בית משיח חושף: הזווית החב"דית של פרשיית ילדי תימן

מאת נתן אברהם, בית משיח

חוויות רבות חוו המשפחות יחד. בין היתר חוו על בשרם את קשיי הקליטה וההתאקלמות בארץ ישראל. אך לא זה מה שטרד את מנוחתם – שכן כבר בארץ מוצאם היו רגילים לחיי דלות. את עיקר יהבם ומרצם השקיעו בלימוד התורה ובהעברת לפיד האמונה לדורות הבאים. הקושי הגדול איתו התמודדו, היה רוח הכפירה שנשבה מקרב אנשי הישוב הישן.

זו הסיבה שכשהגיעה לידם הזדמנות נאותה, שלחו את ילדיהם להתחנך במוסדות חב"ד, וכך מרבית ילדיהם של שתי המשפחות התחנכו בכרם חב"ד והקימו משפחות חב"דיות.

ישנה עוד חוויה אחת אותה חוו שתי המשפחות, חוויה קשה ועגומה שנדמה שלא פסחה על אף משפחה שעלתה מתימן. גם אצל משפחת תעיזי וגם אצל משפחת אברהם נחטף עולל צעיר, ואיש אינו יודע עד היום את אשר עלה בגורלו. אצל משפחת אברהם נעלם התינוק כשהוא בן יומו, ואילו אצל משפחת תעיזי כשהוא בן שבעה חודשים. אצל שתי המשפחות אין רישום מסודר המספר את סיפור הפטירה. גם אין חלקת קבר ידועה להם, מה שהותיר את ההורים מסופקים ומצפים כל חייהם. עמוק בתוך ליבם ידעו כבר בימים ההם, ששקר נעשה עימם, והילדים הם בחיים.

בשבועיים האחרונים שוב עלתה פרשיית חטופי תימן לכותרות בזכות דיון שהתקיים בוועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת, שדנה בהצעה לדיון שהוגשה על–ידי קבוצת חברי הכנסת שביקשו לדון בחשיפת פרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת ילדי תימן. מאז נדרשו לפרשה כלי התקשורת השונים, ואף ראש הממשלה הסכים לצורך לחשוף את פרטי הפרשיה. חוקרים שנדרשו לפרשה, מדברים על אלפי ילדים שנחטפו באופן שיטתי, אם כי יש המטילים ספק בכך.

דעתו של הרבי מה"מ בנושא, מצדדת בהחלט בעובדה שמדובר בחטיפה שיטתית, כפי שיסופר בהמשך.

על כנפי נשרים

הפרשה שזכתה לכינוי "חטיפת ילדי תימן" היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים – בעיקר מתימן, אך לא רק. ישנן עדויות על ילדים ממדינות הבלקן וממדינות צפון אפריקה שנחטפו בין השנים תש"ח–תשי"ד. להוריהם נאמר כי הם נפטרו, אולם מנגד עומדת טענתם של ההורים, כי למעשה הילדים נלקחו מהם וייתכן כי הועברו לאימוץ.

במהלך השנים אכן התגלו כמה וכמה מקרי אימוץ שבוצעו ללא ידיעת ההורים. היו גם עדויות של מספר אנשים מתוך המערכת הממשלתית, רופאים ואחיות, לגבי היעלמות לא ברורה של ילדים, מה שהותיר תחושה קשה בקרב העולים.

העלייה הגדולה בשנותיה הראשונות של המדינה בארץ ישראל, הביאה עמה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר. המדינה שהייתה עדיין בשלבי הקמתה, לא הייתה מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. נוצר מחסור במקומות מגורים ובשירותי בריאות. רוב העולים נשלחו לגור במעברות אהלים ובמגורים זמניים.

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ–50,000 יהודים מתימן במבצע "כנפי נשרים". רוב המשפחות קיימו אורח חיים דתי ושוכנו בארבעה מחנות מרכזיים – ראש העין, פרדסיה, עין שמר ועתלית. בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני ובריאותי קשה.

