האם כל אחד יכול לנסוע לרבי לתשרי? • תחקיר מיוחד

מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

"כמה יצא לך הכרטיס דרך לונדון, עם אחת-עשרה שעות המתנה?"

"סגרת כבר דירה? כמה זה יוצא לך לחודש?"

"תרצי להצטרף אלינו לחדר? הוא אמנם לא מרוהט, אבל זה רק שלושה וחצי בלאקים מסוון סוונטי, והמחיר סביר".

"עבדתי חצי חורף וכל הקיץ בשביל לממן את התשרי הזה".

אלו משפטים שבוודאי תשמעו בין הילדים הבוגרים שלכם, בחורים או בחורות, המבקשים לנסוע לרבי לחודש החגים, תשרי תשפ"ה, הבא עלינו לטובה. כבוגרים ותיקים הם מנהלים עולמות, מחליפים מידע, מוסרים מספרים, מעדכנים זה את זה, עורכים השוואות ומקמבנים איפה שרק אפשר על מנת כדי להוזיל עלויות, ואפילו בחמישים דולר.

מה נאמר? חברה'מנים…

העלויות הגבוהות של כרטיסי הטיסה השנה, רק מוסיפות קמטי מחשבה במצחם של הצעירים, המחפשים איך להגיע לרבי בכל מחיר (תרתי משמע).

כשמדברים על מחירים – המחירים הם בפירוש לא רק כספיים. הם גם נפשיים, ארגוניים, חברתיים וגם דתיים. כל אלה הופכים את הנסיעה לתשרי למורכבת יותר.

לא פעם בחורים (הדברים נכונים גם אצל הבחורות, והשתמשנו בלשון קצרה), נוסעים לתשרי בגלל לחץ חברתי. "כולם נוסעים" הם אומרים (וצודקים!) "איננו יכולים להישאר בארץ ישראל יחידים מכל הכתה".

עם זאת, ייתכן והם עוד לא הגיעו לגיל בשלות בו באמת הם יכולים להיות במרחק עשרת-אלפים קילומטר מההורים בעת היכנס ליל יום טוב של סוכות… קשה להם השינה עם עוד שישים בחורים באותו בייסמנט, או עמידה בלתי פוסקת במהלך יום תפילות ארוך כמו ביום הכיפורים.

"ראיתי לא פעם בחורים צעירים נשברים באמצע תשרי", אומר לי אחד הרמ"ים בשיחה שערכנו עמו לצורך הכתבה. "ראיתי בחורות שחוזרות שבורות-לב לדירה לבדן בליל חג, כי לא באמת מצאו משפחה לאכול אצלה את סעודת יום טוב באווירה משפחתית", מספרת לי מורה באחד התיכונים החב"דיים.

אז מה עושים? איך אנחנו כהורים יכולים לוודא את הילדים שלנו כי הנסיעה שלהם לרבי בפרק הזמן הנוכחי, אכן תביא להם התעלות והתרוממות הרוח, ולא חלילה ההיפך?

ניסינו להגיע לעומק העניין דרך אנשי חינוך העוסקים בבחורים ובחורות, ואף טורחים רבות בענייני הכנסת האורחים שלהם בחצרות קדשנו.

בחורים צעירים צריכים להיות עם ההורים בחגים

זה עלול להישמע "לא חסידי" ועלול להיות הלם עבור המערכת הישראלית. אפשר גם שלא להסכים עם המסקנות שלי" אומר הרה"ח הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת 'תומכי תמימים' בסינסנטי, המוכר היטב לקוראי מדורו הקבוע בבטאון זה.

"כאשר חודש אלול מתחיל, וקול השופר הופך לקריאת השכמה, הרי שעבור חסיד חב"ד, ובמיוחד 'תמים', יש לו טרדות נוספות: הנסיעה הקרובה לרבי לחודש תשרי.

