"בג' תמוז האמונה צריכה לבעור בחוזקה" • ראיון מאלף

ראיין: אברהם רייניץ, בית משיח

הראיון פורסם לקראת ג' תמוז תשע"ד

כמעט עשרים שנה חלפו מאז ג' תמוז תשנ"ד, ולמרות הפעולות הרבות שנעשו להחשת התגלותו של הרבי מלך המשיח – ההתגלות המיוחלת טרם התרחשה. אם ח"ו יגיע ג' תמוז, ועדיין נשאר בגלות – מה עלינו לעשות?

עצם העובדה שנמצאים בתקופה של העלם והסתר איום ונורא, שלא רואים בעיניים הגשמיות את הרבי – אמורה לזעזע כל חסיד. בלי קשר לאורך הזמן. זוהי מציאות מופרכת לחלוטין, שלא דמיינו בחלומות הגרועים ביותר, ולכן כל יום שההעלם והסתר הזה נמשך – צריך לזעזע אותנו. מבחינה זו, גם בשנה הראשונה המצב היה איום ונורא. אבל כאשר חולפות כמעט עשרים שנה, נוסף להעלם והסתר גם מימד של זמן ארוך מאוד, וזה כמובן מגדיל את הכאב והזעזוע.

ההעלם וההסתר מודגש יותר על רקע הגילויים הגדולים להם זכינו לפני ג' תמוז. הרבי עורר את חסידי חב"ד ואת העולם כולו, וגילה אצל כל יהודי את האמונה האיתנה שהנה זה משיח בא. הרבי דיבר בצורה ברורה על פעולותיו של המשיח בעולם, וכולנו יכולנו לראות זאת. להט האמונה בביאת המשיח היה עוצמתי מאין כמוהו וחובק עולם.

ופתאום כזה העלם והסתר, וכל כך הרבה זמן! לא מניעה של כמה ימים או כמה שבועות, אלא כמעט עשרים שנה! כשחושבים על כך, זה פשוט מזעזע!

אז זה מה שצריכים לעשות? להזדעזע…

הבעיה שלנו, שאנחנו תקועים בתוך הבועה שלנו. כל אחד עם הצרות שלו, עם חיי היום יום שלו – ולא עושים מספיק כדי לשנות את המצב. כדי שנצא מה'חור' שלנו – עלינו להתבונן בכל האמור, כל אחד אליבא דנפשיה, עד שנרגיש בעומק נפשינו שאי–אפשר להמשיך כך.

כמובן שאין משמעות לזעזוע כשלעצמו, אם אינו מוביל לשום מקום. המטרה של הזעזוע הזה, מעומק הנפש, היא – לעורר כוחות חדשים, ולדחוף ולדרבן אותנו לעשייה ופעילות שתביא לקץ ההעלם והסתר. צריכים לחשוב מחדש: מה עוד אפשר לעשות שלא נעשה עדיין? מה הרבי רוצה שנעשה כעת?

יחד עם זאת, מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופת תפר שבין סוף הגלות לתחילת הגאולה – הרי כשם שצריך להתבונן באריכות הגלות, עלינו להתבונן גם בצד השני של המטבע, ולחזק את האמונה בדברי הרבי, שנמצאים אנו על סף הגאולה ממש.

בג' תמוז צריכים לעורר ולחזק את האמונה הפשוטה, החקוקה בלבו של כל חסיד חב"ד, שאנו נמצאים בדור השביעי שהוא דור הגאולה. להתבונן בכך שאחרי למעלה מ–1900 שנות גלות – הקב"ה שלח לעולם את נשמתו של הרבי, על מנת להביא את הגאולה. נקודה זו היא תמצית עבודתו של הרבי בכל שנות נשיאותו: להחדיר לתודעה של כל יהודי, הן בכוחות המקיפים והן בכוחות הפנימיים, שאותה גאולה שכל הדורות ציפו לה, ושכל סדר ההשתלשלות מייחל לה – בוא תבוא בדורנו!

האמונה הזאת צריכה לבעור בחוזקה בלבו של כל אחד, וצריכים לדאוג שלא תהיה חלישות בזה ח"ו.

