ב-4297 מילה: כל מה שלא ידעתם על מתי טוכפלד

דוד רוטנברג, חרדים 10

מתי, אנחנו מקיימים את השיחה הזו במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. מצד אחד אתה איש תקשורת ותיק ומוכר מאוד. מצד שני, רבים לא באמת מכירים אותך. אני אבקש ממך, כפי שאני מבקש מכל האורחים – ספר תחילה קצת על עצמך: איפה גדלת, המשפחה שלך, איפה למדת.

אני בן 47, נשוי לנעמה, אב לשישה וגר בירושלים. נולדתי בפתח תקווה וגדלתי בגבעתיים. אבא שלי, מיכאל, היה הרבה שנים הכתב בכנסת של 'קול ישראל' ואחר-כך עבר להגיש את האולפן המרכזי בערוץ הכנסת – כשנפתח.

אמא שלי, דבורה, היתה מורה למלאכה בבתי ספר לחינוך מיוחד. שניהם צאצאים לניצולי שואה. שניהם ממשפחות דתיות-לאומיות. היום אנחנו חב"דניקים ומשתדלים לעסוק בהפצת בשורת הגאולה והגואל בכל מקום.

איך הגעת אל עולם הכתיבה והתקשורת? מה גרם לך, בעצם, לעסוק בעיתונות? בית אבא?

הרדיו אצלנו בבית היה פתוח כל הזמן, כל שעות היום, בכל החדרים. תמיד על רשת ב'. כבר מגיל צעיר האזנתי לתוכניות האקטואליה בבוקר – מאריה גולן, עבור בדליה יאירי, דרך 'הכל דיבורים' של שלי יחימוביץ, ועד יומן הצהריים. מכל הנושאים אהבתי במיוחד את התחום הפוליטי.

כשהשתחררתי מצה"ל לא ידעתי בהתחלה לאיזה תחום אקח את זה, אבל אחרי התלבטויות והתייעצויות החלטתי לנסות להיות עוזר פרלמנטרי. אחרי שמצאתי חבר כנסת מאחת ממפלגות הימין שהסכים לקחת אותי, למרות שהייתי חסר ניסיון – כנראה כי חשב שהדבר יסייע לו בקשרים עם אבא שלי, או שקיווה שאהיה מוכשר כמוהו, כי אותו הכיר טוב – אבא שלי חשש שהדבר יעמיד אותו במצב של ניגוד-עניינים ובעיה אתית במקום העבודה שלו.

הבנתי שהקריירה שלו עדיפה על פני הצעדים הראשונים שלי, כשלא בטוח שבכלל אוהב ואסתדר בעולם הזה, ונטשתי את הניסיונות להשתלב בכנסת.

בהחלטה של רגע החלטתי לנסות את עולם העיתונות, למרות שהיה לי ברור שרק התחום הפוליטי מעניין אותי ולא דברים אחרים. אלא שמדובר בתחום שלרוב מועסקים בו עיתונאים ותיקים ולא כאלה שבראשית דרכם.

מי קלט אותך בעולם התקשורת? איפה התחלת?

בהשגחה פרטית, מי שנתן לי צ'אנס היה עמנואל שילה, שערך אז את 'מקור ראשון'. הוא והסגן שלו החליטו לעשות לי 'טבילת אש' עם כתבה נרחבת על מפלגת מרצ. זה היה בשנת 2000, בזמן ממשלת ברק, כשמרצ היתה בקואליציה ויו"ר המפלגה יוסי שריד שר החינוך.

הצלחתי לדחות את הדד-ליין בשבוע יותר ממה שנתנו לי, כי התקשיתי מאוד גם באיסוף החומר וגם בכתיבה עצמה, מאחר שהיו אלה הצעדים הראשונים שלי בכתיבה עם מחשב, שרק נכנס אז לחלק מעבודת הכתיבה. בסופו של דבר העמדתי כתבה של 1800-2000 מילה כפי שביקשו והיא פורסמה בגיליון סוף השבוע.

בחמישי בלילה בקושי נרדמתי, כי חיכיתי שהשליח יביא את העיתון לפתח הדלת ואוכל לראות את הכתבה הראשונה שלי מודפסת בגיליון המוסף הפוליטי. למרות שמסגרת העסקתי היתה פרילנס, כלומר ללא מחויבות להעסיק אותי כשכיר קבוע, והתשלום הוא על בסיס כתבה, התעקשתי לכתוב מידי שבוע ולא לפספס או לדלג על כתבות, למרות שזה אילץ אותי לחשוב על נושא מעניין כל שבוע – כזה שיקבל את אישור העורכים.

ברוך ה' הצלחתי והעמדתי כתבה כל שבוע במשך כמה חודשים. התקופה הזאת העניקה לי את הניסיון לו הייתי זקוק כדי להמשיך הלאה.

לאן?

