ראיון עומק: האם אין אף אחד שמבקש משיח באמת?

הרב אברהם רייניץ, מגזין בית משיח (תשע"ו)

הרב זושא זילברשטיין, מוותיקי השלוחים במונטריאול שבקנדה, נחשב לאחד השלוחים הפעילים ביותר בענייני גאולה ומשיח. לצד פעילותו העניפה בבית חב"ד 'שאבאנל', ובבתי הכלא ברחבי קנדה – הרב זילברשטיין יוזם פעילויות שונות ומגוונות להפצת בשורת הגאולה של הרבי. הוא מפרסם על הגאולה הקרובה – במודעות וכרוזים בעיתונים, בשלטי חוצות, בתחנות האוטובוס ובמדיומים נוספים. בכל שבוע מעורר אלפי שלוחים ואנ"ש בכל קצווי תבל, באמצעות עלון שבונעי בשם "לעבן מיט משיח" המביא משיחותיו של הרבי בענייני משיח. הרב זילברשטיין ידוע גם בכושר הנאום שלו, והוא מוזמן לעיתים קרובות להשתתף באירועים ושבתונים העוסקים בעניני גאולה ומשיח.

לקראת כ"ח ניסן, חצי יובל אחרי השיחה הידועה שהרעידה את נפשותיהם של חסידי חב"ד בכל רחבי תבל, ועד עצם היום הזה מניעה בעוצמה רבה את כל הפעילות בענייני משיח – ישבנו לשיחה נוקבת בניסיון לטכס עצה ולהבין מה חסר לנו כדי שנבקש משיח באמת?

ביום חמישי השבוע, אם ח"ו תתעכב הגאולה, נציין 25 שנה נוספים של גלות, לאחר השיחה הידועה שאמר הרבי בכ"ח ניסן תנש"א, בה זעק בכאב על כך שעדיין לא מרעישים וצועקים באמת להביא את משיח בפועל ממש, ואף התבטא ש"שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי', שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בעניני עבודת השם". מה היו התחושות והתובנות כאשר שמעתם את השיחה בזמנו?

באופן אישי, לא שמעתי את השיחה הזאת בשידור חי, אך כמובן שתוך כמה דקות קיבלתי כבר הודעה שהייתה שיחה מזעזעת, ומיהרתי להתקשר ולשמוע את הקלטת השיחה. מצד אחד, הדברים ששמענו שברו את לבנו, ומצד שני עוררו אותנו לפעילות דחופה. כל השלוחים במונטריאל דחו את כל העיסוקים הקבועים, והתכנסנו כולנו לאסיפת חירום עם עוד מעסקני אנ"ש, כדי למלא מייד את הוראת הרבי שצריכים לטכס עצה מה לעשות כדי להביא את משיח.

במהלך האסיפה ניסינו לחשוב, מה אנחנו בכלל יכולים לעשות אחרי כל מה שהרבי עצמו עשה? אם מה שהרבי עשה לא הועיל – כיצד יכולים אנחנו להועיל?

לאחר דיון ארוך לתוך הלילה – במהלכו עלו כמובן רעיונות רבים לפעילות – התגבשה המסקנה, שהנקודה העיקרית צריכה להיות בלימוד ענייני גאולה ומשיח. בסיום האסיפה כתבנו דו"ח לרבי עם ההצעה הנ"ל. שבוע וחצי אחר-כך, בשבת תזריע-מצורע, דיבר הרבי באריכות על הצורך ללמוד ענייני גאולה ומשיח, ובכך אישר שכיוונו לדעת קודשו.

אחר-כך, כאשר נודע ששלוחים ורבנים ברחבי העולם קיבלו מהרבי תשובות חיוביות בנוגע לפעילות לקבלת המלכות, התגייסנו כמובן גם לפעילות זו, ובהמשך זכיתי גם לפעול למען החתמת רבנים על פסק הדין שהרבי הוא בחזקת משיח (ראה מסגרת), ועוד.

כיצד הגעתם למסקנה שדווקא הלימוד זה מה שחסר? ומדוע זה צריך לבוא דווקא מצד החסידים, ולא מצד הרבי?