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים ופרטים מעורפלים: לא מעט ילדים שהיו במצב פיזי קשה, אושפזו ונותרו לטיפול ולהשגחה בבתי רפואה ובמרפאות. ההורה שהגיע לבקר את ילדו נדהם לשמוע כי הילד נפטר בינתיים וכי נקבר. ההלם היה גדול לא רק בשל הפטירה, אלא בשל הפתאומיות, שכן רק יום קודם לכן הילדים הראו סימני התאוששות. לרבים מההורים לא הביאו אפילו תעודת פטירה, ובוודאי שלא הראו להם את מקום קברי ילדיהם. היו הורים שניסו למחות כדי לקבל את המידע ההכרחי והחשוב אודות גורל ילדיהם, אך ללא הועיל.

הצורה המסתורית שבה אירעו הדברים, הביאה למסקנה מתבקשת, כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים, למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ והם עדיין בחיים, אך לא בחזקת הוריהם הביולוגיים.

במשך השנים הוקמו ארבע ועדות חקירה רשמיות במטרה לחקור את הנושא, אך מעולם לא ניתנו מסקנות אמיצות. כעת, בחלוף עשרים שנה מאז וועדת החקירה האחרונה, אישרה הממשלה את מינוי השר צחי הנגבי לאחראי על בדיקת מסמכי הארכיון בגנזך המדינה.

בכתבה זו אנו מבקשים להביא את סיפורן המרגש והמסעיר של ארבע משפחות עולות מתימן, לצד דברי בן עמרם בנושא הזה, דברים שלא ידועים לרוב הציבור.

"התמימות נעלמה"

ממגוון העדויות שאספנו לצורך הכנת הכתבה, נראה שבדרך כלל התינוקות היו נלקחים על ידי אנשי הסעד והרפואה לא מיד כשנולדו, אלא לאחר שהגיעו לגיל כמה חודשים. לא כך היה אצל משפחת אברהם, ממנה נלקח התינוק כשהוא בן יומו. "עוד כשהייתי ילדה במעברה ב'עין שמר', סיפרה לי אמא שיש לה תחושה שהתינוק נחטף ולא נפטר. היא ילדה אותו בבית הרפואה. במשך זמן היה אצלה, היא הספיקה להניק והכול נראה כשורה, והנה חלפו שעות מעטות והאחות הודיעה לה שהתינוק נפטר", מספרת ל'בית משיח' דודתי הגב' מרים מזרחי מלוד.

הדבר עורר בקרבכם זעזוע?

"זה העלים במידה מסוימת את התמימות שהייתה לנו. יותר מכך: דודה נוספת שלך, גילה שתחי' מגדרה, כשהייתה פעוטה בת שנתיים ימים, לא חשה בטוב ואמה לקחה אותה לבית הרפואה, שם הודיעו לה הרופאים שצריך להשאיר אותה לאשפוז. זו הייתה השיטה שלהם; הם היו מאשפזים על כל בעיה הכי פעוטה, ואז בזמן הזה היו מעלימים את הילד או הילדה. באחד הימים התעורר סבך לפנות בוקר באופן לא צפוי. הייתה לו תחושה רעה, הוא קם נסער ממיטתו, נסע לבית הרפואה, שלף את הילדה ושב הביתה…

הסיפור של הילד שנחטף ליווה את המשפחה במשך השנים?

אבא לא דיבר על כך, אך אימא דיברה על כך בעצב עד יומה האחרון. היא הרגישה שהוא חי.

מה הסיפור הזה גרם למשפחה באותם ימים? איך זה השפיע?

התינוק נחטף כשעוד היינו גרים במעברה. לימים הגיעו למעברה אנשי 'השומר הצעיר' כדי לקחת את הצעירים לקיבוצים. היו מהצעירים שהתפתו, אך סבא לא נתן לנו לצאת מהאוהל. ואיפה היום אותם נערים ואיפה אנחנו? איום ונורא.

אספר לך משהו שישמע לך מוזר, אך זו הייתה המציאות באותם ימים. כמה שבועות לאחר שהתחלנו ללמוד במוסד 'ממלכתי דתי', סבא הוציא אותנו משם ורשם אותנו למוסד 'ממלכתי'. הרבה הרימו גבה, אך סבא אמר לנו, "ב'ממלכתי דתי' לא תדעו מה נכון ומה לא נכון, בממלכתי אני אומר לכם מעכשיו: 'הכול שקר'. מה שאתם מקבלים בבית זו האמת"… המסורת שאבא ואימא הגיעו אתה מתימן הייתה מסורת אדוקה, בלי פשרות ו'עיגולי פינות'.