אחרי 'מקור ראשון', שבינתיים העורך בו התחלף לאמנון שומרון, שמינה אותי לתקופה לכתב המשפט, ואחרי שהתחתנתי והוצאתי תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת במכללת אריאל, הבנתי שאני צריך משכורת קבועה ולעזוב את המסגרת הלא יציבה של פרילנס, ומצאתי עבודה ככתב מוניציפלי במקומון 'מלאבס' של רשת שוקן. עבדתי שם כשנה. ממש לא התחברתי לעיסוק בעניינים מקומיים והעבודה היתה תובענית ודי משעממת. אבל המשכורת היתה יציבה.

שמעתי שרדיו 'קול חי' פותח מחלקת חדשות עצמאית כדי להשתחרר מהמהדורות השעתיות שהם לקחו מ'ווינט' ושידרו תוכן שלא מתאים לרדיו חרדי. ניסיתי להשתלב שם, אבל הובהר לי שהם לא מתכוונים לשלם לכתבים ומדובר בהתנדבות.

פניתי למנהלים ואמרתי להם שאלה שאין להם ניסיון אולי יסכימו לסידור כזה, אבל אני בא עם ניסיון וגם עם משפחה לפרנס. הצעתי להם שניצור תפקיד של רכז מערכת, שתפקידו להפעיל את הכתבים המתנדבים ולאסוף את הידיעות שהם מעבירים וגם נשלח אותם למשימות בהתאם לצורך – והם הסכימו.

בינתיים מחלקת החדשות עברה כמה שינויים ובשלב מסוים הבינו שיש כמה תפקידים שכן צריכים להיות בשכר, וכך השתחררתי מעבודת ריכוז המערכת והפכתי לכתב הפוליטי.

איך הגעת לתפקיד הכתב הפוליטי של 'ישראל היום'?

בשלב מסוים נמאס לי מהתקשורת המגזרית ורציתי לעבור לכלי תקשורת ארצי. הניסיונות כשלו. כל תפקיד שהתפנה ולטשתי אליו עיניים, כמו הכתב בכנסת של גלי צה"ל כשעמית סגל עבר לטלוויזיה, הכתב הפוליטי שלהם כשנדב פרי עזב גם הוא, או הכתב בכנסת של 'ווינט' שעזב, כולם נתפסו מיידית על ידי עיתונאים מתוך המערכות.

דווקא כשהתייאשתי, קיבלתי לפתע הצעה מעיתון שלא היה קיים אז ושעמד להיפתח – 'ישראל היום'. הם פנו אליי והציעו לי לבוא לראיון לתפקיד הכתב הפוליטי. אחרי כמה שבועות קיבלתי חוזה עבודה לאימייל.

התלבטתי כי זה אומר בעצם לעזוב עבודה מסודרת וללכת להרפתקה בכלי תקשורת חדש, שלא ברור כמה יחזיק ואם יתפוס או יהיה זניח – והחלטתי לכתוב לרבי מליובאוויטש.

לא הייתי אז חסיד חב"ד כמו היום, אבל כן שמעתי על העניין הזה שאפשר לכתוב לרבי מכתב, לבקש ברכה או עצה, ואז להכניס לספר 'אגרות קודש' ולראות את התשובה בפנים. כתבתי אולי פעמיים-שלוש לפני כן וקיבלתי תשובות מדהימות. במכתב הראשון שהיה בעניין החתונה עם נעמה – הרבי ענה: "לרגל חתונתו מזל טוב מזל טוב, שיהיה בניין עדי עד המואר באור התורה, היא תורת החסידות..".

המכתב השני היה על הבת, כשאשתי היתה איתה בהריון והבדיקות היו שליליות והציעו לאשתי לעבור הפלה. הרבי ענה שתהיה רפואה שלמה "לך לרעייתך ולצאצאך מכף רגל ועד ראש" – ואכן נולדה לנו תינוקת בריאה ושלמה. היום היא בת 20.

כשכתבתי לרבי על המעבר ל'ישראל היום', הרבי ענה: "כדאי לעבור למקום העבודה החדש, שיהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה, ששם השפעתו תהיה גדולה יותר".

ההתלבטויות נעלמו. חתמתי איתם, ובתוך שנתיים הפך 'ישראל היום' לעיתון הנקרא בישראל.

מאז הספקתי לעשות כמה סיבובים ברדיו. תוכנית זוגית עם אשתי ב'גלי ישראל' ואחר-כך קיבלנו הצעה לעבור ל'כאן מורשת'. בגלל שהסכמתי להחליף בהגשה את שרה בק, שעזבה כשהייתה חלק מרשימת מועמדים למפלגה פוליטית, הודיעו לי בתאגיד שלא אוכל להגיש יותר, כי הם רואים ב'גלי ישראל' תחנה מתחרה. אשתי המשיכה להגיש שם לבד ואני התחלתי להגיש ב'גלי ישראל' יומן צהריים, תוכנית חדשה שלמעשה ייסדתי יחד עם מנהלי הרדיו. אני מגיש אותה עד היום.

במקביל אני משמש פאנליסט בכמה מהתוכניות בערוץ 14, כך שלמעשה אני מכיר היטב את כל המדיות.

אתה גם כותב וגם, כפי שסיפרת, מגיש מידי יום את יומן הצהרים של רדיו 'גלי ישראל'. איזה מדיום תקשורתי אתה אוהב יותר? או בקיצור, אתה אוהב יותר לכתוב או להגיש ולראיין ברדיו?

