדם". רחל הקטנה הצועדת יחד עם הצאן הוא משל רוחני לכך שרחל אמנו נעמדת יחד עם בניה, בני ישראל, בעת החורבן והגלות, והיא משמשת להם מקור של השראה, מקור של תקווה, מקור של ביטחון בביאת הגאולה האמיתית והשלימה, בדיוק כמו שהקב"ה הבטיח לה:"יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם"!

במישור החסידי של הדברים, האדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק מה) מסביר את הסיפור הזה כהוראה מעשית בעבודת ה', וכדרך להבאת הגאולה. רחל מייצגת, כאמור לעיל, את בני ישראל "כנסת ישראל מקור כל הנשמות", האמא של כולם. עם ישראל נמצא בגלות תקוע, מי יכול לעזור? יעקב אבינו מייצג את מידת הרחמים של הקב"ה, "אב הרחמן", מידת הרחמים של עולם האצילות, והוא מעורר רחמים עליונים עליה. "וישא את קולו"- יעקב עולה למידת הרחמים האינסופית של הקב"ה, י"ג מידות הרחמים, שמקורם מספירת הכתר, הנקראת בשם: "אב הרחמים", ומשם הוא ממשיך רחמים אינסופיים על כלל נשמות ישראל. "ויבך"- הבכיה, הדמעות יורדות כלפי מטה מעיני יעקב, מסמלות על ירידת המשכת הרחמים מהקב"ה על נשמות ישראל.

ומה עם הנשיקה?

הנשיקה מסמלת קשר פנימי בין האוהב לאהוב, היא נקראת בלשון הקבלה:"יחוד הנשיקין", הוא במילים אחרות, "התדבקות רוח ברוח", רוחו של האוהב והנאהב מתאחדים לאחד ע"י הנשיקה. בתרגום לעבודת ה' משמעות הדבר היא, שיעקב נתן לרחל את היכולת להתקשר באיחוד מוחלט עם הקב"ה ע"י לימוד התורה. כשיהודי לומד תורה בעיון, מוחו מתאחד בקשר נפלא עם נותן התורה, והוא מבטא את הקשר הזה בדיבורו, הוא אומר ומבטא את דברי התורה שגרמו לקשר הנפלא הזה. גם ע"י קיום המצוות, יהודי מגיע ל"יחוד הנשיקין", בכך שמעשה היהודי מתאחד עם מעשה הקב"ה. 

בהזדמנות אחרת הסביר הרבי מלך המשיח שישנן שתי דרכים להתעורר בתשובה: דרך אחת היא כשחוטפים מכה חזקה או הדרך השניה היא בדיוק להיפך, כשמקבלים נשיקה וחיבוק שסוחפים לחיק האוהב.

יעקב אבינו ראה את החורבן ואת האבדן, ומה שעלה לו בראש הוא, לנשק את רחל, להביא את נשמות ישראל לתשובה ע"י נשיקה, ע"י קירוב, ע"י חיבוק סוחף.

לאור האמור, כל השאלות ששאלנו לעיל מתורצות. יעקב אבינו בכה על החורבן, כשהוא ראה מה הולך להתרחש. הוא נישק את רחל בתור נתינת כח להמשך העבודה בזמן הגלות, על מנת להביא לגאולה. ודווקא כאן ועכשיו, כי באותו רגע יעקב ראה את כל משך הזמן מהחורבן ועד הגאולה, וכשרואים כאלו דברים, אי אפשר שלא לבכות.

נסיים בסיפור חסידי, כיצד "ראיית החורבן" מביאה לבכי ותשובה. ספר הזיכרונות של האדמו"ר הריי"צ מופיע סיפור נפלא על ראשית ימי החסידות: רבי ניסן היה מחנך מסור שנתן הכל עבור חינוך תלמידיו. רבי ניסן החזיק בחצר משק בעלי חיים מפותח, והתלמידים נהנו לצפות בתרנגולים ובעיזים מטיילים בחצר.

אבל כמו שקורה לפעמים, 'הסנדלר הולך יחף' ודווקא עם הילד שלו אירעו קשיים. שאול יצחק, בנו של רבי ניסן, היה ילד קשה עם אופי מרדני ובמקום להתעניין בשיעורים של אבא, היה מתעלל בבעלי החיים בחצר. הוא קשר את רגלי התרנגולות, מורט את נוצות הכנפיים שלהם ושיסה את העיזים זו בזו. פעם הגיעו צעקות בעלי החיים עד סלון ביתו של רבי ניסן והוא לא היה יכול להבליג עוד.

הוא קרא לשאול יצחק הביתה, הסביר לו כי לשם החינוך שלו, עליו להרגיש בעצמו את הכאב שחשים בעלי החיים מההתעללות שלו, והיכה אותו.

שאול יצחק יצא מהבית מבויש, מלא כעס על אביו הקפדן שהכאיב לו. הוא הסתגר בפינה בחצר וסרב לחזור הביתה. אחרי שעה נרגע ונכנס לביתו וראה מחזה לא צפוי: אבא מירר בבכי. רבי ניסן, המלמד החזק והדעתן, ישב עם ראש מורכן ובכה בדמעות. הוא ייסר את עצמו על כך שהגיע למצב נורא כזה בו היה עליו להכות את בנו. 

הילד התחלחל מהצער של האבא, ודווקא הבכי המחבר שבר את לבו וגרם לו לחשב מסלול מחדש.

שבת שלום!