הצורך הקיומי שלנו שיראו אותנו • ד"ר זאב קרומבי

מאת ד"ר זאב קרומבי, באדיבות מוסף ״עטרת חיה״

ידוע ומפורסם בכל תפוצות ישראל מה שכתוב בזוהר הקדוש שאיש ואישה הם שני חצאים של נשמה אחת. הרבי התייחס לנושא הזה כשאמר: ״איתה בזוהר שאיש ואישה הם ב׳ חצאים של נשמה אחת, ובלשון הידוע: ״פלג גופא״. לפני הנישואין צריכים להיות באופן של הבדלה זה מזו, ואסור שיהיה ביניהם קירבה כו׳. אמנם על ידי נישואין ״כדת משה וישראל״ נתגלה שלאמיתתו של דבר  הם ב׳ חצאים של נשמה אחת, ״פלג גופא״, שחוזרים ומתאחדים להיות מציאות אחת״ (התוועדויות תשמ״ה, חלק ג׳ ע׳ 1416). 

דברי הזוהר האלו יכולים להסביר מדוע בני זוג כל כך משמעותיים האחד לשני, ומדוע כל כך חשוב לבני זוג להרגיש שבן או בת הזוג שלהם ״רואה אותם״. הצורך שלנו להרגיש ש־״רואים אותנו״ אומר שאנו רוצים להרגיש שלא רק מבחינים בנוכחותנו הפיזית, ושלא רק ששומעים את המילים שאנו אומרים, אלא שבן הזוג שלנו קולט את העולם הפנימי שלנו: מבין מה עובר עלינו, מתייחס ברצינות לרגשותינו, מכיר ברצונותינו ובצרכים שלנו ומגיב אליהם. במובן הזה, ״לראות״ אדם פירושו לומר לו, גם בלי מילים: אני מבחין בך; מה שאתה מרגיש חשוב לי; החוויה שלך ממשית בעיניי; אתה משמעותי עבורי. אפשר לתאר את הצורך הזה כצורך קיומי, משום שהוא קשור לא רק לנוחות רגשית או לשביעות רצון מהקשר, אלא לעצם החוויה שלנו את עצמנו כבני אדם בעלי ערך ומשמעות. 

האדם אמנם מתקיים כישות נפרדת, אך תחושת העצמי שלו מתפתחת ומתקיימת דווקא בתוך קשר עם אחרים. אנחנו לומדים מי אנחנו דרך האופן שבו אחרים מגיבים אלינו. כאשר אדם משמעותי מבחין בשמחה שלנו, מתעניין בכאב שלנו, מתרגש מהצלחותינו ומנסה להבין את הפחדים שלנו, הוא אינו רק מעניק לנו תמיכה; במובן עמוק יותר הוא מאשר את קיומנו הסובייקטיבי. רעיון זה עומד במרכז התאוריה הָאִינְטֶר־סוּבְּיֶקְטִיבִית (Intersubjectivity) שפיתחו בשנות ה־70 מספר אנליטיקנים אמריקאים, כולל הפסיכואנליטית היהודייה ג׳סיקה בנג׳מין (Jessica Benjamin). הגישה האינטרסובייקטיבית היא זרם מרכזי בפסיכואנליזה ופסיכותרפיה הגורס כי הנפש מתפתחת ופועלת בתוך מרחב משותף ומפגש בין שני סובייקטים אנושיים עצמאיים. בנג׳מין תיארה את ההתפתחות האנושית כתהליך שבו העצמי זקוק ל־״הכרה״ (recognition) מצד סובייקט אנושי אחר. לטענתה, אין די בכך שהאחר רק ימלא את צרכיי; אני זקוק לכך שהוא יכיר בי כאדם עצמאי בעל רגשות, מחשבות, רצונות וחוויות משלי. בנג׳מין הדגישה כי בלב האינטר־סובייקטיביות נמצאת ההכרה ההדדית: היכולת לחוות את עצמי כסובייקט אנושי נפרד, ובה בעת להכיר בכך שגם האדם שמולי הוא סובייקט אנושי נפרד, בעל עולם פנימי משלו.

מכאן נובע צורך אנושי עמוק: כדי לחוש באופן מלא את העצמיות שלי, אינני יכול להסתפק בעצמי. אני זקוק לאדם אחר שיכיר בי. דווקא משום שהאחר אינו חלק ממני, אבל יחד עם זאת הוא כל כך משמעותי עבורי, יש להכרה שלו משמעות כל כך גדולה. אם אשתי מקשיבה לי רק מפני שאני מצפה שתסכים איתי, אין בכך אותה חוויה של הכרה. אולם כאשר היא אדם נפרד ממני, בעל מחשבות ורצונות משלה, ובכל זאת היא מתאמצת להבין את החוויה שלי – אני מרגיש שהיא רואה משהו אמיתי בתוכי. בנג׳מין מדגישה שהכרה משמעותית אינה רק ״שיקוף״ מכני; ערכה נובע מכך שהיא מגיעה מאדם אחר, עצמאי ונפרד ממני.