קשה לי להגיד מה אני יותר אוהב, כי לכל מהם יתרונות וחסרונות. אני נהנה גם מהכתיבה בעיתון, גם מתוכנית הרדיו וגם מההופעות בטלוויזיה.

אתה היום, כפי שאמרת כבר, חסיד חב"ד. איך זה קרה?

זה התחיל בנסיעה לניו יורק במהלך חופשת סמסטר בשנת 2001. לפני כן לא היה לי או למשפחתי קשר לחב"ד, למרות שאבא שלי היה אצל הרבי כמה פעמים וקיבל דולר. לא שמעתי משהו מיוחד מהרבי או הייתי מודע לחב"ד ולדרכה.

הגעתי לניו יורק במטרה לטייל וקצת לעבוד כדי לממן את הנסיעה. יומיים אחרי שהגעתי התרחש הפיגוע במגדלי התאומים והעיר כולה הוכתה תדהמה והלם, וגם אני כמובן. לא היה סיכוי למצוא עבודה וגם לא לטייל, העיר היתה משותקת לגמרי. בלי רכבות ורחובות ריקים מאדם.

באותו זמן גרתי בצפון מנהטן, בהוסטל שחצי מתושביו ישראלים וחצי ספנישים. הסתובב שם בחור חב"דניק וחילק דפים. הוא ראה אותי והציע לי להשתתף בתפילת קבלת שבת וסעודת שבת שהם מארגנים בבית חב"ד מקומי, בסמיכות מקום.

הגעתי לשם ומאוד התחברתי. ראיתי איך הם דואגים לאלה שלא יודעים להתפלל ומראים להם איפה נמצאים בסידור, וכמובן אחרי התפילה היה קידוש, סעודה ואז התוועדות לתוך הלילה עם סיפורים ושירים והייתה אווירה כיפית וטובה. בדרך כלל היו 3 בחורים שהגיעו והפעילו את העניין.

לצד הדברים שנהניתי היה גם דבר אחד שהפריע לי וזו העובדה שהם התייחסו לרבי כמי שעדיין חי ושהוא המשיח. ניסיתי להתווכח איתם כמה פעמים, אבל ראיתי שאין עם מי לדבר.

לקראת יום כיפור הם אמרו לי שהם מזמינים אותי ל-770, שכמובן לא ידעתי מה זה והם הסבירו לי שזה הבית של הרבי ובית המדרש ואלפים מגיעים בחודש החגים – וכדאי לי להצטרף לחוויה. הם סידרו לי מיטה בפנימייה של הבחורים והגעתי לתפילה ומיד התעצבנתי. ראיתי שאין מקום לזוז ולנשום שם. צפוף וחנוק וחשבתי שאני אשתגע. ואז התחילו לשיר איזה ניגון שלא הכרתי אבל הוא היה עוצמתי מאוד. אני לא זוכר איזה אבל יכול להיות שזה היה "אבינו מלכנו". זה גרם לי להישאר.

אף פעם לא חוויתי עצמה כזאת. מאוחר יותר חזרתי ל-770 פעם נוספת, הפעם לשמחת תורה. אני זוכר את ה'תהלוכה' שבה השתתפתי, שיצאה מ-770 לצפון מנהטן, שלוש וחצי שעות הליכה, ובמיוחד את הריקודים ב'טיימס סקוור', שבמהלכם יצאו המוני ישראלים ויהודים מהחנויות, שלא ידעו שזה חג בכלל, והצטרפו אלינו לריקוד סוחף באמצע הרחוב. ראיתי איזו השפעה עצומה יש לדבר הזה והתפעלתי מאוד מכך.

אבל אחרי כל החוויות האלה, נכנסתי לבעיה קשה יותר: כי מתברר שאלה לא רק שלושה בחורים שרוטים שחושבים שהרבי שלהם הוא המשיח, אלא 5,000 איש. צועקים אחרי כל תפילה: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!". עם זה קצת היה יותר קשה להתמודד.

אחרי החגים חזרתי לארץ וניסיתי לעבד את כל מה שעבר עליי, ואת הנסיעה שהיתה אמורה להיות תמימה ושגרתית לחוויה מטלטלת, עם פיגוע טרור אדיר, עיר משותקת, ופתאום הרבי הזה שנכנס לי לחיים.

החלטתי לנסות לחפש על הרבי דברים. לא היה לי את מי לשאול כי לא הכרתי אף חב"דניק והבחורים שאיתם הייתי בקשר היו בניו יורק, אז התחלתי לחפש באינטרנט. ראיתי שיחות וקטעי וידאו ואז לילה אחד זה היכה בי. ראיתי את הרבי מתייחס לעצמו כמשיח וזה שמט את הקרקע מכל המחשבות שהיו לי לפני כן, כי בראש שלי היה ברור שאת כל העניין הזה המציאו החסידים שגדלו על הרבי, הכירו אותו, העריצו אותו, ופתאום הוא נלקח מהם והם לא היו מוכנים להיפרד. באותו לילה לא האמנתי למה שראיתי. הרבי בעצמו מתייחס אליו כמשיח וזו לא המצאה של החסידים אלא שלו עצמו. היו בפניי שתי ברירות: או לחשוב שאין אמת בדברים, או שאני לא מבין או משהו כזה. או לקבוע שהרבי איש אמת, ואין סיכוי שהוא מנסה להוליך מישהו שולל, ושכדאי לי להיות בצד שלו אחרת אפסיד בוודאות.

