מבעד לסורגים – הקראטיסט שהפך רב בתי סוהר

ערוץ 7

ספר חדש שיצא לאור באנגלית מתורגם בימים אלה לאור גם בעברית, סיפורו של חוזר בתשובה שנולד בארה"ב, הפך לאיש קראטה, עלה ארצה, התגייס לצה"ל, חזר בתשובה התגייס לשב"ס והפך לרב בארבעה בתי כלא שונים בישראל. זהו סיפורו של הרב פישל ג'ייקובס שעמו שוחחנו ביומן ערוץ 7.

הרב ג'ייקובס מספר על העניין בחיים שמאחורי הסורגים, חיים שיש הטוענים כי הם דומים למעשה לחייהם של האסירים שכן סוהרים ואסירים נמצאים מאחורי אותם כתלים. "באחד הימים דובר שב"ס שאל אותי מה מצאת כל כך מעניין כאן כדי לכתוב ספר. אמרתי לו שכל יום וכל דקה פה מעניין. הכל כל כך מרתק".

"הייתי קצין בדרגת רב כלאי, הדרגה המקבילה לרב סרן צה"לי, בדרך כלל זו דרגה שרק מנהל הכלא עומד מעליה. הייתי רב של ארבעה בתי כלא בארץ בהם גם כלא הנשים נווה תרצה ובית כלא ניצן במשך עשר שנים", הוא מספר.

בספרו 'קפה שובר חומות' מרכז הרב ג'ייקובס סיפורים אמיתיים. "כל דבר שאני כותב שם הוא אמיתי, אחרי טשטוש שמות. יש בספר שיחות עם אסירים, סיפורים שקרו לי".

בין פרקי הספר מוקדש אחד הפרקים לפרשה שהרב ג'ייקובס התוודע אליה תוך כדי שירותו. "בכל שנה בחודש דצמבר הייתי צריך לנהל טקס אזכרה למנהל בית הסהר רוני ניצן ז"ל. כחמישים סוהרים וקצינים ולפעמים גם חברי כנסת השתתפו בטקס ובמשך השנים רציתי לדעת על מה הטקס. התברר לי שמנהל הכלא נרצח על ידי האסיר המפורסם הרצל אביטן. אנשים לא יודעים על כך. לקחתי את זה כמשימה ובמשך עשר שנים אספתי חומר בספריות, במשפחה ובארכיונים וכתבתי ספר שלם על הפרשה. את תמצית הספר ההוא הפכתי לפרק בספר החדש".

ספרו של הרב ג'ייקובס מחולק לשני חלקים. בעוד בחלקו הראשון הוא עוסק בסיפורים דרמטיים מאחורי הסורגים כסיפור רציחתו של מנהל הכלא וכסיפור כליאתו של אדולף אייכמן שהיה מוחזק בעבר בתא מתחת למשרדו, הרי שבחלקו השני של הספר המיקוד הוא יותר על חייהם של האסירים, על השיחות עימם, על התקוות והאמונות.

הרב ג'ייקובס נשאל אם קורה מצב שבשיחותיו כרב עם האסירים, תפקיד שהמכהן בו מוצא את עצמו לא פעם כחבר וכפסיכולוג ועוזר סוציאלי לאסירים, הוא מזדהה עם תחושותיו של אסיר הטוען שנעשה לו עוול והוא כלוא על לא עוול בכפיו. לכאורה מציאות שכזה מציבה אותו כאיש המערכת בדילמה פנימית עמוקה. "מצד אחד יש חוק שקובע שאתה קודם איש ביטחון, סוהר, בין אם אתה איש חינוך, שיקום, רופא או רב. מהצד השני רב הוא לא רק ביטחון, האסירים נותנים לך להרגיש שאתה לא עוד איש טיפול ואיש פסיכולוגיה וסוציאליות. רב הוא מעל לכל אלה. הוא באיזה מקום יותר טהור. הוא מעין כותל מערבי".

הרב ג'ייקובס מציין כי בניגוד לרב אסירים בחו"ל, רב המבקר מעת לעת את האסירים היהודיים, בישראל תפקיד הרב כרוך בהימצאות לאורך כל שעות היום עם האסירים יחד. "כאן משבע בבוקר ועד חמש אחר הצהרים הרב נמצא בתוך האגף. אתה לא בא לבקר אותם אלא אתה איתם ממש, לכן אתה חבר שנמצא איתם בקרבה, אתה לא שואל אם הוא חף מפשע או לא".