חשבנו לעצמנו: הרי כאשר מדובר על הכנת העולם לגאולה – הרבי עושה כל מה שאפשרי לעשות, ומה שהרבי לא עושה עדיין, אנחנו בכוחותינו הדלים בוודאי שלא נוכל לעשות. ואכן בחודשים הבאים דיבר הרבי כמה וכמה פעמים על פעולותיו של משיח בעולם, השפעתו של משיח בעולם וכו' וכו'. אלו עניינים ששייכים לרבי, שכמלך המשיח פועל את פעולותיו הכבירות ומכין את העולם לקראת הגאולה.

אבל כאשר מדובר על כך שאנחנו נהיה מוכנים לגאולה, שאנחנו נהיה כלים ראויים לקבל את האור האלוקי של הגאולה – הרי בהתאם לכלל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", גם בזה צריכים את הפעולה שלנו. הרבי אמנם ניסה במשך השנים לדחוף אותנו לכיוון הנכון, אך מסתבר שעדיין לא הגענו לשם. ולצערי הגדול, עד עכשיו לא הגענו לזה… עובדה שאנחנו עדיין בגלות.

באותה שיחה החליט הרבי לשים את הדברים על השולחן, בצורה הכי ברורה שיש. הרבי כביכול אמר: עשיתי כל מה שאני יכול. כעת אין ברירה, ואתם צריכים להשתנות!

ברגע שהבנו שזה הכיוון, התחלנו לחשוב מה הדרך הטובה ביותר לעורר את עצמנו, שאנחנו נצא מהגלות הפנימית, הגלות הרוחנית, כפי שהרבי הגדיר זאת בשיחה. מכאן הייתה הדרך ברורה: כדי לפעול שינוי פנימי ונפשי – צריך את כוח התורה, ובענייננו: לימוד התורה בענייני הגאולה. רק לימוד התורה יכול לעורר את נפש האדם ולפעול את השינוי המיוחל.

ואכן, כחודשיים אחר-כך, בשיחת שבת פרשת בלק, אמר הרבי מפורשות, הרי עיקרו של הלימוד הוא בכדי שהנהגתו של כל אחד ואחד, במחשבה דיבור ומעשה, תהא מתאימה לזמן המיוחד בו אנו נמצאים ש"עומדים על סף הגאולה, ומורים באצבע שהנה זה משיח בא", ועל כן יש: "לחיות עם משיח", לחיות עם הזמן דימות המשיח, מתוך ידיעה והכרה ש"הנה זה בא".

וגם זאת נעשה על ידי הלימוד בעניני משיח וגאולה, שעל ידי שהשכל נעשה חדור וממולא בהבנה והשגה בעניני משיח וגאולה שבתורה, הרי זה חודר ומתפשט גם ברגש הלב ועד למעשה בפועל. כי דווקא בכח התורה, שהיא למעלה מהעולם, ובכוחה לשנות את טבע האדם, שאף מי שעדיין נמצא ח"ו מחוץ לענין הגאולה, גם הוא יתעלה למעמד ומצב של גאולה, ויתחיל לחיות בעניני הגאולה.

באותה שיחה הרבי לקח את הדברים שלב אחד קדימה – שהלימוד גורם שנוכל כבר לחיות את הגאולה עצמה. אבל באסיפת השלוחים חשבנו על שלב מוקדם יותר – שהלימוד יגרום לכך שאנחנו נפנים את העובדה שנמצאים על סף הגאולה, ושאנחנו פשוט נרצה את הגאולה. ואת זה הרבי לא עושה בשבילנו. הרבי כאילו אומר לנו: לרצות את הגאולה, זה דבר שאתם צריכים לעורר בעצמכם!

מה כל כך קשה לרצות את הגאולה? בפרט בתקופה הזאת של ההעלם והסתר שאחרי ג' תמוז – הרי אין חסיד חב"ד שאינו משתוקק כבר לגאולה? כולנו הרי מתגעגעים, מצפים ומייחלים לרגע הגאולה, בו נשוב לראות את הרבי!