יכול האדם לחשוב: מכיוון שמשיח זהו עניין כללי – מה אני בתור אדם פרטי יכול לעשות בזה?

מחשבה כזו אולי הייתה יכולה לעלות בלבו של חסיד לפני כ"ח ניסן תנש"א, אבל לאחר אותה שיחה ידועה בה הודיע הרבי כי הוא מוסר את העניין אלינו, "עשו כל אשר ביכולתכם" – אי אפשר להעלות על הדעת התחמקות כזאת.

למרות שבכל השנים דיבר הרבי על הצורך של כל אחד לזרז את הגאולה – הרי באותה שיחה הוסיף הרבי נקודה עיקרית: על כל אחד מוטלת אחריות אישית להבאת הגאולה. עד אז, היינו כמו פועלים במפעל, שכמובן מחוייבים להצלחת המפעל, אבל לא היה לנו אחריות של בעלי–בתים. מאז כ"ח ניסן תנש"א יש לנו אחריות של בעלי–בתים. כמובן מכוחו ומרצונו של הרבי. וכמו שהבעלים של המפעל לא יכול לישון כאשר המפעל לא מתקדם בכיוון הרצוי, גם אנחנו איננו יכולים לנוח לרגע אחד כל עוד משיח לא הגיע.

איך מורידים את זה למעשה בפועל?

הרבי אמר שהדרך הישרה להבאת הגאולה היא לימוד ענייני גאולה ומשיח – כדי שנדע כיצד ייראה העולם בביאת המשיח, ונוכל לחיות את ימות המשיח.

על יסוד דברי הרבי הרש"ב, שכל אחד צריך לחשוב בכל יום חצי שעה על חינוך הילדים, ומכיוון שמוטלת עלינו החובה לחנך את הילדים לציפייה לגאולה – היה מן הראוי, שכל אחד יקבע לעצמו זמן מסויים במשך היום שמוקדש לזירוז הגאולה. ללמוד עניין בגאולה ומשיח, או לראות וידאו של הרבי, או לשבת עם הילדים ולספר להם על כך שאנחנו בדור השביעי והרבי יבוא ויגאל את כל עם ישראל. כל אחד יכול להתייעץ עם המשפיע שלו מה בדיוק לעשות במהלך החצי שעה הזאת.
הנקודה היא, שיהיה זמן קבוע ביום, שמוקדש להבאת הגאולה. וכאשר תהיה קביעות בזמן, זה יעשה קביעות בנפש – ואותה חצי שעה תשפיע על היום כולו, שיהיה יום חדור בגאולה ומשיח.

הרבי נותן את כל הכוחות

אחרי הכל, חלפו עשרים שנה, ומהיכן הכוח ללבות את האמונה?

מהרבי. חד וחלק. כל חסידי חב"ד, ללא יוצא מן הכלל, מאמינים שהרבי ממשיך להנהיג אותנו. בוודאי יש לרבי עוגמת נפש רבה מכל רגע שהגאולה מתעכבת, והוא משפיע לנו כוחות עצומים כדי שנצליח להגיע למטרה ולהביא את הגאולה.

תפקידו העיקרי של הרבי, הוא להביא את הגאולה האמיתית והשלימה. לכן, כל עוד לא הגענו לרגע ההתגלות – הרבי ממשיך בפעילותו, כולל השפעת הכוחות הדרושים לעבודתנו. הרבי לא חוסך שום כוח שאנו זקוקים לו.

כאשר חסיד מצייר לעצמו שגם עכשיו הרבי לא נח ולא שוקט לרגע, ועושה הכל על מנת להשפיע לנו כוחות לעמוד בניסיון – התבוננות זו עצמה מייצרת כוחות עצומים.

במהלך השנים ראינו ששום דבר לא פועל גרעון וחלישות בעבודתו של הרבי. ואם יש איזושהי מניעה ועיכוב – הרבי נותן לנו כוחות גדולים יותר, על מנת שנוכל להתמודד ולהתגבר.

