באנו לחיות, לא לצפות • הרב נדב כהן

הרב נדב כהן, מגזין בית משיח

חצי שנה לפני שחזרתי בתשובה הוצאתי את הטלוויזיה מהבית. לא הייתי אז אדם דתי, אבל התחלתי לשים לב למשהו שהפריע לי; הטלוויזיה הפכה אצלי להרגל. חוזרים מהעבודה – מדליקים טלוויזיה. חוזרים מאוחר מאיזה אירוע – לפני השינה חייבים לראות עוד משהו.

לא תמיד היה משהו שבאמת רציתי לראות; לפעמים פשוט הדלקתי כי ככה התרגלתי.

יום אחד שאלתי את עצמי: רגע, בשביל מה אני עושה את זה? מה אני מקבל מכל השעות האלה?

החלטתי אז להוציא את הטלוויזיה מהבית.

ברוך השם, כעבור חצי שנה זכיתי לחזור בתשובה ולהצטרף לקהילת חב"ד שבה היחס השלילי לטלוויזיה הוא הרבה יותר עקרוני. וכפי שהרבי מה"מ אמר (ראש חודש אלול תשי"ד): "זוהי פרצה גדולה שאין כמוה", כשבהמשך דיבר על הנזק שהטלוויזיה גורמת לילדים.

לפני כמה שנים תפסתי את עצמי שההרגל הישן חזר אליי בדלת האחורית.

לפעמים אני חוזר הביתה, מתיישב על הספה, מוציא את הטלפון ומתחיל לגלול.

רגע, מה אני עושה עכשיו? הרי זה בדיוק מה שהייתי עושה פעם מול הטלוויזיה! רק שעכשיו המסך קטן יותר, הוא הולך איתי לכל מקום ויש בו הרבה–הרבה יותר אפשרויות.

אני לא מדבר דווקא על תכנים שליליים; לפעמים התכנים מעניינים ואפילו מועילים. אבל האם באמת בחרתי עכשיו לצפות בהם, או שפשוט מצאתי את עצמי גולל מתוך הרגל או שעמום?

כמובן, אני משתמש בסמארטפון גם לדברים נעלים. ברוך השם, שיעורי התורה שאני מפיץ בווצאפ מגיעים לאלפי אנשים ומחזקים יהודים שבעבר לא הייתה לי דרך להגיע אליהם.

אבל את חטאי אני מזכיר היום: אני מספר לכם את זה לא כי כבר הצלחתי להשתחרר מההרגל הזה. גם היום אני תופס את עצמי לפעמים גולל בלי מטרה, ועלי להזכיר לעצמי בשביל מה בכלל פתחתי את הטלפון.

כמה שווה רגע אחד?

כולנו מכירים את השיחה של הרבי ב'דבר מלכות' פרשת כי תבוא, בה מסביר הרבי שכל יהודי הוא בבחינת ה"ביכורים" של הקב"ה. לא מדובר רק על הזמנים שבהם אנחנו לומדים תורה או מתפללים, אלא גם על ענייני החולין שלנו. גם כשחוזרים הביתה מהעבודה, וגם כשחוזרים מאוחר בלילה מאירוע.

הרבי מדגיש שאפילו מחשבה אחת, דיבור אחד או מעשה קטן שנראים לנו חסרי חשיבות, הם חלק מהביכורים שאנחנו מביאים לפני הקב"ה. ולכן גם הפרטים הקטנים בחיים ראויים לתשומת לב.

זה הרי עניינה של הגאולה: לגלות אלוקות בעולם, גם בענייני החול ולא רק כשנמצאים בבית הכנסת.

אצל הרבי כל רגע הוא יקר וכל רגע צריך לנצל לטוב וקדושה.

צופה או שחקן?

יש כאן משהו עמוק יותר מסתם ניצול הזמן.

מסופר על נער שהגיע ליחידות אצל הרבי לקראת בר המצווה שלו. הרבי שאל אותו על משחק הבייסבול שהוא אוהב, והנער סיפר שפעם עזב עם אביו משחק באמצע כי הקבוצה שלהם הפסידה.

"וכשעזבתם, גם השחקנים עזבו?" שאל הרבי.

"מה פתאום!" השיב הנער. "אנחנו רק אוהדים. השחקנים חייבים להישאר במגרש עד סוף המשחק!"

כאן לימדו הרבי אותו את המסר לחיים: עד עכשיו היית צופה, עכשיו הגיע הזמן להיות שחקן!

אני חושב על הסיפור הזה שעה שאני מוצא את עצמי גולל בלי מטרה. הרי בתור חסיד של הרבי אני רוצה להיות על המגרש, לפעול, ליצור, להשפיע, להיות חלק מהבאת הגאולה. ופתאום אני מגלה שבמקום לשחק, אני יושב ביציע ומסתכל מה אנשים אחרים עושים.

השבוע, בפרשת לך לך, הקב"ה אומר לאברהם אבינו לצאת מהמקום המוכר וללכת אל היעד שלו. גם אני צריך לפעמים לצאת מהמקום הנוח שבו התרגלתי להיות צופה, ולחזור אל השליחות שמחכה לי.

מי מקבל את המילה האחרונה?

לפני שבועיים יצאנו כאן כולנו יחד למסע; בשבוע הראשון הפסקנו להסתכל על הטלפון לפני ברכות השחר, ובשבוע השני התחלנו להשאיר את הטלפון מחוץ לבית הכנסת בזמן התפילה (או בחדר אחר, לנשים שמתפללות בבית), וכך תחילת היום מוקדשת לעבודת הבורא לקיים את הפירוש החסידי לפסוק "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".

השבוע חשבתי שנשים לב דווקא לסוף היום.

מכירים את זה שכבר התארגנו לשינה, אמרנו קריאת שמע שעל המיטה, ואז רק מציצים בטלפון לראות אם 'התעורר' משהו חדש. הצצה אחת הופכת לעשר דקות, לפעמים ליותר. פתאום כבר מאוחר, ולמחרת קשה יותר לקום.

חוץ מהזמן שהלך לאיבוד, עם אלו מחשבות אנחנו הולכים לישון? הרי לא כל מה שעובר לנו מול העיניים הוא מה שהיינו רוצים לקחת איתנו לשינה.

אז חשבתי להציע השבוע משהו קטן, שאני רוצה להשתדל בו יחד איתכם:

אחרי קריאת שמע שעל המיטה, פשוט לא פותחים יותר את הטלפון עד הבוקר.

לא בשביל להוסיף עוד איסור או הגבלה, אלא כדי לתת ליום שלנו להסתיים קצת אחרת. בראש נקי יותר, עם הזדמנות לשינה טובה יותר, ובעזרת השם גם לקום בכוחות מחודשים לעוד יום של שליחות.

ובינתיים, משימת השבוע היא: את המילה האחרונה של היום נשאיר לקב"ה, לא לטלפון.