שמעתי בניו יורק מספיק סיפורים עליו כדי לדעת שלא כדאי להטיל ספק בדבריו. החלטתי שאני איתו ושאם הוא אומר שהוא המשיח אז זה נכון. ככה התחלתי להתקרב לדרכו ותורתו. מידיעה שהוא הגואל האחרון, ובלי לדעת שיש אדמו"ר הזקן או ספר התניא. הידיעה שהרבי משיח היא שהביאה אותי לחב"ד.

לכן שכשאני שומע לפעמים חסידים, גדולים וותיקים ממני, שטוענים שלהכריז בקול ש'הרבי משיח', עלול להרחיק אנשים מחב"ד או מחסידות או אפילו מהיהדות, קצת קשה לי לקבל את זה. אני לא מבין איך זה מרחיק, זה הדבר הכי מקרב בעולם. הכי אופטימי והכי משמח שהתורה היהודית יכולה להציע.

אתה גם חובש כיפת 'יחי'. איך סביבת העבודה שלך – בעיתון ובכנסת – מתייחסת לזה?

העניין הוא פחות ההשתייכות לזרם כזה או אחר בתוך חב"ד, אלא בכלל עצם היותי חב"דניק או חרדי. אנשים לא רגילים לראות אותי עם מגבעת ולבוש חרדי ורבים מהם היו בהתחלה בשוק. ככל שנכנסתי לזה, פחות הפריעו לי התגובות והסביבה גם במקביל התרגלה. היום זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי וכל המחסומים שהיו בהתחלה ירדו.

לגבי היותי 'משיחיסט' – הדבר כמעט שלא דובר או הורגש, למעט אולי מתוך החסידות עצמה שמחולקת בין הזרמים, אבל מקיימת באופן כללי יחסי חברות ומשפחתיות בינה לבין עצמה, אולם לעתים ישנם מגיבים כאלה ואחרים ברשתות החברתיות שבוחרים לעקוץ אותי על הנקודה הזאת, אבל אין לזה באמת קשר לאמונתי אלא לאג'נדת הכתיבה, השידור והציוצים שלי ברשתות.

מעבר לכך כיפת ה"יחי" או דגלון המשיח שאני עונד, מביא לא פעם לנושא לשיחה והתעניינות, מה שמסייע מאוד בתכלית העיקרית שהיא השליחות בהפצת יהדות חסידות ובשורת הגאולה.

אני בטוח שאתה רואה בעבודה שלך, כמו כל חב"דניק טוב, גם שליחות להפצת יהדות. איך זה בא לביטוי במסדרונות הפוליטיים?

זה בא לידי ביטוי בחלק ניכר מהזמן בכל מקום בו אני נמצא. בין אם בכנסת בין אם בתחנת הרדיו ובין אם במערכת העיתון, שבה אני לא נמצא הרבה, אבל כשאני מגיע מידי פעם – זה קורה. הרבה אנשים רואים בי כתובת לענייני יהדות, היו לי שיעורי חסידות קבועים במזנון ח"כים, מבצעי הנחת תפילין ונרות שבת בקרב חברי וחברות הכנסת, שרים ועובדי המשכן.

אחד השיאים היה כשהבוסית שלי ברדיו התאוננה באוזניי שהבת שלה, שגרה עם בן זוגה בסינגפור והיא בהריון מתקדם, לא התחתנה כראוי וכדת משה וישראל, ולמרות שאינה דתיה כלל – זה הפריע לה. הצעתי לה שאני אקדש אותם, כיוון שעברתי הסמכה לכך במכון 'למען ילמדו' של חב"ד, ואעביר להם את זה כחוויה ידידותית ולא נוקשה כפי שהם מדמיינים. למרבה המזל וההשגחה הפרטית העובדה שיחתן אותם עיתונאי ולא רב ממש, דיבר אליהם והם הסכימו. הם באו לארץ ובטקס משפחתי מצומצם ערכתי להם חופה כדת משה וישראל, רגע לפני הלידה.

•

אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את יתר עמיתך, סידרת שאלות על עיתונות:

תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

אני זוכר את הכתבה הראשונה, ההיא על מרצ, שלקח לי המון זמן להכין. גם הכתיבה עצמה היתה איטית ומורכבת כי לא הייתי מורגל בכתיבה על מחשב, וכל אות לקח לי 'שעה' למצוא. גם באיסוף החומר היו לי קשיים, אני זוכר שכדי שהשיחה תהיה קולחת הייתי מתקשר מטלפון ביתי – פלאפונים לא היו נפוצים כל כך, כשטלפון נוסף בחדר אחר השארתי על רמקול ועליו מכשיר הקלטה, ואחר כך הייתי צריך לתמלל.