כדרכם של יהודים, אענה לך בשאלה: אם כולנו אכן רוצים באמת את הגאולה – מדוע אנחנו עדיין בגלות?! הרי באותה שיחה הרבי אמר מפורשות ש"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר הי' בא"! דבריו של הרבי מדוייקים ואינם דברי מליצה חס ושלום, כל מילה של הרבי זה קודש קודשים. לכן, אין ספק שאילו היינו רוצים באמת – היינו כבר עמוק בתוך הגאולה. מכיוון שאנחנו עדיין בגלות, אין ברירה אלא להגיע למסקנה הכואבת שאנחנו עדיין לא רוצים באמת.

באמת. זו מילת המפתח.

אם תעיין בשיחה המוגהת, תראה שאת המילה הזאת הדגיש הרבי בשיחה. אין ספק שאנחנו רוצים משיח. האם הורים שכולים, או יתומים מהוריהם, אינם מצפים באמת לביאת המשיח ותחיית המתים? האם אנשים הסובלים ממחלות קשות אינם מצפים לגאולה שתרפא אותם מחוליים? וכפי שהזכרת בשאלת – האם רבבות חסידי חב"ד שמייחלים בכל ליבם ונפשם לרגע בו יזכו לראות שוב את הרבי בגלוי, אינם מצפים למשיח?

כולנו מצפים, אבל הרצון שלנו אינו אמיתי. ועל זה זועק הרבי.

במונטריאל היה יהודי חסידי ממשפיעי אנ"ש, בשם ר' זלמן מרוזוב. באחת מהתוועדויות הוא זעק: האם אנחנו רוצים משיח? או שיש לנו בעיות, ואנחנו מחפשים פיתרון לבעיות שלנו? אנחנו צועקים "אנו רוצים משיח עכשיו", אבל באמת הזעקה שלנו היא פשוט "אנא ה' הושיעה נא"…

יש ילדים שרוצים משיח כדי לקבל ממתקים שיגדלו על העצים, יש כאלה שרוצים משיח כדי לראות את יקיריהם שנפטרו בדמי ימיהם, יש כאלה שרוצים משיח כדי להפטר מחוליים רעים או טרדות הפרנסה, ויש אנשים יותר רוחניים שרוצים את הגאולה כדי לראות שוב את הרבי, לשמוע שוב את השיחות ולקבל כוס של ברכה ודולרים וכדומה. הצד השווה שבהם, שכולנו רוצים בעצם את הטובה שלנו. אנחנו לא רוצים את המשיח באמת.

כמובן שכאשר משיח יבוא, כל הדברים הללו שאנחנו מצפים להם – יקרו. אבל לא זהו אמיתת עניינו של משיח, וזה מה שהרבי זועק ומתחנן: תבקשו משיח באמת! הרבי רוצה שנבקש את האמת של המשיח, האמת של הגאולה – שזה גילוי האלוקות שיהיה בזמן הגאולה, והשלימות של התורה והמצוות.

וכפי שהרבי הסביר באריכות בהדרן הנפלא על הרמב"ם בשנת תשמ"ו, שהחיוב לצפות ולחכות לביאת המשיח, הוא רק לשלימות התורה והמצוות, ובלשון הרבי (שם, הערה 35): "מה שיהודי צריך להתאוות הוא להשלימות דתורה ומצוות", ואילו מצב העולם בזמן הגאולה, כולל כל הייעודים הנפלאים שמציתים את דמיוננו וגורמים לנו 'לרצות משיח' – על זה אומר הרבי שזה "נכלל (בעיקר) בחיוב האמונה בביאת המשיח, ולא בהחיוב לחכות לביאתו". מומלץ לעיין ב'הדרן' הנ"ל, באריכות ההסבר של הרבי אודות עניינו העצמי של מלך המשיח.

וכדי להגיע להבנה הזאת, לדעת מהי אמיתת עניינו של משיח – חייבים ללמוד ענייני גאולה ומשיח לעומק, וכלשון הרבי לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות, – בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בגמרא ובמדרשים, וגם – ובמיוחד – בפנימיות התורה, החל מספר הזהר ובפרט בתורת החסידות בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו [מאמרים וליקוטי שיחות] של נשיא דורנו. רק מי שלומד את כל הנ"ל, מסוגל להבין מהי אמיתת עניינו של משיח, וממילא מסוגל להגיע למצב בו ירצה משיח באמת.