כך למשל בשנת תשל"ח, לאחר שהרבי עבר את האירוע הבריאותי בשמחת תורה – למרות מה שהיה נראה כהעלם והסתר עצום, תוך פחות מ–48 שעות הרבי השפיע לחסידים כוחות ועידוד באמירת שיחות, מענות למכתבים ואפילו הגהת שיחות. זוהי דוגמא נפלאה לכך שהרבי לא מאפשר לשום דבר למנוע ממנו את השפעת אור החסידות בעולם.

בזכרוני חקוק מקרה נוסף, שגם הוא מביע את אותו מסר: היה זה בערב שבת נח תשל”א, הייתי אז בחור צעיר ב–‏770, וכאשר נכנסתי לפרוזדור הראשי של 770 שמעתי השתעלויות חריפות מכיוון חדרו של הרבי. ההשתעלויות היו חזקות במיוחד והיה נראה שהרבי הצטנן בצורה חריפה. אם נאמר שהיה כואב לשמוע את זה – זו לא תהיה הגדרה שתואמת את מה שהרגשנו כששמענו אז את השיעולים. כל השתעלות נוספת טלטלה את כל ישותנו; העדפנו שלא להימצא באותה שעה בקרבת מקום. הערכנו שבשבת הקרובה, שבת ראש חודש, הרבי לא ירד להתוועדות מחמת הקושי לדבר במצב כזה.

אנחנו חשבנו כך, אבל הרבי חשב אחרת: בשבת בצהרים, בשעה הקבועה, לתדהמת כולנו, הרבי ירד להתוועדות כאילו דבר לא ארע, התוועדות כמו כל שבת, בדיוק אותו סדר, ענייני דיומא, מאמר, שיחה על רש”י, הוראות וכו’ וכו’. ההתוועדות עצמה הייתה כולה בקול צרוד ביותר, ואכן היה קשה מאוד לשמוע, אבל היא ארכה כמה שעות טובות.

במשך כל שנות הנשיאות ראינו שהרבי מעולם לא התחשב בשום העלם והסתר. אם זה ההתוועדויות של חג הסוכות שהתקיימו מידי שנה בתוך הסוכה תחת גשם שוטף, אם זה הנסיעות של הרבי לאוהל בקיץ ובחורף, ובמשך כל השנים ראינו את הרבי עומד על הרגלים במשך שעות ארוכות ללא קורת גג (עד שבשנת תשל"ח התקינו מין חדרון קטן, אבל עד אז, מי חשב על זה?!). לרבי לא היה משנה מה קורה בדיוק בחוץ, מה המזג אויר, מה נוח ומה לא נוח, אם עכשיו הוא צריך להתוועד הוא יתוועד, אם עכשיו הוא צריך לנסוע לציון הוא יסע, שום דבר לא יעצור בעדו.

גם עכשיו, למרות שלמרבה הצער והכאב איננו רואים את הרבי – אין לנו ספק שהרבי לא נותן להעלם והסתר הזה למנוע אפילו משהו מהחסידים, והוא ממשיך את כל ההשפעות ואת כל הברכות הנצרכות לנו על מנת להמשיך ולמלא את התפקיד שהרבי הועיד לנו: להביא את הגאולה השלימה בפועל ממש!

אף אחד לא תיאר לעצמו שנגיע לשנת תשע"ד ועדיין משיח לא יבוא. אין ספק שכל רגע שחולף גורם צער גדול לרבי, וכל רגע כזה הוא צער איום לשכינה שגם היא נמצאת בגלות. אבל גם אם חלפו כל כך הרבה שנים ועדיין לא בא – בוודאי שהרבי משפיע עלינו כוחות נוספים, כדי שנוכל להתמודד עם ההעלם וההסתר הנוסף, ולהגביר את הפעילות.

כאשר מתבוננים בזה, שהרבי מצפה לפעילות שלנו, וכמה כוחות הרבי משקיע בנו למרות ההעלם והסתר – הרי 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', זה מעורר אותנו להתמסר לרבי ולממש את הכוחות שהוא משפיע עלינו.