תוכנת וורד לא היתה מציגה את מספר המילים כמו היום בתחתית העמוד באופן אוטומטי, והיה צריך להיכנס להגדרות כדי לגלות כמה מילים נכתבו. אחרי איזה 300-400 מילה שלקחו לי נצח, סיימתי בעצם לכתוב את כל מה שהיה לי להגיד – ולא היה לי מושג איך למלא עוד 1600 מילים שהיו חסרות….

מה, לדעתך, שיא העבודה העיתונאית שלך?

במהלך השנים היו לי הרבה פרסומים והרבה חשיפות, בעיקר בתחום הפוליטי, כאלו שזכו להרבה פולו-אפים והתעסקות בכלי התקשורת. אחד השיאים שאני זוכר זה שפרסמתי ערב אחת ממערכות הבחירות, שבוז'י הרצוג שכר את שירותיו של יועץ אסטרטגי, יועץ סתרים, כדי שינהל קמפיין מכפיש נגד שלי יחימוביץ'. ובגלל שזה נשמר בחשאיות, התשלום לא הועבר דרך מטה הבחירות שלו אלא באמצעים עקלקלים.

כמובן שהכל היה מגובה במסמכים וראיות וכמה חודשים אחרי הפרסום – שדווקא במקרה הזה לא נחל הרבה פולו-אפים, כי כל התקשורת התגייסה בבחירות להפיל את נתניהו ולהריץ את בוז'י – נפתחה חקירת משטרה, הוגשו כתבי אישום ואפילו היתה הרשעה אחת נגד מעורבים בסיפור עצמו. בוז'י הרצוג עצמו נחקר באזהרה בעקבות הפרסום.

מהו סקופ חייך?

היו לי כמה פרסומים שזכו לכותרות ראשיות בעיתון, אדבר על אחת מהן – לגבי מהומה שהיתה בתוך מועצת חכמי התורה של ש"ס, עם פטירתו של הרב עובדיה יוסף. מי שהחליף אותו היה חכם שלום כהן. התחילו בחישות ושמועות על כך שהוא לא מרוצה מאריה דרעי ומדבר עם אלי ישי, ואחר כך עם הרב מאיר מאזוז, שהיה הרב של אלי ישי.

הדברים האלו יצרו תסיסה מאד גדולה בתוך ש"ס כולל בקרב פעילים, שתקפו אותי ואיימו עלי. בסופו של דבר זכיתי שכשיצא באותה תקופה עיתון 'הדרך', בטאון ש"ס החדש שהחליף את 'יום ליום', 'זכיתי' שמאמר המערכת הראשון, שקיבל את מספר 1, הוקדש כולו לי… כמובן במתקפה אישית עלי.

גם גיליון מספר 2 היה מלא במאמרים שנכתבו נגדי. בסופו של דבר התברר שהכל היה אמת לאמיתה וגם בתקשורת החרדית וברדיו החרדי, גם התקשורת הש"סית, וגם פעילי ש"ס, כולם ציינו את מה שהם קראו לימים 'השלום הספרדי', והיו אז כמה פרשנים שהיו הגונים מספיק, למרות שאני לא פניתי אליהם אבל הם עצמם היו הגונים מספיק, לדבר בפרשנות ולהגיד שתקפו אותי, אבל מתברר בסופו של דבר שהכל היה אמת לאמיתה.

ספר על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה העיתונאית שלך.

אני חושב שהיו הרבה אירועים משמעותיים מאד, אציין שניים: הייתי בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001, כשאירע 'פיגוע התאומים'. הייתי אז כתב של 'מקור ראשון'. הלכתי ברגל למקום האסון וצילמתי כמה תמונות מאד ייחודיות. וכמובן העברתי דיווחים משם על מה שקורה, על האווירה בניו יורק ועל מה שמתרחש שם, זה היה אירוע מאד משמעותי שלא אשכח.

אירוע שני, כשההתנתקות יצאה לפועל הייתי ברדיו 'קול חי', וגם אז סיקרתי והבאנו דברים בנושא, זה היה סיפור שאמנם אולי לא היו בו הרבה חשיפות, אבל זה כן היה אירוע שבו אתה מרגיש שכל הלב שלך נמצא שם. אתה רואה את העוול, את העוולות הנוראיות, את האטימות, את הבריונות, את האטימות גם בוועדות הכנסת, שאישרו את החוק, גם בשטח, הפינוי עצמו, המעצרים של נערות, הפגנות הכתומים, ואני ממש הייתי בתוך זה מבחינה רגשית.

ראיתי את האסון שהולך להתרחש בעקבות התוכנית הזו. את העובדה שהרבה יהודים, חלילה, ישלמו בחייהם כתוצאה מנטישת חבל עזה והפקרתה לערבים ולארגוני הטרור שם. זה היה מאד קשה, תקופה מאד קשה, שכמובן הבעתי את דעתי ולא הייתי נייטרלי או משהו מאין זה. פשוט יצאתי נגד התוכנית הזאת, כאשר כל כלי התקשורת תמכו, בכל העיתונים שהיו אז, בכל ערוצי הטלוויזיה, בכל ערוצי הרדיו. היינו אז מערכת תקשורת מאד טרייה וצעירה, אבל את דעתנו השמענו ובקול רם. אולי היחידים בארץ שהיו אז נגד. אולי גם ערוץ 7, אבל היינו בין הקולות הבודדים שהתריעו בזמן אמת על הסכנות.

מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך העיתונאית.

אני חושב שיש סיפוק גדול בעבודה העיתונאית וסקופים ופרסומים ראשונים ודברים שמעוררים שיח, אבל מה שבאמת באמת מעורר סיפוק זו העובדה שאתה מגיע לשליחות עיתונאית ותוך כדי שיח ותוך כדי דברים מתחוללים דברים שלא ציפית להם – שאתה פועל פתאום בשליחות הרבי, ונשים שהתחילו להדליק נרות ואנשים שהתחילו להניח תפילין ועשו שינוי גדול מאד במשפחה שלהם, בעקבות מפגש איתי.

יש לי הרבה סיפורים בעניין הזה, אולי אספר שניים מהם בקצרה: האחד – עשיתי תחקיר נגד פעיל שמאל שעמדתי לכתוב נגדו בצורה מאד-מאד בולטת, אפילו ברמת כותרת ראשית, ובעקבות שיחה אתו נפתח בינינו שיח שהביא אותי לגניזת הסיפור כולו. פשוט לא כתבתי מילה אחת בסוף – ומהקשר שנוצר לי עם אותו אדם, הוא עשה שינוי פנימי, עם המשפחה, הם התחילו להתקרב ליהדות. היום הם מדליקים נרות בבית, עושים הבדלה, שומרים על חגים, 4 מינים, מצות. הכל בזכות אותו מפגש שהחל בעוינות, אבל נגמר בקרבה מאד גדולה.

הסיפור השני אספר על אילן גלאון עליו השלום שהיה במרצ. נשלחתי לראיין אותו לאחד מגילונות החגים ויחד איתי, כשבאתי אליו הביתה, הבאתי לו במתנה 4 מינים. הוא ממש התרגש וסיפר לאשתו, ובסוף הראיון הוא ואשתו, שהיתה בבית, הודיעו לי יחד שהם החליטו השנה לבנות סוכה בבית. זה היה לפני הרבה שנים ואחר כך ליוויתי אותו ואת המשפחה בחגים. שלחתי לו חנוכייה כשכבר היה בבית החולים, ועוד דברים, ונוצר בינינו קשר מאד חזק, עד שנפטר.

אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת.

פעם אחת הייתי ב-770, אצל הרבי בניו יורק. בערב שבת נזכרתי שהדובר של ראש הממשלה, מי שהיה אז, סיפר לי שהוא גם נוסע לניו יורק או לוושינגטון. התקשרתי אליו, לא ידעתי אם הוא בניו יורק או בוושינגטון, זה היה ביום שישי, שאלתי אותו איפה הוא. אמר לי: 'אני בניו יורק'. הוא שהה בבית מלון במנהטן במסגרת איזושהי השתלמות או משלחת.

אמרתי לו: 'תעזוב הכל, תעלה על קו 3 ותגיע לסוון סוונטי'. הוא הסכים, והגיע. המחשבה שלו היתה בהתחלה להיות איתי בקבלת שבת, בתפילה ואז אצל הרבי ב-770 ולעשות קידוש וסעודת שבת איפשהו ואז לחזור למלון במנהטן. אבל לקב"ה היו תוכניות אחרות, הערב נמשך, הלילה התארך, עשינו 'לחיים' בכל מיני מקומות ובסוף הוא היה כל כך שפוך שהוא כבר העדיף להישאר שם באיזו דירה שארגנתי.

הוא ישן שם, למחרת נכנסנו ל-770 ולא יצאנו משם עד מוצאי שבת! תפילה, ואז קידוש והתוועדות וככה נשארנו ודיברנו והגיעו הרבה חסידים וישבו איתנו וכך אף אחד לא שם לב איך הזמן חולף… מנחה, סדר הניגונים… ותפילת ערבית, ובסוף השבת נסענו ביחד במונית, אני לשדה תעופה חזרה לארץ והוא למלון במנהטן, חלקנו מונית, והוא אמר לי שזו הייתה השבת הראשונה בחיים שלו שהוא שמר ושזו חוויה שהוא לעולם לא ישכח.

מה אתה אוהב בתקשורת החרדית ומה אתה מתעב?

בשנים האחרונות אני רואה איך התקשורת החרדית נהייתה עצמאית. אם בעבר כל התקשורת החרדית, מאה אחוז ממנה, הייתה מפלגתית ואם היא הייתה פרטית, ואני מדבר על מעט התקשורת הפרטית שהייתה אז, היא הייתה מאד לויאלית, כלומר אפשר לתקוף את כולם, אבל לא את הח"כים החרדים, זה היה מאד רגיש ומאד טעון כל הנושא הזה, העדיפו לא לכתוב שום דבר, העיקר לא לכתוב דברי ביקורת.