"הנסיעה לרבי הייתה קודש כבר מאז תחילת התגלות החסידות, ובמיוחד חסידות חב"ד", הוא מקדים. "חסידים תמיד נסעו להיות עם הרבי בחודש הקדוש והחגיגי. ידועים דבריו של הרבי הרש"ב (תורת שלום עמוד 188): 'כיצד זה שיהודי אינו בליובאוויטש בראש-השנה, אלא היכן יימצא?!' גם המשפיעים החסידיים תמיד דיברו על חשיבות השהייה בראש השנה עם ראש בני ישראל!

"יחד עם זאת, קל להבין כי גם אם יש משהו שהוא נכון ואידיאלי, זה לא הופך אותו לנכון ואידיאלי לכל הגילאים. ישנם דברים חסידיים רבים שאנחנו – ובצדק – לא דורשים מילדים, כיוון שזה לא מתאים לגילם – אך אנחנו כן דורשים מבחורים ומבוגרים. כל זה ברור ומובן מאליו".

למה כוונתך ביחס לנסיעה לרבי?

"דווקא מכיוון שהנסיעה לרבי לתשרי כל כך קדושה, והאנרגיה שמקבלים במהלך החודש היא כה חזקה ועוצמתית, טבעי שנרצה שכל בחור יקבל הזדמנות זו. לכן במהלך השנים התפתח מנהג, שלא רק תלמידים מישיבה גדולה נוסעים לכל החודש – אלא כמעט כל תלמידי הישיבות הקטנות. כמדומני שהייתה איזושהי תוכנית לילדים צעירים – מחנה משיח – למשך כל חודש תשרי".

אתה נשמע מסויג…

"אין לי ספק שילדים ובחורים צעירים צריכים להיות עם הוריהם במהלך חודש תשרי. לא מצפים מהם להתנהג כמו מבוגרים בוגרים – הרחק מהוריהם – למשך כל החודש. דווקא זמנים אלה הם החשובים והיקרים בהם אבות מחנכים את ילדיהם על חשיבותו של כל חג, מלמדים אותם על מנהגי וההלכות הקשורים לכל חג. זה זמן שבו ילדים מתקשרים עם הוריהם. הם לא צריכים לבלות חודש תחת השגחתם של כמה בחורים צעירים חסרי שינה".

לא להפקיר את הבנים

לא קלים הם חייהם של פעילי 'הכנסת אורחים' בראשות הרב מנחם מענדל הכהן הענדל. שלושים שנה בדיוק חלפו מאז לקח על עצמו את עול אירוחם של אורחים המלך. באומדן זהיר נראה כי יותר מרבע מליון אורחים אירח מאז ועד היום!…

אם בשנה הראשונה היה מדובר במאות בודדות, הרי שבמשך השנים התופעה הלכה והתרחבה, וכיום מדובר באלפים, בעיקר בבחורים ובחורות. לקראת חג הסוכות מצטרפים עוד מאות זוגות ומשפחות.

האירוח דורש השגחה אינטנסיבית לאורך חודש ימים, יום ולילה. אין רגע דל. האחריות היא עצומה, בראש ובראשונה פיזית וגשמית, וגם רוחנית, לאורחים שלא תמיד מכירים את השכונה הלא-מוכרת אליה הגיעו. יש לוודא שלכולם יש מקום שינה נאות, אוכל מספק, וכמובן לדאוג לסדרי לימוד כדי להטעין בהם את הנפש.

כדי להיכנס יותר לעובי הקורה, ביקשנו לשוחח גם עם הרב חיים הלל שפרינגר, משגיח בישיבת חח"ל בצפת ויו"ר ארגון את"ה העולמי. מלבד ה'כובעים' הללו שהוא חובש, במשך מספר שנים הוא אף ניהל את המערך הרוחני של 'הכנסת אורחים', ומכיר מקרוב את המערך ב-770, כבקי ומנוסה.

"יש בנושא הזה שני חלקים מרכזיים", הוא עושה סדר. "יש את החלק הגשמי של אכילה, שתייה, לינה, כסף להוצאות, וכולי.  ויש גם את העניינים של ההתנהלות הרוחנית. אפתח תחילה בעניינים הגשמיים.