הרבי משפיע גם לכלל וגם לפרט. על השפעת הפרט – יכול כל חסיד להעיד בעצמו. כאשר הוא מתבונן במה שעובר עליו, ורואה את ההצלחות הבלתי–טבעיות בחייו הפרטיים, עליו להבין שכל זה מגיע מהרבי.

בענייני הכלל, הרי כולם רואים את השגשוג וההצלחה המדהימים של חב"ד, למעלה מדרך הטבע. כל זה מגיע מההשפעות המיוחדות של הרבי. הרבי פותח בפנינו שערי ברכה והצלחה. וכפי שהרבי עצמו התבטא פעם כאשר הייתה הצלחה בענייני עסקנות: רואים שהרבי הריי"צ עובד רחב ביותר…

ג' תמוז אינו יו"ד שבט!

אנחנו מדברים על כך שהרבי ממשיך להנהיג אותנו, והוא נשיא הדור. האם אנחנו מתעלמים ממה שאירע בג' תמוז?

אף אחד לא מתעלם. כולם מבינים שביום זה אירע העלם והסתר גדול, ולמרבה הצער והכאב כבר עשרים שנה שאיננו רואים ושומעים את הרבי. אבל, יחד עם זאת, אצל חסידים מסתכלים על אירועים כאלה באופן אחר לחלוטין מהראייה של ה'עולם'.

תמיד היו דברים שהיו מונחים בפשטות אצל חסידים, ואילו אצל יהודים שלא זכו להיות חסידים – ואפילו יהודים החרדים ויראים לדבר ה’ – היה זה בבחינת חידוש. הם לא יכלו לעכל זאת; הם הסתכלו על אותם דברים כדברים חסרי הגיון שלא התקבלו על הדעת. זה התבטא באין ספור פרטים, הן בתפילה, הן בלימוד והן בשאר ענייני עבודת ה’. תמיד היו שתי גישות שונות: גישה של חסיד וגישה של מי שלא זכה להיות חסיד.

מה גרם לשני יהודים, ששניהם לומדים בדיוק אותה תורה, ושומרים על אותן מצוות; לשניהם יש אמונה באותו בורא עולם, ובכל זאת, אצל החסיד מונחים בפשטות עניינים שאצל חברו הם מופרכים לגמרי? מה מביא לשינוי הקוטבי הזה?

מסתבר שלחסיד יש מניע מיוחד שגורם לו לחשוב סוג חשיבה שסתם אדם לא מכיר, לחסיד יש את הרבי! הרבי מקנה לחסיד הסתכלות ששייכת לרמה אחרת לגמרי, בכלל לא אותה רמה שמכיר אדם שחי כאן בעולם הזה נטו; זו הסתכלות זכה וטהורה, הסתכלות איך שהדברים נראים מצד אמיתת העניינים.

לכן, מי שמעולם לא טעם מה זה רבי, מה זה אלוקות, ולא יודע מה תפקידו של הרבי בעולם – עשוי לטעות ולהסתכל על ג' תמוז תשנ"ד כמו יו"ד שבט תש"י, יום ההילולא של הרבי הריי"צ.

אבל אנחנו, שכן זכינו לטעום טעם של אמת, שזכינו להיות מלגיון של מלך – מאתנו דורשים הסתכלות אחרת לגמרי על הדברים. לא הסתכלות של שכל לבד, אלא הסתכלות אמיתית, הסתכלות של רבי.

אנחנו, שהתחנכנו בדור השביעי, ששמענו את כל השיחות את כל המאמרים, וקיבלנו מהרבי את הגישה האמיתית – אנחנו חייבים לדעת שהרבי הוא לא 'עוד צדיק', וג’ תמוז זה לא יום של הסתלקות עם תארים וכו’.

לאורך השנים הדגיש הרבי בשיחותיו, שתפקידו הוא לגאול את עם ישראל כפשוטו. לבנות מקדש במקומו ולקבץ נדחי ישראל. זה מה שהרבי רוצה, פועל ומשתדל במסירות נפש יומם ולילה. ממילא, כל עוד לא באה הגאולה, לא הושלם תפקידו של הרבי, והרבי ממשיך את הנשיאות באותה עוצמה, באותו אופן, ללא שום שינוי.