סבא ממש חרד ליהדותנו שכן באותם ימים נעשו ניסיונות רבים לפגוע במסורת של יהודי תימן, וחטיפת הילדים הייתה חלק ממזימה זו.

"אמא לא שכחה לעולם"

שכנתה באותם ימים של הדודה מרים מזרחי לבית אברהם, הייתה הגב' רינה וויס, לבית משפחת תעיזי. בפיה של הגב' וויס סיפור דומה, אם כי לתינוקם כבר היה שם – אבנר.

"אימא סיפרה שהתינוק היה במעון–יום וכשהגיעה להניק אותו, ניגש אליה האח במקום וקרא לה לצאת עמו אל מחוץ לחדר, שם הודיע לה שהתינוק נפטר. אימא נסערה. "הילד כלל לא היה חולה", טענה, אך לא היה הרבה מה לעשות. כשאבא ביקש את גופת התינוק כדי לקברו כמנהג ישראל, הודיעו לו אנשי הרפואה שהוא נקבר כבר, אך איש מהם לא ידע להגיד היכן.

איך ההורים הגיבו?

"עד הרגעים האחרונים של חייה, אימא דיברה עליו ואמרה שהיא מרגישה ובטוחה שהוא בין החיים. מדי פעם אמא הייתה מחשבת את גילו, ומה היה עושה בגיל כזה… אבא היה צדיק ושתק. אני בטוחה שבליבו פנימה חשב עליו, אך אנחנו הילדים ראינו אותו שוקד על התורה כל הזמן.

האם זה השפיע על ההתנהלות בבית?

כפי שהעידה הגב' מרים מזרחי, גם הגב' רינה מאשרת כי "התמימות אבדה". "אבא היה זהיר הרבה יותר בכל מה שנוגע לאנשים שייצגו את מוסדות המדינה. אספר לך משהו: אחי נתן יהונתן ע"ה למד במשך תקופה מסוימת בישיבה באור יהודה, ואפילו סחב אחריו כמה מצעירי השכונה. שבוע אחד, לאחר שבת בבית, אבא ליווה אותו לתחנה בדרכו לישיבה. כמה מופתע היה לקבל טלפון מראש הישיבה שהודיע לו שהילד איננו. אבא נבהל והפך עולמות. לבסוף קיבל טלגרמה מאחד הקיבוצים של השומר הצעיר, שהילד אצלם, אוכל טוב, ישן טוב ומקבל חינוך לעילא ולעילא רח"ל.

אבא כבר לא היה תמים והקים קול זעקה, 'אם לא תשיבו אותו הביתה, אעשה סקנדל בכל הארץ ואערב את המשטרה', והילד שב הביתה כשהוא בלי פאות ובלורית גדולה על ראשו. אבא כל כך התבייש, עד ששם עליו כאפייה כדי לכסות את ראשו. בלילה הביא הביתה את הספר של גדרה כדי שיוריד לו את הבלורית… אבא צם אז ארבעים יום ועשה סיגופים כדי לכפר על אותם שבועיים שבהן אחי שהה בקיבוץ…

מה אומר הרבי?

תעלומת ילדי תימן שעד עצם היום הזה לא באה לפתרונה – זכתה לכמה התייחסויות של הרבי מה"מ, מהן עולה כי הרבי התייחס ברצינות לטענותיהם של בני משפחות העולים, כי ידם של השלטונות במעל.

באחד מביקוריו של העיתונאי מר שמואל אבידור הכהן אצל הרבי, קיים אתו הרבי שיחה מקיפה על הנעשה בארץ ישראל. במהלך שיחה זו נקט לשון תוכחה בהתייחסו לכמה סוגיות. וכך כתב מר אבידור הכהן (נדפס ב'הרבי' כרך א' עמ' 94):