הדברים שאתה אומר נשמעים נכונים, ובאותה מידה גם מייאשים… אם אחרי כל כך הרבה שנים לא הגענו לזה – איך נצליח כעת?

קודם כל, ידיעת המחלה היא חצי תרופה. עלינו להפנים את העובדה, שאם אנחנו יושבים כעת בגלות, ומדברים על המשמעות של כ"ח ניסן תשע"ו, חצי יובל שנים לאחר אמירת השיחה – זה אומר שעדיין לא הצלחנו לרצות באמת, וחייבים לעבוד על הנקודה הזאת.

נראה לי שהשנה יש לנו כוח מיוחד להגיע לאותה ציפייה אמיתית. ואת הכוח לזה אנחנו יכולים לשאוב מהפסוק הראשון בפרק התהלים של הרבי, שמהווה הוראה ברורה כיצד צריכים לבקש ולרצות משיח, כדי לסיים את הגלות.

– וכפי שגם מודגש בהקדמה לפרק, שהוא "תפילה על אריכות הגלות". איני יודע מי כתב את ההקדמה, אבל מכיוון שהיא מופיעה בנוסח התהלים שהרבי הריי"צ בעצמו בחר, בוודאי יש משמעות מיוחדת לכל מילה –

הפרק מתחיל במילים "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד". במקור, כנסת ישראל אומרת את הדברים לקב"ה – אבל אנחנו יכולים וצריכים לומר את המילים הללו גם לעצמנו: לא לנו – עלינו להפסיק לרצות את המשיח רק 'לנו', בשבילנו, בשביל הדברים שחסרים לנו; כי אם לשמך – אלא לרצות משיח, בשביל העניין האמיתי של המשיח, שזהו גילוי האלוקות שיהיה בעולם בשלימות קיום התורה והמצוות.

אחרי ג' תמוז אמר לי פעם חבר לא-חב"די משפט שאולי נאמר בצורה בוטה, אבל בהחלט ראוי לחשוב עליו. וכך הוא אמר: תשמע, אתם לא באמת רוצים משיח. אתם בעצם רוצים לראות את הרבי בחזרה, ומשיח והגאולה זה רק אמצעי עבורכם כדי לראות את הרבי…

חשבתי אחר-כך על מה שהוא אמר, ועשיתי לעצמי חשבון נפש: למה אנחנו באמת מחכים? אנחנו באמת מתגעגעים לרבי, ורוצים לראותו שוב, לשמוע שיחות ומאמרים, לחוות שוב את האווירה הרוחנית של התוועדות עם הרבי, כוס של ברכה וחלוקת דולרים…

אין ספק שכל זה רצון רוחני חיובי ונעלה, וצריכים לעוררו ולחזקו עוד ועוד – אבל זו הנקודה של הגאולה? האם זה אמיתת עניינו של משיח?!

האם לזה אנחנו מחכים – שנקבל בחזרה את מה שהיה? הרי בהיותנו באותה 'תקופה נפלאה של גילויים' – הרבי זעק שזו גלות, ולא סתם גלות אלא גלות רוחניות וגלות פנימית וכו' וכו'! ואנחנו רוצים לחזור למקום הזה?!

לכן, חייבים להפנים ולהכיר שגם הרצונות הרוחניים האלה, הם 'לנו', ולא 'לשמך'. ולכן, גם כאשר עומדים ברגעים רוחניים כאלה, צריכים לדעת שלא זוהי הכוונה, ועדיין צריכים לעבודה קשה ופנימית, 'לא לנו', אלא 'לשמך'!

במילים אחרות: כמובן שאנחנו רוצים את הרבי, וכאשר הרבי יתגלה זו תהיה התגלות המשיח, כי רבי ומשיח זה דבר אחד. אבל כאשר אנו חושבים על כך ומצפים לכך, למה בדיוק אנחנו מצפים – האם מצפים שהרבי יתגלה אלינו בתוך הגלות שלנו? או שאנחנו מבינים שההתגלות תהיה בזמן הגאולה, שעיקרה הוא שלימות התורה והמצוות, וממילא זו הנקודה שצריכה להיות חדורה בציפייתנו.