ביו"ד שבט, הרבי הריי"צ סיים את תפקידו להוריד את פנימיות השכינה אל הרקיע הראשון, ומכיוון שכך – זרח השמש ובא השמש, ואין מלכות נוגעת בחברתה. החל דור חדש עם עבודה חדשה. הרבי אמר ברור שהעבודה שלו, של נשיא הדור השביעי, היא להוריד את פנימיות השכינה למטה בארץ ולהביא את הגאולה בפועל ממש. ולכן, כל עוד זה לא קרה, ברור שהרבי לא סיים חלילה את תפקידו, וממילא הוא ממשיך להיות נשיא הדור השביעי במלוא התוקף ובאופן נצחי. למרות שאנחנו לא רואים את כל הדברים בעיניים הגשמיות שלנו.

לכן, למרות ההעלם וההסתר – ברור לכל חסיד שג' תמוז אינו יו"ד שבט ולא ב' ניסן.

על מה להיות בשמחה?

מצד אחד אנחנו מאמינים שהרבי ממשיך, ומצד שני זהו יום של העלם והסתר… באיזו תחושה מסתובבים ביום כזה?

כפי שאמרתי קודם, מחד – צריך להיות צער איום ונורא, זעזוע עמוק, על ההעלם וההסתר מהעיניים והאזנים הגשמיות, שנמשך כמעט עשרים שנה. ביום כזה, באופן טבעי, מתעוררים געגועים עמוקים לראות ולשמוע את הרבי.

אולם מאידך – אסור שהגעגועים יביאו אותנו לעצבות ובכי. זה לא מה שהרבי רוצה. ביום כזה, הרצון של הרבי מאיתנו הוא, להתחזק באמונה וביטחון, ולהיות בשמחה. לצד הכאב הגדול, יש לנו בהחלט סיבות טובות להיות בשמחה – על שזכינו להיות החיילים של דור השביעי, שהרבי נותן לנו את הכוחות הדרושים כדי שבסופו של דבר נמלא את המשימה להבאת הגאולה.

ומעל הכל – תחושת ביטחון וודאית, שאנחנו בהחלט נזכה לראות את זה!

וכדי להגיע לזה, צריכים להתבונן. להתבונן בכך שבמשך אלפי שנים היו מליוני נשמות של יהודים שעבדו להבאת הגאולה, אבל הם לא זכו להביא את הגאולה בפועל. ואילו אנחנו אלו שנביא את הגאולה בפועל ממש. המחשבה על כך מרוממת מאוד, ומביאה את האדם לשמחה פנימית.

במהלך השנים דיבר הרבי על מהותו של יום ג' תמוז, וקבע כי יום זה הוא "אתחלתא דגאולה". האם לאחר ג' תמוז תשנ"ד עדיין אפשר להסתכל על יום זה כ"אתחלתא דגאולה"?

ברור שדבריו של הרבי לא משתנים, ומכיוון שהרבי הגדיר כך את היום, בוודאי שזהו דבר נצחי. בג' תמוז הייתה התחלת הגאולה של הרבי הריי"צ, וזאת מציאות שקיימת גם היום.

ואולי יש לומר: מעצם העובדה שהרבי הגדיר את יום ג' תמוז כאתחלתא דגאולה – אנו יכולים לשאוב עידוד רב למצבנו העכשווי. בזמן המאסר של הרבי הריי"צ היה נראה שג' תמוז הוא חלק משלבי המאסר והגלות, אבל אחר–כך התגלה שזה היה שלב ראשון בגאולה של י"ב תמוז. מכיוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ובפרט מה שקורה עם נשיא הדור, הרי יש משמעות חזקה לעובדה שההסתר הנוכחי החל דווקא בג' תמוז – שנתחזק ונתעורר באמונה, שבסופו של דבר יתברר כיצד גם מה שאירע בג' תמוז תשנ"ד, הוא חלק מתהליך הגאולה.