רעיון דומה מופיע, מזווית אחרת, ב־״פסיכולוגיית העצמי״ של הפסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי היהודי-אמריקאי ממוצא אוסטרי היינץ קוהוט (Heinz Kohut). קוהוט ייחס חשיבות רבה לצורך של הילד ב־״שיקוף״ (mirroring) מצד הדמויות המטפלות בו. הילד מביט בהתלהבות על משהו שעשה ומחפש את פני הוריו; הוא אינו מחפש רק מידע על איכות הביצוע, אלא הוא מחפש בעיניהם אישור לכך שההתלהבות שלו ראויה, שההישג שלו משמעותי בעיניהם, ושעצם נוכחותו מעוררת בהם עניין. הצורך הזה אינו נעלם בבגרות אלא שצורתו נעשית מורכבת ובוגרת יותר. גם אדם מבוגר זקוק לכך שהאנשים המשמעותיים עבורו יכירו בחוויה שלו ויגיבו אליה.

כך אפשר להבין מדוע אחת החוויות הכואבות ביותר בתוך נישואין היא התחושה: ״הוא לא רואה אותי״ או ״היא לא רואה אותי״. הכוונה של האמירה זו היא: הוא אינו קולט מה עובר עליי. הוא אינו מבין עד כמה הדבר חשוב לי. הוא אינו מבחין במאמץ שלי, בפחד שלי, בעייפות שלי או בתקווה שלי. מבחינה חיצונית בני הזוג יכולים לנהל בית משותף היטב, לגדל ילדים, לעבוד, לשלם חשבונות ולתפקד כצוות יעיל – ובכל זאת אחד מהם עלול לחוות בדידות עמוקה מפני שאינו מרגיש נראה.

חוקרים העניקו לתופעה הזאת שם: ״תגובתיות נתפסת של בן הזוג״ (perceived partner responsiveness). חוקרים אלו מתארים ״תגובתיות״ כתחושה שבן הזוג מבין אותי, מעריך ומתקף אותי, ודואג לצרכים ולרווחה שלי. במילים פשוטות, זו החוויה: ״האדם הקרוב אליי באמת קולט אותי״. מחקרים בתחום מתייחסים לתגובתיות כמרכיב יסודי בהתפתחות ובשימור של אינטימיות. 

חשוב במיוחד להדגיש שהמושג הוא תגובתיות נתפסת. דהיינו, לא די בכך שאני משוכנע שאני בן זוג קשוב; השאלה היא האם אשתי חווה אותי ככזה. אדם יכול לומר: ״אבל אני עושה בשבילה הכול״, ובכל זאת אשתו יכולה להרגיש בלתי נראית. הוא דואג לבית, מטפל בעניינים טכניים, עובד קשה ואפילו מנסה לפתור כל בעיה שהיא מעלה – אך אם כשהיא מספרת לו שקשה לה הוא מיד מסביר לה מדוע היא טועה, ממעיט בחשיבות רגשותיה או מציע פתרון לפני שניסה להבין אותה, היא עלולה לחוות פער כואב: הוא אמנם דואג לי, אבל הוא אינו רואה אותי. המחקר מצביע על כך שלתחושה הזאת עשויות להיות השלכות החורגות הרבה מעבר לרגע מסוים של קרבה. במחקר אורך שנמשך עשר שנים וכלל יותר מאלפיים מבוגרים נשואים נמצא כי תפיסת בן הזוג כמבין, מעריך ודואג ניבאה עלייה ברווחה בתחושת משמעות, התפתחות ומימוש – גם כעבור כעשר שנים. 

הצורך להיראות מסביר גם מדוע לעיתים מריבות זוגיות שנראות כל כך קטנות מבחוץ נחוות כגדולות כל כך מבפנים. בני זוג יכולים להתווכח על איחור בהגעה לפגישה, על כלים בכיור, על ביקור אצל ההורים או על משפט שנאמר בדרך הביתה. אבל מתחת לתוכן הגלוי עשויה להסתתר שאלה אחרת לגמרי: האם אתה רואה אותי? האם אתה מבין למה זה חשוב לי? האם אתה מבחין במה שאני נושא? האם החוויה שלי קיימת עבורך?