מדובר בעבודה פנימית שנוגעת בחלקים הכי עדינים ועמוקים של הנפש. איך מגיעים לזה?

אכן, זו עבודה לא קלה, וכדי להצליח בה צריכים להיות באמת יהודי חסידי בכל רמ"ח ושס"ה.

בכינוס השלוחים לפני כמה שנים, הזדמן לי לשבת לצידו של הרה"ח ר' חיים סרברנסקי. למרות ששמעתי רבות על ר' חיים, לא הזדמן לי כמעט לשוחח עמו, וניצלתי את ההזדמנות המיוחדת לשוחח איתו על הנושא הכי בוער בעבודת השליחות – הכנת העולם לקבלת פני משיח.

שאלתי אותו: הרי הרבי אומר שמשיח כבר נמצא, השולחן ערוך והכל מוכן, ורק צריכים לפקוח את העיניים. מה הפירוש בזה? איך פוקחים את העיניים?

הביט בי ר' חיים במבטו העמוק, ואמר בפליאה: אינני מבין את שאלתך… מה אתה חושב שיהיה כאשר משיח יבוא? תהיה גשמיות טובה יותר… בוודאי שלא זו התכלית של ימות המשיח, אלא מה, שיהיה גילוי אלוקות, שיכולו לשבת וללמוד חסידות ללא הפרעה. מי מפריע לך היום ללמוד חסידות ולהיות שקוע באלוקות? הקומוניסטים? מי מפריע לך?… היחידי שמפריע, זה אתה בעצמך! הנפש הבהמית שלך, והיצר הרע… ועל זה אומר הרבי: פקח עיניים, למד חסידות ותרגיש אלוקות!

עלינו לומר לעצמנו את הדברים: אף אחד לא מפריע לנו לשבת וללמוד את ענייני הגאולה ומלך המשיח, בפרט בשיחותיו של הרבי, בהן מבואר מהו בדיוק ענינו האמיתי של משיח, ולמה בדיוק עלינו לצפות, וכאשר נלמד – זה בוודאי יועיל.

ואם לומדים ועדיין לא מצפים למשיח באמת, צריכים לדעת שעדיין לא למדו מספיק. כפתגמו הידוע של ר' מענדל פוטרפס, שיש שלושה דברים שפועלים בוודאי: המשקה משכר, העשירות מביאה עזות, והחסידות משנה את המהות. ואם שותים משקה ולא משתכרים – בוודאי לא שתו מספיק… ואם יש עשיר שאינו עז פנים, הרי זו הוכחה שאינו מספיק עשיר… ואם לומדים חסידות ולא משתנים – סימן ברור שלא למדו מספיק חסידות!

השנה היא גם שנת הקהל, איך זה מתקשר לנושא שיחתנו?

אחד מהעניינים של הקהל, הוא האחדות של כל העם – אנשים, נשים וטף – אל המלך ועל ידי המלך. ובנושא הזה של אהבת ישראל, והקשר לכ"ח ניסן, ראוי להרחיב:

כאשר למדנו ב-770 אצל הרה"ח ר' מרדכי מנטליק, ראינו שבכל הזדמנות היה לומד את 'היום יום' של אותו יום, ומקשרו לנושא המדובר. בהתאם לכך, כדאי לעיין ב'היום יום' של כ"ח ניסן, ולשאוב משם הוראה גם לעבודה החדשה שהטיל עלינו הרבי בכ"ח ניסן תנש"א:

"החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב "אהבתי אתכם אמר ה'", הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב".