"הורים שהבנים שלהם מכריזים בבית שהם נוסעים, עליהם לדעת שהילדים יודעים איפה הם ישנו, איפה יאכלו, ומה אמור להיות. אסור לשלוח ילד בשעה שאנחנו לא יודעים בבירור שיש לו מקום ראוי לישון. עלינו לוודא שהוא לא הולך להתגלגל יומיים-שלושה, שבוע או יותר, באיזשהו ספסל ב-770 או בבייסמנט על מיטה של מישהו בשיטת 'המיטה החמה'…

 אינני חושף בפניך סוד שהבחור עובר לחץ רציני מצד חבריו בכיתה או בשיעור, והוא אומר להוריו: "כולם נוסעים", "אני אסע ואסתדר, והרבי כבר ידאג לי"…

ראשית, תלוי בן כמה הבן-יקיר הזה… אך מעבר לכך – התפקיד של ההורים, בין השאר, זה ללמד את הילד לא להתפעל מלחץ חברתי. על ההורים להיות מודעים מה קורה עם הבן שלהם. חס ושלום לשלוח ילדים מבלי שהם מאורגנים…

יש מקרים שלאבא או לאמא יש בקראון הייטס קרובי משפחה, קרובים או רחוקים. אפשר להרים אליהם טלפון ולבקש מהם לשים עין על הילד. נכון, לא תמיד נעים להתקשר לאנשים שאתה לא בקשר איתם כל השנה. למרות זאת, כדאי להרים טלפון ולבקש שיארחו את הילד לפחות לסעודה אחת או שתיים בשבת או בחגים; או שהם יהוו לו בית שאפשר להפקיד שם את הכסף עד שיצטרכו אותו… חשוב שהילד יידע כי בשעת חירום יש משפחה שהוא יכול ללכת אליה. כך, בתוך כל הבלגן, יש לילד עוגן מסוים.

מניסיון שלי, גם משפחות קרובות-רחוקות, בן דוד שני וכדומה, ישמחו לארח את הילדים שלכם לסעודות פה ושם.

נכון שלגבי לינה זה יותר קשה. לא כל משפחה יכולה להלין בביתה אורחים לחודש שלם, בוודאי זה לא קל עם בחורים, אבל לסעודות זה בוודאי פתרון טוב.

אני גר בצפת, ואם קרוב משפחה רחוק שלי יתקשר ויבקש לפקוח עין, או לארח מדי פעם את בתו הלומדת בסמינר בעיר שלנו, אעשה זאת בשמחה. אדרבא…

על ההורים לנסות לעזור לילדים; ללמד אותם להיות בקשר עם המשפחה ועם הידידים הרחוקים בשכונה. מיותר להזכיר שתושבי קראון הייטס הינם מכניסי אורחים גדולים,  ולא במליצה.

יש איזשהו גיל שהיית מגביל ואומר: לא כדאי לנסוע לפני הגיל הזה?

אומר בכנות: אינני נמצא בעולם של ישיבות קטנות, אז אני לא יודע לענות על זה בבירור. אבל מדובר בשילוב של גיל עם יכולת מנטלית. יש נערים צעירים עם בטחון עצמי גבוה שיודעים להסתדר, ומאידך, יש בחורים בוגרים שהם 'נחבאים אל הכלים' ופחות יודעים להסתדר…

כך גם, אינו דומה ילד שנסע עם אבא שלו שנתיים-שלוש קודם לכן,  ויודע איך תשרי נראה, ויש לו גם קרוב משפחה שאפשר להיות אצלו, לעומת מישהו שמתגלגל באיזה דירה או בייסמנט…

ככל הנראה לי, מקובל היום בישיבות הקטנות, שתלמידי שיעור א' לא נוסעים לתשרי לבד (אלא אם כן אחד ההורים נוסע).

ומה לגבי הפן הרוחני של הנסיעה?