כאמור, גם היום אנחנו יודעים כבר שאור היחידה ואור החסידות נמשך ופועל, והרבי פועל כמו לפני ג' תמוז. אבל בקרוב ממש נזכה לגאולה האמיתית והשלימה, ואז אולי נבין מה היו העלמות והסתרים. או שנבין, או שלא נבין…

הרבי ממשיך לקרב

לפני ג' תמוז, כשהיינו רוצים לקרב יהודים לרבי, פשוט הבאנו אותם לרבי. היום, גם אם מביאים אותם לרבי, הרי לא זוכים לראות את הרבי. מה מושך אותם אל הרבי?

אתה יוצא מתוך נקודת הנחה, שמה שקירב אותם לפני ג' תמוז, היה ראיית פני הרבי, מצד הרואה עצמו. נכון שהייתה לכך השפעה, אבל לא זה העיקר. עיקר הקירוב נעשה על ידי כוחות שהרבי השפיע לכל מי שרצה להתקרב אליו, ואת הכוחות הללו הרבי ממשיך להשפיע גם היום.

נכון, שהיום צריך למצוא את האותיות המתאימות. אבל יחד עם זאת, הרבי משפיע יותר כוחות.  ועובדה בשטח: רואים כיצד המוני יהודים נמשכים אל הרבי ולתורתו, כולל הציפייה להתגלות המשיח. מאיפוא זה מגיע? מהכוחות של הרבי!

איך אנחנו, שזכינו לראות את הרבי והתמלאנו ברגשות אהבה לרבי, יכולים להעביר את הרגש הזה למקורבים שמעולם לא ראו את הרבי?

למעשה, השאלה הזאת אינה רק בקשר למקורבים, אלא גם לילדינו הצעירים, שברובם הגדול לא זכו לראות את הרבי בעיניהם הגשמיות. עלינו לדעת שהרבי לא משאיר חלל ריק. ואם אנחנו רק נעשה את המוטל עלינו – הרבי כבר ישלים את השאר.

כמו שאמרתי בקשר לקירוב, כך גם בנוגע לרגש האהבה לרבי: עיקר הרגש לא הגיע מכך שאנחנו ראינו את הרבי, אלא מכך שהרבי האיר בתוך לבבנו. כאשר הרגשנו שמחה והתרגשות למראה הרבי, או כאשר הרגשנו קרבה מהעובדה שנמצאים בד' אמותיו של הרבי – יותר ממה שכוחות הנפש שלנו התקרבו לרבי, הרבי התקרב אלינו, והאיר בתוך החושים שלנו. האור הזה שהרבי השפיע עלינו, זיכך אותנו וגרם לנו לחוש מה שצריכים לחוש.

מכיוון שכך, הרי גם היום, כאשר אנחנו עושים את המקסימום מבחינתנו, לומדים את שיחותיו של הרבי, רואים מראות קודש ומתבוננים במראה פניו הק' – הרבי מוצא את הדרך להאיר את האור האהבה בלבו של הבחור הצעיר, או המקורב.
האמונה שהרבי הוא מלך המשיח, היא מיסודות החסידות

ג' תמוז העמיד במבחן גם את האמונה שהרבי הוא מלך המשיח. מניין לנו הביטחון שהרבי הוא מלך המשיח למרות ההעלם והסתר?

מי שלא יודע מהו עניינו הפנימי של משיח, ורואה בו רק מנהיג שיילחם למען עם ישראל – עשוי אולי להתבלבל בגלל ג' תמוז. אבל מי שיודע שעיקר עניינו של משיח הוא לגלות פנימיות האין–סוף בעולם, ומי שמגלה את עצמות אין סוף ברוך הוא בעולם הם אדמו"רי חב"ד – ברור לו שהרבי הוא מלך המשיח.