לכן גם משפט קטן עלול לעורר תגובה רגשית גדולה. כאשר אישה מספרת לבעלה על יום קשה והוא משיב: ״את לוקחת את זה יותר מדי קשה״, מבחינתו זה ניסיון להרגיע אותה. מבחינתה המסר עלול להתפרש אחרת: אתה לא מבין את החוויה שלי. או כאשר בעל מספר לאשתו על כישלון בעבודה, והיא ממהרת לומר: ״לא נורא, מחר כבר תשכח מזה״. מבחינתה היא מבקשת לעודד אותו, אבל הוא עלול לשמוע: את לא מבינה כמה הדבר הזה משמעותי עבורי. בשני המקרים הבעיה אינה בהכרח חוסר אהבה. לעיתים זו החמצה של הצורך בהכרה.

מכאן גם הקשר העמוק בין להיראות לבין לתת אמון. כאשר אדם אינו מרגיש לאורך זמן שרואים אותו הוא עלול להתחיל להסתיר את עצמו. מדוע לחשוף כאב אם ממילא יבטלו אותו? מדוע לספר על פחד אם התגובה תהיה ביקורת? מדוע להביע צורך אם הוא ייתפס כחולשה או כתובענות? כך עלול להיווצר מעגל הרסני: אדם שאינו מרגיש ״נִרְאֶה״ חושף פחות מעולמו הפנימי; ככל שהוא חושף פחות, לבן זוגו קשה יותר להכיר אותו; וככל שהוא מרגיש פחות מובן, הוא נסגר עוד יותר. האינטימיות הרגשית מצטמצמת, לא מפני שאין עוד אהבה, אלא מפני שהמרחב שבו שני אנשים יכולים להיראות זה לזה הולך ונסגר.

לעומת זאת, כאשר אדם חווה שוב ושוב שבן זוגו מתעניין בעולמו הפנימי, מנסה להבין אותו, מתייחס ברצינות לרגשותיו ומגיב לצרכיו, נוצרת בהדרגה תקווה: כשאהיה זקוק לך, לא אהיה לבד. אני יכול לחשוף בפניך את החלקים הפגיעים שלי כי אני מרגיש שלא תתעלם מהם ולא תבטל אותם. מחקרי תגובתיות אכן קושרים את תפיסת בן הזוג כמגיב לצרכים עם שיפור באיכות הקשר, בשביעות רצון ובתחושת ביטחון ביחסים. 

מחקר עדכני על אינטראקציות רומנטיות מתאר תגובתיות כתהליך שבו בן הזוג קולט את מה שנחשף בפניו ומעביר בחזרה הבנה, תיקוף ואכפתיות. הקשבה היא תנאי חשוב לכך, אך אין די בשמיעת המילים; האדם צריך גם להעביר לבן זוגו שהוא הבין את משמעותן עבורו. 

״לראות״ את בן הזוג אין פירושו תמיד להסכים איתו. אני יכול לחשוב שאשתי מפרשת אירוע בצורה שונה ממני, ובכל זאת להבין שהעלבון שהיא חווה אמיתי. היא יכולה לחשוב שהחשש שלי מוגזם, ובכל זאת להכיר בכך שאני באמת חושש. הכרה אינה אומרת: ״אתה צודק ואני טועה״. היא אומרת: ״אני מכיר בכך שזו החוויה שלך, והחוויה שלך חשובה לי מפני שאתה חשוב לי״.

אולי זהו אחד הדברים היפים ביותר שאדם יכול להעניק לבן זוגו. איננו יכולים למנוע ממנו כל כאב, לפתור כל קושי, או לספק כל צורך שיש לו. אבל אנחנו יכולים להעניק לו את הידיעה שבתוך הקשר הזה הוא אינו שקוף. שמישהו מבחין בו. שמישהו סקרן לגבי עולמו הפנימי. שמישהו מנסה להבין לא רק מה הוא עושה, אלא מה הוא מרגיש ומה משמעות הדברים עבורו.

בסופו של דבר, מאחורי חלק גדול מן הכמיהה האנושית לקִרבה מסתתרת בקשה פשוטה: תראה אותי. תראה את הכוחות שלי וגם את הפחדים שלי. תראה את המעשים שלי, אבל תראה גם את הכוונות, הצרכים והכאב שמאחוריהם. וכאשר אדם מגלה שבתוך הזוגיות יש מישהו שמוכן לראות אותו מתאפשרת חוויה עמוקה של ביטחון: אני יכול להיות כאן כפי שאני, מפני שהאדם החשוב לי רואה אותי – ובכל זאת נשאר איתי.

—

ד״ר זאב קרומבי הוא בעל דוקטורט לטיפול זוגי. להערות:  [email protected]