היום התקשורת החרדית נהייתה עצמאית והיום רואים הגנה אותנטית על הציבור החרדי ופחות על הנבחרים החרדים. כלומר, כן תהיה הגנה, עדיין, על המגזר החרדי, אני חושב שכל עיתונאי שעובד בתקשורת החרדית רואה לנגד עיניו את הדבר הזה כסוג של שליחות – אז אנחנו לא נראה בתקשורת החרדית מתקפה על הציבור החרדי או מנהיגים, בטח שלא רבנים חלילה, אבל כן נראה בתקשורת החרדית העצמאית, לפעמים מתקפה, לעיתים אפילו חריפה, על חברי כנסת ושרים חרדים. זה דבר שהוא חדש, יחסית. אני מדבר כבר על הרבה שנים, אבל זה דבר שלא היה כשאני הגעתי להיות עיתונאי וכן קיים היום.

אם צריך להגיד דבר שלילי אז כנראה שיש פה פוטנציאל כלכלי גדול בסיפור הזה, כי אנחנו רואים שהיום התקשורת החרדית עברה גם לרשתות וגם לכל מיני קווי נייעס ולכל מיני אמצעי תקשורת שהם לא אמצעי התקשורת המסורתיים של עיתונים מודפסים או אתרים גדולים – ושם הרבה פעמים יש לא מעט פאשלות, דיווחים שהם לא תמיד נאמנים לאמת וסטנדרטים עיתונאיים יכולים להיות מאד נמוכים, מבלי שמי שכותב אותם נותן על זה את הדין, כי אין ציפייה מהמערכת לסטנדרטים עיתונאיים גבוהים.

אם, למשל, בעיתון רגיל מקובל שעיתונאי הוא רק עיתונאי ולא יכול להיות דובר או יחצ"ן ובטח לא של מושאי הסיקור שלו, במקומות אלה אין את הסטנדרט הזה ואפשר לראות עיתונאי שהוא גם דובר, גם יחצן, גם לוביסט, הכל ביחד ואין עם זה שום בעיה. זה, בוא נאמר, בעולם שלי פחות מקובל – וזה כן, לצערי אני אומר את זה, מקובל בסוג מסוים של תקשורת חרדית.

מי הקולגה שאתה הכי מעריך?

באופן כללי אני מעריך מאוד את אלה שהולכים נגד הזרם. הפנסים הבודדים שמאירים את האמת בתוך החושך של עולם התקשורת, שמאופיין בדעה מאוד מסוימת, ולא פעם הופכים למטרה למתקפות והשמצות מצד הקולגות. יש כמה כאלה, לא הרבה, ואני מעריך את כולם.

אני רוצה לציין במיוחד את זאב קם מתאגיד 'כאן', שמשמש כתב בכנסת, ונקלע לא פעם לעימות חריף באולפנים כשהוא מנסה להשמיע את דעתו השונה. כאמור, יש עוד כאלה – למשל עמית סגל בחדשות 12 ועוד – אבל בניגוד אליהם, אין לו את ההילה והפרסום שיש להם ולא פעם אני רואה איך הוא ככבשה בין 70 זאבים, לגמרי לבדו, מנסה להתמודד ולהשמיע קול אחר, והוא עושה זאת בלי להתבייש ועומד בגבורה על דעותיו.

בעבר חלקנו יחד חדר במסדרון הכתבים בכנסת והיינו נשארים עד השעות הקטנות בימי המליאה הארוכים. אני מכיר אותו טוב ויודע שמניעיו טהורים. היה יכול בקלות להצניע מעט את דעותיו ולהיטמע בין הקולגות בתאגיד בו הוא עובד, אבל בחר שלא לעשות כן ולהילחם על דעותיו. הוא עושה זאת באותנטיות, חן ומקצועיות מיוחדים. ואני מקווה מאוד שיצליח ויזכה בהכרה גדולה בהרבה ממה שיש לו כיום.

אתה מסקר, מתוקף תפקידך שנים רבות כפרשן, גם את העולם הפוליטי החרדי. איזה פוליטיקאי חרדי אתה הכי מחבב?

יש כמה פוליטיקאים חרדים שאני מעריך, אני חושב שיש לי קרבה מיוחדת לסגן השר אורי מקלב מ'דגל התורה' ולשר מיכאל מלכיאלי מש"ס. ראיתי את האישיות שלהם וגם את המקצועיות ואת הרצינות שיש בעבודה שלהם. יש עוד הרבה, אני יכול לציין למשל את השר יעקב מרגי, שעושה עבודה טובה, גם בן אדם! משכמו ומעלה, ויש עוד.

•

כפרשן פוליטי, לאן לדעתך אנחנו הולכים?  העולם החרדי בעוד 20 שנה – אז הוא יהיה כפול – יהיה זהה לזה של היום? 

מבחינה דמוגרפית הציבור החרדי אמור להיות הרבה יותר גדול, זה אמור לבוא לידי ביטוי גם בכנסת עם עלייה של חברי הכנסת החרדים. אבל זו מגמה טבעית שאם היינו הולכים רק לפיה זו היתה התשובה שלי.