העניין הזה נטוע עמוק ביסודות הראשונים של תורת החסידות. מי שמכיר את דברי המשיח לבעל–שם–טוב, שכאשר יפוצו מעיינות תורת החסידות, תבוא הגאולה; ומי ששמע כי נשמתו של האדמו"ר הזקן היא נשמה חדשה, מהנשמות שיהיו לעתיד לבוא; ומי שראה בדברי הרבי הרש"ב שהעיד על שלשלת נשיאי חב"ד שהם ממשיכי מלכות דוד: "חסידות תהי' עד משיח . . עלינו נאמר שלא יכבה נרו לעולם ועד", ומי שלמד את קונטרס עניינה של תורת החסידות, מי"ט כסלו תשכ"ו, שגילוי תורת חב"ד זהו גילוי היחידה שבתורה, והיא המביאה גילוי היחידה – משיח – בעולם,

– הרי מובן מעצמו שחסידות חב"ד זה גילוי אורו של משיח בעולם, ומי שפועל זאת הוא נשיא הדור. הרבי. אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת.

האמונה שהרבי משיח, איננה רעיון שצמח פתאום. זה בנוי על כל המשמעות של גילוי תורת החסידות בעולם. מי שמערער על כך, מערער על היסודות של כל תורת החסידות.

גם במאמר באתי לגני הראשון, שהרבי אמר בי"א שבט תשי"א, הרבי דיבר על כך כתוכנית אלוקית מובנית ומסודרת: בדיוק כמו שכדי להוריד את השכינה למשכן, היה צורך בשבעה דורות מאברהם עד משה – כך להורדת פנימיות השכינה למטה על ידי פנימיות התורה, יש צורך בשבעה דורות. אדמו"ר הזקן היה הדור הראשון, והרבי הוא הדור השביעי. מי שמערער על הדור השביעי, מערער למעשה על כל הבניין של חסידות חב"ד, החל מהדור הראשון, כולל הבעל–שם–טוב!

יש כאלה שמביאים הוכחות מהשיחות של השנים האחרונות. נכון, שם הדברים כתובים מפורש יותר, ובאותיות מדהימות שאוזן לא שמעתם עד אז. אבל רוח הדברים נמצאת בשיחותיו של הרבי בכל השנים, מתש"י ועד תשנ"ב. כל השיחות מלאים בדבר זה!

לכן, גם מי שהיה אצל הרבי בשנים קודמות, וממילא 'חי' עם השיחות שהוא שמע מהרבי – לא משנה אם זה היה בשנות היו"דים, הכפ"ים, הלמ"דים או המ"מים – מכל שיחה ושיחה אפשר וצריך לחיות את העניין הזה, שהרבי הוא זה שמביא את הגאולה בפועל לעולם.

ועל דרך מה שסיפר הרבי הריי"צ, שבימי רבינו הזקן היה חסיד אחד, איש פשוט ביותר עד שספק אם ידע פירוש המלות במקומות הקשים שבתפלה, ולמרות זאת האריך בתפלה, ולא רק בשבת ויום טוב, אלא גם בימות החול; ולא רק בתפלת שחרית, אלא גם בתפלת מנחה ותפלת ערבית, וניכר הי' שתפלתו אינה מן השפה ולחוץ, אלא התפלל "עד מיצוי הנפש".

כאשר החסידים התפלאו על כך ושאלוהו: כיצד הוא שייך לאריכות התפלה?! ענה החסיד: אינני יודע… אבל שמעתי מהרבי (כוונתו לאדמו"ר הזקן): "זכור ושמור בדיבור אחד" – בכל דיבור צריך לזכור ולשמור את ה'אחד'. ובפתגם זה התפלל ארבעים שנה רצופות!

כמובן שיש מעלה מיוחדת בשיחות של נ"א ונ"ב, שם מדגיש הרבי שתהליכי הגאולה החלו כבר, ועד שהכל מוכן לסעודה וכו', ורק צריכים לפקוח את העיניים ולראות. הקירבה אלינו, זה החידוש של השיחות מנ"א ונ"ב. אבל עצם העניין – אפשר לראות כמעט בכל שיחה, מאז תשי"א ואילך.

עלינו להתחזק באמונה ובטחון, שתיכף ומיד יוסר ההעלם וההסתר, ונזכה לראות את הרבי, מלך ביופיו, לעיני כל בשר ולעיני כל ישראל!