עוד נשאל הרב ג'ייקובס אם העובדה שבעברו היה איש קראטה ונושא חגורה שחורה בתחום סייעה לו בתפקידו. "הייתי איש קראטה עד האוניברסיטה. השקעתי בקראטה עד גיל 18 והתאמנתי עד מועמדות לאולימפיאדה. חזרתי בתשובה דרך חב"ד והמשכתי בארץ בהופעות. כשהגעתי לשב"ס ידעו שהתעסקתי באמנויות לחימה ושלחו אותי להיות גם מדריך קרב מגע לסוהרים. כשהיו בעיות שצריך להפעיל כוח שלחו את הרב קדימה…", הוא אומר בחיוך ומעריך כי הערכת האסירים אליו נובעת מהערכה עצמית שהקרין הוא עצמו וגם לכך תורמת אמנות הלחימה שבה התמחה. "ההערכה של האסירים נובעת מהערכה עצמית. לא הרגשתי נחות מכך שאני אדם דתי וזה משדר גם לצד השני".

פרק מתוך הספר:

בוריס, שני מטר גובה, 110 קילוגרם של שרירים, בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, עמד זקוף לפניי. היה לו ראש גדול ויציב, היושב על פלג גוף עליון רחב. בחור שרירי ואיתן, בעל מבנה עצמות רחב. כשהוא מדבר לא ניכרת תנועה בגופו. מבטו החודר מצמיד אותך למקום, כאילו עומד מוכן לקרב. על פניו שכנה הבעה עזה וחסרת-רחמים של רוצח שכיר.

איך פגשתי את בוריס?

לפני כמה שנים עשיתי את יום הכיפורים באחד מבתי הסוהר שהיו באחריותי. הרעיון נבע מכורח הנסיבות. החזנים שהיו אמורים להוביל את התפילות לא הופיעו. יש תקציב ייעודי לפעילות הזו. קצינים לא אמורים לבלות את החגים עם האסירים. אך, מה לעשות? בלי חזנים – אין תפילות.

אז נכנסתי אני לתמונה. אשתי, מרים, ארזה את הגלימה הלבנה המגיעה עד הברכיים שאותה נהוג ללבוש ביום זה (הקיטל), נעלי בית מבד ושופר לתפילת הנעילה.

הגעתי לכלא בשעות אחרה צהריים ביום שלפני, לוודא שכל ההכנות אכן מתבצעות כראוי, בציפייה להשתתפות גדולה יותר השנה מבשנים קודמות.

חדר האוכל הוסב למעין בית כנסת, כולל בנייה של ”ארון קודש” לספרי התורה. גם הסידורים היו במקום. החדר היה מסודר ומבריק.

שעה לפני כניסת החג, הלכתי לסייר בתאים ולאחל לכולם צום קל ושנה טובה ובריאה.

או-אז פגשתי את בוריס. הר אדם, עומד במרכז תאו במלוא גודלו, לבוש בבגדיו התחתונים.

”דו רעדסט יידיש? (אתה דובר יידיש?)” הוא שאל ביידיש, מה שהעיד שהעברית שלו הייתה רצוצה.

”יא,” עניתי. כן.

לחצנו ידיים. נתתי לו טפיחה על הכתף, בליווי חיוך. הוא נמס קמעה. בדל של חיוך עלה לרגע קט באיטיות על שפתיו. מהנהן בראשו, הוא רטן לעבר האסירים האחרים: ”ער איז בסדר… (הוא בסדר)”. משפט שנראה כאילו בא הישר מפגישה משפחתית של אחת ממשפחות המאפיה האיטלקית. את כתפו הענקית השרירית כיסה קעקוע בגודל 71 על 20 סנטימטר. ציור הקעקוע היה של יהודי זקן עטור זקן לבן ארוך, לבוש כובע פרווה, כורע על ברך אחת, אוחז מעל ראשו בצורה אופקית בשני קצותיה של חרב. על להב החרב היה חרוט מגן-דוד גדול.

”אני רוסי,”, הוא אמר.

”לְמַה הקעקוע?”, שאלתי.