"הרבי מדבר עתה בלהט רב ולעיתים הוא טופח בכף ידו על השולחן תוך כדי אמירת הדברים: 'הנה התעוררה השאלה של ילדי עולי תימן שנעלמו. הרי דבר כזה חייב היה להרעיד את המדינה ולא לתת לה מרגוע עד שיוברר הדבר, עד שיתברר מה עלה בגורלם של ילדים אלה. אבל באיזה שוויון–נפש מתייחסים לפרשה נוראה זו? על עניין הילד יוסל'ה שוכמאכר הרעישו את העולם כולו. ומה בעצם קרה שם? סבא רצה שנכדו יתחנך לתורה. הכל ידעו שהילד חי וקיים, שהוא בריא ונמצא בידיים טובות. זוכר אתה מה נעשה אז בארץ ישראל? איך דיברו על כך בעיתונים? איך סערו הרוחות? והנה מתגלה שנעלמו שלוש מאות וחמישים 'יוסל'אך' ואיש אינו מזדעזע ואינו נזעק, ובעיתונות כמעט ואין כותבים על כך".

את אותם מסרים בצורה בהירה יותר נשא הרבי מלך המשיח בשיחה שנשא כעבור כארבעים שנה מאז האירועים, כ' חשון תשמ"ז: "ידוע ומפורסם לכל מה שאירע לפני שלושים־ארבעים שנה בעליית ילדי תימן וילדי טהרן לארץ הקודש: ילדים קטנים שעלו עם הוריהם לארץ הקודש – העלימו אותם מהוריהם, תוך כדי תירוצים שונים ומשונים חסרי שחר, שהילדים זקוקים לטיפול רפואי ומצבם קשה וכו', עד שהודיעו להם שהילדים נפטרו… וכל זה למה – מכיוון שלא רצו שיתחנכו אצל הוריהם שהיו שומרי תורה ומצוות, כי אם, שיוכלו לחנכם כרצונם, תוך כדי ניתוק מוחלט ממורשת היהדות!"

שרפו את נשמתם!

בהמשך השיחה מצביע הרבי על אחד האשמים ומדבר בחריפות יוצאת דופן:  "לצורך מטרה זו – גוזלים ילדים מהוריהם! ומי היה אז בין אלו שעמדו בראש – יהודי מניח תפילין, ומתפלל ג' פעמים ביום, שומר תורה ומצוות בחייו הפרטיים, ואף על פי כן, לא זו בלבד שלא מנע זאת, אלא אדרבה – שיתף פעולה, והיה בין העומדים בראש שעשו פשע נורא זה! וכאשר הקימו קול צעקה, הייתכן, הרי זה מעשה היפך הצדק והיושר, היפך האנושיות לגמרי — השיבו:

"אנו הצלנו אותם ממות לחיים, ולכן, ילדים אלו הם שייכים לנו… ולא רק כמו אדם שהוא 'עבד כנעני', אלא גרוע יותר – כמו חפץ השייך לרכושו הפרטי, אשר, אם רק רוצה, יכול לשרוף את החפץ, ובנדון דידן, שריפת הילדים, רחמנא ליצלן, לא שריפת הגוף, אלא שריפת הנשמה, להעבירם למולך, רחמנא ליצלן!

"מאות ילדים קטנים נעלמו עקבותיהם בתקופה ההיא, ועד היום הזה לא יודעים ההורים מה עלה בגורלם של ילדיהם, היכן נמצאים היום!"

"רק נסענו לתל אביב"

לא רק במושבה גדרה נעלמו תינוקות למשפחות תימניות, אלא זה קרה בכל המעברות והיישובים שבהם התיישבו עולי תימן. שלוחי הרבי בחבל התענכים, מעולי תימן, הרה"ח סעדיה ורעייתו שולמית ג'רופי התראיינו בשבוע האחרון לאתר המדיה החב"די המוביל "חב"ד אינפו" וסיפרו בכאב רב על פרשה זו מנקודת מבטם.

הרב סעדיה הדהים בסיפורו האישי: "בגיל חמש וחצי עברתי באופן אישי ניסיון חטיפה. זה קרה בזמן שהתגוררנו במושב 'תרום' שבפרוזדור ירושלים. גרנו אז ב'צריפון' אך למעשה זה היה פחון לכל דבר. התנאים היו לא אנושיים, אבל זה היה מחיר העלייה לארץ ישראל. יום אחד, בשעות אחר–הצהריים, באה מישהי עם בגדי אחות, ועמדה ליד פתח הצריפון ושאלה היכן אני. אמא שהבחינה בה מרחוק לפני שהגיעה, מיהרה להסתיר אותי מתחת למיטה. כשנעמדה ליד הדלת, שמעתי את אימא אומרת לה "הוא לא פה". בנס ה'אחות' לא התעקשה, והמשיכה לדרכה.