אלא שאנחנו רואים השקעה אדירה של ארגונים ושל תנועות כאלו ואחרות שפועלות בכל הכוח, כולל כספים והרבה פעמים ממקורות זרים, כספי עתק, כדי להטמיע את החרדים בתוך החברה, לשנות את השקפת עולמם, להפוך אותם למודרנים במובן השלילי של המילה, לשנות את הדפוס השבטי, ההצבעה השבטית שמאפיינת את החרדים לכללי יותר, כולל להכניס שינויים בערכי המשפחה החרדים.

היום אנחנו יכולים לראות תופעות של משפחות חרדיות עם מעט ילדים, אנשי ונשות קריירה, כאלו שרוצים להיבחר לכנסת, וכל מיני דברים שמטרתם היא להפחית את כוחם הפוליטי של החרדים. הפוליטי והחברתי.

והמגמות האלו משקיעים בהם המון, כל מיני השתלמויות וכל מיני נסיעות לחו"ל בכל מיני מסגרות שמציעים בהם למובילי דעת חרדים להשתתף, ולאחר מכן כמובן לכתוב ולצייץ ולהפיץ את הרשמים שלהם ולהביא להם קהל חדש.

זו מגמה מאד חזקה, כאמור, עם כסף מאד-מאד גדול, ולכן אנחנו רואים חרדים שלא מצביעים למפלגות חרדיות, לפעמים לא מצביעים בכלל או מצביעים למחנה השני. זה בגלל מאמצים מאד גדולים שאותם ארגונים ועמותות משקיעים.

ולכן, אם אתה שואל אותי מה יהיה בעוד 20 שנה, אני לא יודע איזו מהמגמות האלו, שכל אחת מהן הולכת הפוך, איזו מהן תהיה בסופו של דבר בעלת השפעה.

הרבה מאד חרדים מתפתים כי המסרים שהם משתמשים בהם הם מסרים חלקלקים. הם לא אומרים 'תבוא חרדי, תצא חילוני', חס וחלילה, תמשיך להיות חרדי, אבל נותנים להם כל מיני כיוונים ומחשבות איך צריכה להיראות משפחה, ואיך צריך לשלב את קיום המצוות ואת הכיפה השחורה בחיים מודרניים ודברים מהסוג הזה. וככה הם מפתים, והרבה מאד מתפתים, ואנחנו רואים את זה.

רואים את זה ברשתות, בכל מיני פוסטים שהאנשים האלו מעלים, הם כאילו גילו את העולם וראו עולם אחר. והם נחשבים למובילי דעת קהל חרדים בעיני עצמם, אבל בעצם כבר אין להם את הציות לרבנים והם לא ממש חלק מהחברה החרדית. חוץ מהלבוש שלהם והשבת שלהם, לפעמים גם זה לא כמו שהיה… ולכן אני מתקשה להעריך מה יקרה בעוד 20 שנה, איזה מגמה תנצח: זו – או המגמה המסורתית, מה שנקרא מסורת 'בית סבא', אם היא זו שתגבר.

איך לדעתך תסתיים סאגת גיוס החרדים?

אני לא רואה את סאגת גיוס החרדים מסתיימת בקרוב, בטח לא בממשלה הזו. כאשר החרדים הולכים עם הימין יהיה קשה למצוא פתרון כי המתקפות יהיו כל הזמן כאלו שייאלצו גם אנשי ימין בקרב הקואליציה להצטרף למחאה, בטח בימים של מלחמה, אבל לא רק.

עצם זה שקוראים לזה 'שוויון בנטל', אני לא זוכר שכשאני הייתי חייל ראיתי בזה 'נטל' או משהו מעין זה. אבל כיום זה נטל, ככה מדברים וקשה לשנות את השיח. ברור שאם החרדים היו הולכים עם השמאל היה הרבה יותר קל והיו פותרים את העניין בשתי דקות.

החוק, שכיום קוראים לו 'חוק ההשתמטות', זה חוק שעבר במקור בממשלה שלא היו בה בכלל חרדים, ממשלה אנטי-חרדית, אז זה נקרא 'גיוס', היום זה נקרא 'השתמטות'. אם החרדים ילכו עם השמאל המצב ישתנה. הבעיה היא שהשמאל השתנה ואם פעם החרדים היו יכולים ללכת עם השמאל, עם השמאל של שמעון פרס, של יצחק רבין, אפילו עם השמאל של אהוד ברק – השמאל היום השתנה מאד.

היום הוא הלך לקיצוניות של הפרוגרס, של האנטי דת, של מחיקת וטשטוש זהויות, ולכן גם חברי הכנסת החרדים הוותיקים, שכבר הלכו עם השמאל בעבר, כמו ח"כ גפני, כמו ח"כ דרעי, יודעים שהיום המשימה, אם הם רוצים ללכת בדרך הזו, תהיה מאד מאד קשה. גם כי השמאל לא אותו דבר וגם כי המצביעים שלהם עצמם לא אותו דבר – הציבור החרדי היום הרבה יותר ימני מאשר היה בעבר ורואה בממשלת ימין בית יותר טבעי עבורו יותר מאשר בצד השני.