”אני יהודי ואני רוצה שכולם ידעו. במיוחד הרוסים המתועבים האלה”, הוא אמר, מניע את ידו השמאלית ועוצר אותה באמצע הנפה בעזרת אגרוף ימינו בשקע המרפק המכופף במחוות בוז. ”חיות! זבל! גויים…!” הוא מלמל, פינות שפתיו מתעקלות כלפי מטה בשאט-נפש. ”אני גם כהן!” אמר בגאווה, מחווה בכפות ידיו את הסימן הידוע, כאות לברכת הכוהנים.

”אתה יודע משהו על הדת היהודית?”, שאלתי.

”שום דבר.” ואז הוא צחק בתרועה מחוספסת שהרעידה את כל גופו. צחוק שהעיד על הומור, סבל סמוי, פחד ונחישות עזה.

הגאווה האמיתית שלו הייתה כנה ומרעננת במקום כזה. במהלך יום הכיפורים שאלתי אותו במה הוא עסק למחייתו ברוסיה. בגמגום ענה: ”אַ גונִיב (גנב)”.

”כמה זמן היית שם בכלא?”.

”נכנס ויוצא”, הוא אמר, ”במשך יותר מעשרים ושבע שנים”.

התחלתי לקלוט את התמונה.

”איך זה בכלא ברוסיה?” המשכתי. ”שמעתי שקשה שם הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם”.

”השומרים שם הם לא כמו פה,” הוא אמר, גופו שוב מרעיד בצחוק. ואז, לפתע, חדר קור למבטו. ”כאן השומרים אנושיים… שם, לא”.

”איך זה שם?”

”אתה לא רוצה לדעת,” הוא ענה באיטיות, תוך כדי הרהור. ”הם נותנים לך לחם יבש, מים, תפוח אדמה. זה כל מה שאתה אוכל. אתה כל הזמן רעב. אתה לא יכול לדבר עם אף אחד כל היום”.

”מה עשית כדי להעביר את הזמן?”.

”במשך שנים, נהגנו לשבור סלעי-ענק בפטישים גדולים וכבדים, במשך שמונה שעות ביום. נציגי הרשויות היו לוקחים משם את הסלעים ברכבות ואז זורקים את הכול לים”.

”מה?!” שאלתי, מוכה תימהון.

”המאסר נועד לשבור את הנפש. זו הטקטיקה שלהם”.

”מישהו הצליח אי פעם לברוח משם?”, שאלתי.

הוא צחק, יורה את מילותיו בקול רם. ”מסיביר…?!” ואז הוא נזכר. ”פעם, כשהייתי במחנה, לא רחוק מהערים, מרחק יום נסיעה ברכבת, שבוע הליכה – שני השותפים שלי לתא ברחו".

”הצליחו?”

”גופה אחת מצאו שלמה”, גופו התכווץ. ”במרחק מה משם, מצאו חצי מגופתו השני. חיות בר טרפו אותו”.

בטני התהפכה בקרבי. לקחתי שאיפה ארוכה, נשפתי החוצה באיטיות.

”איך הם הסתכלו על יהודים בכלא?” שאלתי.

”הם לא”, הוא אמר, חוצב בי במבט שלא נתקלתי בו מעודי. מבט של קור חודר שיכול להיות קשור רק למוות עצמו. ”הם הורגים את החלשים שבהם”.

”מי?”

”הבריונים הרוסים. רק החזקים שורדים בכלא ברוסיה. במיוחד כשמדובר ביהודים”.

”איך אתה שרדת במשך כל השנים עם הקעקוע הזה בבתי הכלא הרוסיים?”.

חיוך עלה על שפתיו, אך לא הגיע לעיניו. התחלחלתי. מולי ניצב יהודי, שבעצמו מודה בבורות גמורה בידיעת ההיסטוריה של עמו ומשמעותה הפנימית, ועם זאת גאה דיו להתהדר בציור ענק שנושא רעיון אתני מרדני, שאלמלא גודלו של בוריס עצמו, היה גורם מזמן למותו.

”הותקפת פעם?”

”כן,” הוא אמר והרים את חולצתו, שם התנוססה צלקת באורך 21 סנטימטר.

”מה…?”

”אחד מקדימה עם את חפירה, השני מאחוריי עם סכין”.

”ו…?”