הם היו חוטפים גם ילדים גדולים, לא רק פעוטות?

הם היו באים על מנת לומר שיש בעיה רפואית כלשהי, ואז היו לוקחים את הילדים.

הכרתם שכנים או משפחה שהיו אצלם סיפורים נוספים כאלה?

השליחה הגב' שולמית ג'רופי מתערבת בשיחה ומספרת על המקרה המצמרר של משפחתה: "עלינו לארץ ישראל מהעיר 'דמאר' שבתימן היישר למחנה העולים בראש העין. אחותי נעמי הייתה בבית–הילדים כמו רבים מילדי העולים, ואנחנו – האחים שהיו באותו זמן בבית – הפצרנו באימא שברצוננו לנסוע אל דודתי שהתגוררה אז בשכונת התקווה בתל אביב. היא הייתה מהעולים הוותיקים יותר שהגיעו לארץ ישראל. יום אחד החליטה אימא להיעתר לבקשתנו ולנסוע אליה. למחרת כשחזרנו, הודיעה לנו אחות בית הילדים כי אחותי נפטרה! אני זוכרת עד היום את זעקותיה של אמי: "איך זה יכול להיות, מה פתאום? היא לא הייתה חולה בכלל!"

בת כמה היא הייתה?

בת שנתיים או שלוש.

מה את חושבת על ריבוי סיפורי החטיפות, כולם אמיתיים?

על כמה משפחות בודדות אפשר לתרץ תירוצים, אבל כשאתה שומע אותו תיאור מעוד ועוד משפחות, זה כבר לא שקר. הם פשוט גזלו את ילדי תימן!

ההורים בימים ההם ידעו זאת? הם התגוננו?

מה כבר יכלו לעשות? הם היו תמימים וישרי דרך ולא הכירו את המציאות ששררה בארץ ישראל. אספר לך משהו, סבי העלה מתימן ארבעה ספרי תורה וארגזי ספרים, והם לא נתנו לו את הארגזים, שם גם היו כתובים כל תאריכי הלידה של הילדים ושל הנכדים. סבא הצליח רק בקושי להוציא שני ספרי תורה מתוך הארבעה שהוא הביא.

את כל הכסף לקחו לנו. היו עולים חכמים ששמו בארגזים פלפל חריף ומתחתם שמו את התכשיטים, כי הציונים ממש גנבו וגזלו את מה שהביאו עמם והותירו אותם ערומים וחסרי כל.

למה  לדעתך עשו את זה בעיקר ליהודי תימן?

כי הם היו הראשונים שעלו לארץ ישראל, והם היו תמימים, מה גם שהיו להם הרבה ילדים, והם היו בחוסר כל, והם ניצלו את כל זה.

האחיות שכנעו את האם: חיזרי לביתך

נראה שאין משפחה תימנית אחת שאין בה חטוף. כמעט כל משפחה תימנית שפנינו אליה ידעה לספר לנו על אחד מבני המשפחה שנעלם בנסיבות חשודות. סיפור נוסף מאזור בית שמש שמענו מהרב ציון עמוס, מאנ"ש בקהילת חב"ד בצפת, שמספר על הפצע המשפחתי הפעור עם חטיפת אחותו הגדולה – ציונה. האחות הייתה אז תינוקת בת שבעה חודשים, בשונה מצבע העור התימני הקלאסי, היא הייתה בהירה ותכולת עיניים. קודם לכן, באמצע שנת תשי"א, עלו ההורים מתימן והגיעו אל המעברה בכפר שמאי ומשם לצריף במושב נוחם הסמוך לבית שמש.

האבא מוסא (משה) היה עם שני ילדים וילדה מנישואים קודמים, והאם גאזל עם שתי בנות מנישואים קודמים. שניהם היו אלמנים, והם נישאו ונולדה להם בת שישית שקיבלה את השם ציונה, כשמחה על השיבה לציון.

איך היא נחטפה? 