אצל הרבי הרי כל דבר מדוייק, ובוודאי יש משמעות פנימית לעובדה שפתגם זה מתפרסם דווקא ביום בו הטיל עלינו הרבי את העבודה להביא את המשיח. הרבי רומז לנו כאן, שכדי להביא את משיח, מוכרחים להיות באהבת ישראל. בלתי אפשרי שנחיה את הרבי, את הגאולה ואת המשיח – אם חסר לנו בעניין של אהבת ישראל. איך אפשר לחשוב שאנחנו מקושרים לרבי, כאשר חסר לנו בעניין שהוא כל כך יסודי ועיקרי אצל הרבי, עד כדי כך שהיא יותר נעלית מאהבת ה'?

ועל רקע כל מה שדיברנו קודם, על הצורך לרצות משיח 'לא לנו', 'כי-לשמך':

כל עוד רוצים משיח בשבילנו, אנחנו למעשה חושבים על עצמנו, על המקום שלנו בתהליך הגאולה, איפוא אנחנו נהיה כאשר הרבי יתגלה, והאם נהיה בשורה הראשונה. הכיוון הזה מקשה מאוד על אהבת ישראל אמיתית. אבל כאשר נפסיק לחשוב על עצמנו, ונתחיל לחשוב על האמת של המשיח והגאולה, הכל ייראה אחרת.

כאשר אנחנו שומעים על פעילות מוצלחת של שליח. לא אחד שנמצא בקצה השני של העולם, אלא דווקא זה שנמצא לידינו – איך אנחנו מגיבים? האם אנחנו שמחים בהצלחתו, כי זה מקדם את העולם לקראת הגאולה, או שאנחנו חושבים: חבל שההצלחה הזאת לא נפלה בחלקי… כאשר חדורים ב'לשמך תן כבוד' – מה זה משנה מי עשה? העיקר ש'לשמך תן כבוד'!

לפני שנים רבות, כאשר החלו את המגבית היהודית המאוחדת, הגיעו המארגנים לרבי, וביקשו שגם חב"ד תצטרף ותתמוך בזה. כאשר הרבי שאל אותם מה התועלת במגבית מאוחדת, הם הסבירו שיהודי אמריקאי ממוצע מחליט בתחילת השנה להקצות סכום מסויים לצדקה. הבעייה היא, שכאשר מגיעים אליו נציגי המוסדות בתחילת השנה, הוא לא יודע כמה מוסדות יבקשו את עזרתו בהמשך השנה, ולכן הוא נותן לכל אחד סכום קטן. כאשר השנה מסתיימת, והוא לא נתן אפילו חצי מהסכום שהחליט בתחילת השנה – הוא לא תורם את זה, וזה הפסד של המוסדות. לעומת זאת, כאשר נגיע אליו בשם כל המוסדות, ונתחייב לחלק לכולם, הוא יתרום את מלוא הסכום.

אמר להם הרבי: יכול להיות שאתם צודקים מבחינה כלכלית. אבל: כאשר מדובר ביהודים שאחד הקשרים היחידים שלהם עם הקב"ה, אלו התרומות שהם נותנים למוסדות – הרי אני מעדיף שיבואו אליו כמה פעמים בשנה לעורר את נשמתו. אולי יהיה פחות כסף, אבל בוודאי הקשר של היהודי עם הקב"ה יהיה הרבה יותר חזק!

על משקל דברי הרבי, עלינו לעשות חשבון: מה יותר חשוב לנו – שנעשתה עוד פעולה שמקרבת את העולם לגאולה, או שאנחנו (ולא ההוא…) נהיה אלה שעושים את הפעולה הזאת?

כאשר נרצה משיח באמת, לא בשביל הדברים שלנו, אלא בשביל האמת של המשיח – ממילא נעבוד בשיתוף פעולה ובאהבת ישראל שלימה!

והלוואי שעצם ידיעת ה'מחלה', וההחלטה להפנים את הדברים ולתקן מכאן ולהבא – תספיק לפעול את ההתגלות של הרבי בגאולה השלימה, כמצוות רצונך, בשלימות התורה והמצוות, ושזה יהיה תיכף ומיד, גם אם לא נספיק כולנו להגיע ל'אמת'…

* * *

ביומני התמימים מי"א ניסן תשנ"ב, מתואר רגע מרטיט שהתקיים ליד חדרו של הרבי, לאחר שהרב שניאור זלמן גוראי' השמיע את ברכת אנ"ש בשם כל הציבור.