”ההוא מקדימה, אותו הרגתי. ואז התמוטטתי. התעוררתי בבית חולים.”

”מישהו נענש?”

צחוק פתאומי. ”בכלא ברוסיה, אף אחד לא פותח את הפה. נלחמים. אחד מנצח, אחד מפסיד. לשומרים לא אכפת".

לאורך כל אותו יום כיפור, המחשבות על בוריס מילאו את מוחי. האישיות שלו סקרנה אותי.

במהלך התפילות האחרונות, נשאתי דרשה, כמקובל. דיברתי על ה”קנטוניסטים” ברוסיה. אלה היו ילדים יהודים שנחטפו בפקודת הממשלה לשירות צבאי כפוי. הרקע לתופעה היה סדרה של חוקים בלתי נתפסים בעלי אופי אכזרי, שיצאו לפועל בשנים 5581-5281, תחת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון. החוק המחמיר ביותר קבע שילדים יהודים יגויסו בגיל שמונה, לשירות צבאי של עשרים וחמש שנה בצבא הרוסי. בכל פעם שנפוצו שמועות כי חיילים רוסים מתקרבים, החביאו היהודים את ילדיהם. בין כה ובין כה, ילדים רבים נחטפו. עדויות מספרות על עשרות אלפי ילדים יהודים תמימים שנגזלו מידי הוריהם.

רבים מהילדים החטופים הצליחו להישאר ביחד, מפחדים מהגרוע מכולם. הם שמרו על מנהגים-דתיים שזכרו מבית-אבא. חלק הוכו באכזריות על ידי המפקדים והקצינים. רבים מתו מוות מר.

פעם התכנסה קבוצת רבנים בפטרוגרד (בירת רוסיה דאז), ופנתה בבקשה מיוחדת לשלטונות הצבאיים – להתיר לרבנים לעשות את יום הכיפורים עם אחת מקבוצות הנוער האלו. הבקשה נענתה. לקראת תפילת נעילה, החליטו הרבנים שאחד מהנערים יזכה בכבוד לפתוח את ארון הקודש. הקנטוניסטים בחרו פה אחד בנער שקט בן אחת עשרה בשם יוסף.

הסיבה לבחירה לא הייתה מובנת באותו רגע, אך היא הובהרה מיד לאחר מכן. ”פתח את החולצה”, הם אמרו לו. הוא עשה כן, בגלותו סדרה של צלקות עמוקות, חתכים וחבורות, תוצאה משנים של התעללות וענישה. יוסף ניגש אל ההיכל, ופתח את ארון הקודש. מבטם של הנוכחים התרכז בו.

הוא כחכח בגרונו, ובקול צלול ורגוע פנה אל בוראו.

”אדון עולם! בנעילה יהודים מתפללים לבריאות לשנה הבאה. ראה – גופי מוכה, שבור…. אני לא חושב על בריאות. יהודים מתפללים לעושר ולפרנסה. ראה אותי – המחשבה על כסף כלל לא עולה בדעתי…. הרווקים מתפללים לזיווג מן השמיים”, הוא עצר לרגע, מחניק דמעות. ”אבל מי תסכים לקחת אותי אחרי כל מה שעברתי…?”.

”כל מה שאני מבקש ממך, אלוקיי ואלוקי אבותיי, הוא להעניק לי את הכוח להישאר יהודי גאה גם השנה, ולקדש את שמך הגדול…!”

ואז, הוא התחיל. ”יתגדל ויתקדש שמיה רבא… בעלמא דברא כרעותיה…”

כאן, ברגע הדרמטי ביותר של השנה היהודית, המילים פשוט הופיעו לנגדי. ”כתוב בזהר: ’רחמנא ליבא בעי.’ אלוקים מבקש את ליבו של האדם. לא רק את מחשבותינו הוא מבקש, אלא את ליבנו הוא רוצה…!”, הסברתי.

”אני חושב שבוריס הוא הבחירה הכי נכונה לפתיחת הארון”. ואז, כשדמעות חמות זולגות ללא שליטה במורד לחיי, הזמנתי את בוריס לכבד אותנו בפתיחת ארון הקודש לפני תפילת נעילה.

כולם הנהנו כאות להסכמה.

בוריס קיבל בתודה את ההזמנה, כשאין לו כל מושג מדוע זכה לכבוד הזה.