כאשר מלאו לה שבעה חודשים חלתה באבעבועות רוח. מדריכת הסוכנות שליוותה את התאקלמות העולים מתימן, ראתה את ציונה בחיק אימה כשהיא מפוצעת, ושאלה איך את מטפלת בה? האם השיבה בפשטות שהיא עושה כפי שהיה נהוג בתימן באותם ימים, בדרכים פרימיטיביות. המדריכה כעסה 'גברת, כאן זה לא תימן! אני מחייבת אותך לקחת אותה לבית הרפואה בירושלים'.

אמא שהייתה אישה פשוטה ורועת כבשים, ובאותו הזמן אף הייתה בהיריון, אולצה לרדת אל תחנת משטרת בית שמש, ושם, לאחר שעות של המתנה, נלקחה לירושלים בג'יפ של משמר הגבול. כשהגיעה לבית הרפואה 'הזיו' (כיום 'ביקור חולים') פנתה אליה מדריכת הסוכנות באמצעות מתורגמן ואמרה לה בתקיפות שהילדה חייבת להתאשפז בבית הרפואה. אמא ניסתה להרגיע אותה וסיפרה לה שאל לה לחשוב שהיא מזניחה את הילדה, ואצל רבים שיטות אלו עזרו – אך דבריה היו לשווא.

לאחר שהתינוקת ציונה נלקחה על ידי האחיות לבדיקה, יצאה אחת האחיות שידעה לדבר ערבית וטענה בפניה שהילדה חייבת לעבור סדרת בדיקות ושלחה את האם לביתה. 'תחזרי למושב להאכיל את הכבשים, מה גם שאת צריכה לנוח, הרי את בהיריון'. באותו יום הוחזרה אמי לבית בשעות הערב המאוחרות כשהיא עייפה ורצוצה. אבי שאל אותה היכן ציונה? והיא ענתה שנלקחה לבית הרפואה לבדיקות. חלפו מספר ימים, והוריי ירדו לתחנת משטרת בית שמש כדי לבקש מידע. הם הזדעזעו לשמוע כי ציונה נפטרה עוד ביום שאושפזה…

מה עבר על הורייך באותם רגעים?

על פי דין תורה חייבים לעשות קריעה ולהתאבל – כך טען אבי שהיה 'מורי' בפני אנשי המשטרה והללו שלחו אותו לחפש את קברה ב'גבעת שאול'. מי שליוותה אותו לבית החיים הייתה אחות ממוצא רוסי שלא הבינה אותו והוא לא הבין אותה. לאחר מסע חיפושים, הוא מצא איזו תלולית טריה. אבא עשה קריעה וקרא מזמורי תהילים. באותם ימים היו בטוחים שדברי הרופאים אמינים. כמה חודשים לאחר מכן נולד להם ילדם המשותף השני, שזה אני. השם שניתן לי היה 'ציון'. הורי שהתאבלו על אחותי, ביקשו להיזכר דרך השם באחות שנעלמה.

מתי החלו לעלות ולצוף הספיקות?

בהמשך השנים כאשר קם הרב עוזי משולם והעלה את נושא ילדי תימן האבודים, נדלקה גם אצל אמי נורה אדומה. לאחר פטירת אבי, כשהוקמה וועדת 'אגרון' לחקר פרשת חטופי תימן, אני זוכר שאל ביתנו הגיעה מונית כדי לקחת את אמי לתת עדות בפני הוועדה שמסקנותיה נגנזו. אמא הלכה לעולמה לפני מספר שנים מתוך צער רב על כך שאינה יודעת מה עלה בגורל בתה.

"מי שחקר את הפרשה הזו אצלנו במשפחה, הוא אחי הקטן רחמים, שלפני שלוש עשרה שנה פקד את ארכיון בית הרפואה וחיפש תיקי פטירה מאותן שנים. כמה הופתע לגלות שהתיקים מאותן שנים לא נמצאים בארכיון. כאשר האחראי הבין מה הוא מחפש, התבקש אחי לעזוב את המקום".

לא להסס לפתוח מחדש את הפרשה 

אנחנו שואלים את המרואיינים על כך שהנושא עלה כעת לכותרות? – האם אתם מאמינים שסוף כל סוף הפרוטוקולים האמיתיים ייחשפו?