"עם סיום דברי הברכה ענה כל הקהל "אמן" וכל הנוכחים בבית חיינו ועמם כל אלפי המאזינים בכל העולם קראו יחד שלשה פעמים בקול רם ובהתרגשות רבה – "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד"!!! מיד אחר כך קרא הגאון החסיד רבי יצחק הכהן הענדל ממונטריאול, פסק דין ברור מטעם הרבנים בו נאמר כי ע"פ ההלכה כ"ק אדמו"ר שליט"א הוא המתאים, לפי כל הסימנים והתנאים שמונה הרמב"ם בהלכות מלכים, להיות מוגדר "בחזקת שהוא משיח". פסק הדין קובע כי גם ע"פ ההלכה חייב הרבי שליט"א להיות בריא תיכף ומיד ממש. הרב הענדל הודיע כי בראש החותמים על פסק הדין עומד הגאון המפורסם רבי פנחס הירשפרונג. לסיום בירך הרב הענדל את כ"ק אדמו"ר שליט"א בברכת כהנים ואליו הצטרפו כל הכהנים והציבור ענה "אמן"".

על מה שעומד מאחורי חתימתו של הרב הירשפרונג על פסק הדין ההיסטורי, שמענו מהרב זושא זילברשטיין במהלך הראיון:

"הפעם הראשונה ששוחחתי עם הרב הירשפרונג בעניין, הייתה בחודש אלול תנש"א. הבאתי לו את הספר של הרב וולפא – שזכה לאישורו וברכתו של הרבי – ולאחר שקרא ונתן את הסכמתו לספר, ביקשתי ממנו שיחתום בעצמו על פסק דין שהרבי בחזקת משיח. הוא חשב ארוכות, ובסוף אמר: צריך עוד לחשוב בזה. תחזור אלי יותר מאוחר. במהלך חורף תשנ"ב ניגשתי אליו כמה פעמים, ובכל פעם אמר שעוד צריך להתיישב בדבר, וביקש שאבוא שוב אחר-כך.

באותה שנה חל י"א ניסן ביום שלישי. ביום חמישי הקודם ניגשתי לרב הירשפרונג ועדכנתי אותו שביום שני בלילה, אור לי"א ניסן, יקריאו את פסק הדין לפני הרבי. שוב הצעתי לו לנצל את ההזדמנות המיוחדת ולהצטרף לפסק הדין. הפעם הוא לא דחה אותי לגמרי, אבל אמר: תבוא ביום ראשון בבוקר לבית הכנסת הספרדי, שם תתקיים ברית מילה, ואז אחתום על פסק הדין.

לא הבנתי מדוע אינו יכול לחתום מייד, ומה מיוחד ביום ראשון בבוקר… אבל מילאתי את בקשתו, וביום ראשון בבוקר, מייד לאחר הברית, הגשתי לו את פסק הדין, ולאחר שקרא שוב בעיון, חתם ברצינות גדולה, כשידו ממש רועדת מהתרגשות.

לאחר שחתם, ביקשתי שיסביר לי מדוע דחה אותי שוב ושוב, וגם כעת כשסוף סוף החליט לחתום, ביקש לעשות זאת בשעת בוקר מוקדמת…

להפתעתי סיפר לי הרב הירשפרונג, כי בכמה הזדמנויות אמר לו הרבי בזה הלשון: פנחס זה אליהו, תהיה אתה מבשר הגאולה! שלוש פעמים אמר לו הרבי את הנקודה הזאת, וכבר שנים שהוא מנסה להבין את משמעות דבריו של הרבי. 'אצל הרבי, כל מילה היא קודש קודשים, אין מליצות', אמר, 'ולכן חשבתי כל הזמן: מה משמעות הדברים הללו?'.

'לפועל', סיים הרב הירשפרונג, 'הגעתי למסקנה, שההסבר היחידי לדברי הרבי, הוא, שאחתום על פסק הדין הזה. ולכן רציתי לחתום דווקא במעמד קדוש זה של ברית מילה, כאשר אליהו הנביא, מבשר הגאולה, נמצא עמנו'!