רינה וויס, לבית תעיזי: אני לא בטוחה שזה יקרה כל–כך מהר, אך יחד עם זאת אי–אפשר שלא לראות בזה 'ימות המשיח' ממש, בבחינת 'יתבררו ויתלבנו'. כעת הכול צף. הכי כואב שבזמנו היו אנשים שבמקום לומר "מפני חטאינו גלינו מארצנו" היו אומרים "מפני חטאינו גלינו לארצנו". הם קוננו על ימי תימן המפוארים, שם יכלו להתפלל, ללמוד ולחנך את הדור הצעיר בדרך הישר והאמת.

שולמית ג'רופי: אני מתפללת שלכל הפחות נדע את האמת. אם זה היה שקר, לא היה מה להחביא. הם פשוט גנבו ילדים. אבא היה אומר: 'נעמי שלי חיה!' אומרים שכשאדם נפטר, הוא משתכח מהלב, אבל נעמי לא נשכחה, כי היא חיה! גם אבא וגם אמא, שניהם, עד יומם האחרון אמרו שהם לא יודעים היכן היא, אך הם יודעים שהיא חיה! אני מקווה שתתגלה האמת ותיחשף הבושה והחרפה שנעשתה ליהודי תימן".

יש הסבורים שכבר מאוחר מידי, וכל המידע היקר, אבד או הושמד. אך הרבי מה"מ אינו סבור כך. בשיחתו האמורה, הרבי סבור כי בהחלט ניתן להשיב את הגלגל לאחור:

"גם כיום, לאחרי שלושים–ארבעים שנה, יש אפשרות לעלות על עקבותיהם של אותם ילדים, שכן, באותם משרדים שטיפלו בילדים, ישנם רשימות מדויקות שבהם מופיעים שמותיהם של כל הילדים, לאן נשלחו וכו', הצרה היא, אבל, שלא רוצים לתת את הרשימות של שמות הילדים, והצרה הכי גדולה – שאין פוצה פה ומצפצף, בתקופה האחרונה נתעוררו אמנם אחדים לדרוש שיתנו את הרשימות של הילדים – אבל, לא היה זה אלא 'קול ענות חלושה', ולא הועיל מאומה!

"ולא עוד, אלא שמיד באו אלו שעושים 'ליצנות' מכל דבר, ועשו 'ליצנות' גם מדרישה זו!… ובכן, עם 'לצים' אין לדבר כלל, ואפילו לא לישב במחיצתם, כדברי דוד המלך בהתחלת ספר תהלים – ״ובמושב לצים לא ישב". וכבר אמרו חז״ל ש'כת לצים' היא אחת מד׳ הכתות ש'אין מקבלות פני שכינה!'… ישנם הטוענים, שגם אם יתנו את הרשימות של הילדים, לא יועיל הדבר לתקן את המצב, להחזירם לכור מחצבתם, בהיותם ילדים שנולדו להורים שומרי תורה ומצוות — שהרי כבר עברו שלושים־ארבעים שנה שגדלו באווירה דהיפך התורה.

"ובכן, גם טענה זו אין לה מקום. זוהי אמנם עבודה קשה ביותר, אבל אף על פי כן בכל מצב אסור להתייאש מיהודי, ואף אחד לא יכול לקחת על עצמו את האחריות לבוא ולומר שבנוגע לפלוני ופלוני אי־אפשר לעשות מאומה כדי  לקרבו לתורה ויהדות".

לתקן את ההווה, והעבר

נדמה שהדרך הטובה ביותר לחתום את הכתבה הזו היא בקטע מדברי הרבי בשיחה מפרשת וארא תשמ"ז: "חוב קדוש על כל מי שיש ביכולתו לעשות כל התלוי בו, למנוע ולעצור את גזלת הילדים המתרחשת בהווה, ונוסף לזה, להשתדל לתקן גם מה שנעשה בעבר. אלו שאין ביכולתם לפעול בעניין זה – יגבירו את הפעילות בעניין החינוך, כאמור, להשתדל שילדי ישראל יקבלו חינוך יהודי ברוח התורה, ולא לחסוך כל מאמץ והשתדלות כו' (כפי שניתן ללמוד מהצד שכנגד…), שהרי מדובר אודות פיקוח נפשות!"