גם פה אין 'שחור' או 'לבן'. בעיות שקיימות פה בארץ ישראל, לא יסתדרו מעצמן ב-770. אם למשל יש לבחור קושי בהתארגנות, גם ב-770 יהיה לו קושי להתארגן; זה יקשה עליו מאוד באינטנסיביות של הזמנים. או למשל ילד שלא יודע להסתדר, גם אצל הרבי הוא לא יידע להסתדר וזה יעמוד בעוכריו. רק ששם, אין מישהו שמקבל את הבחורים כמות-שהם ופותר להם את בעיותהם…

על אחת כמה כשמדובר ב'תשרי' – בתקופה זו נדרשת הרבה יכולת התארגנות אישית בכל פרט: החל מהכסף – כמה כסף יש לך בכיס, ומה אתה עושה איתו ולוודא שזה יספיק עד היום האחרון. כך גם מבחינת התארגנות: מתי הולכים לישון, מתי קמים, להגיע בזמן לתפילות ולסדרים. אינו דומה ערב ראש השנה לערב סוכות או לערב שמחת תורה, וכן הלאה.

לכן ההורים צריכים להיות מספיק ערניים בשביל להכיר את הילד שלהם ולעשות איתו הכנה נורמלית לנסיעה.

למה אתה מתכוון 'הכנה נורמלית'?

שהבחור יידע מתי קמים, מתי הולכים לישון, איך מתארגנים מראש כדי שהוא יוכל להיות כמה שיותר ב-770. אינני יודע איך זה בעולם הבנות (עדיין אין לי בנות בגיל…) אבל אצל בחורים זה צריך להיות מתוכנן היטב. לבדוק בטרם הנסיעה אם יש בחור בוגר שיכול לעזור לבן שלכם להסתדר בפעמים הראשונות שלו ב-770, לתפוס מקום טוב, לדעת איך זה עובד, לתדרך אותו כמו שצריך. מישהו שיחכים אותו ויראה לו איך הולכים לחדר אוכל,  איך חוזרים, איפה המקווה, כמה משלמים על כרטיס, איך נוסעים לאוהל, או היכן משיגים טלפון להתקשר הביתה להורים ולמשפחה בערבי שבתות או חגים…

כשהעניינים הגשמיים מסודרים איכשהו, אז גם העניינים הרוחניים יכולים להתקדם בהתאם.

באים הבנים להורים המהססים והחוששים, ויאמרו להם בצדק: 'האם תעמדו בדרכי למלא את השאיפה שלי לנסוע לרבי?' וההורים מצידם חושבים: 'באמת הילד צודק. גם אם לא יהיה לו שם מושלם, אבל זו שאיפה חסידית בריאה, אז נאשר לו'… האם כך זה צריך להיות?

יש בזה צדק, אבל לא לגמרי. חייבים להיערך כדבעי לקראת הנסיעה. לא מספיק לקנות כרטיס ולנסוע. זה לדעת איפה הוא נמצא וכו'…

יש ישיבות שמרכזות את הבחורים שלהן בדירה או שתיים מסודרת, ויש עליהם פיקוח לגבי השינה והקימה, וסדר הלימודים. כך אתה יודע שהילד ישן במסגרת מסודרת עם מדריך שמפקח וכו'. אבל אם חס ושלום זה לא כך, או שהילד מתקשה להשתלב במסגרת, זה הופך להיות משימה לא פשוטה…

אלו עוד דברים כדאי שההורים ישימו לב, או שהבחורים עצמם כדאי שיידעו בטרם הנסיעה?

צריך להדריך את הבנים ולדבר איתם על לאן נוסעים, מה המעלות של הנסיעה לרבי, מה נקודות הקושי שיכולות להיות; חשוב לחדד להם את הצורך לנצל את הזמן בחצרות קדשנו. כמובן לעזור להם להתגבר על מכשולים שעלולים לצוץ לפי היכרותנו אותם.

גם כאן, יש בנים שההורים יודעים שהם יכולים ללמוד כל (או רוב) היום, ויש שהם יותר 'מרחפים'; כאלה שלא שמים לב לזמני שינה נאותים, או לא אוכלים כמו שצריך. מצבים כאלה הם פתח למצב מסוכן. חייבים להזהיר גדולים על הקטנים: מיעוט אכילה ושתייה או שינה, זה מסוכן!!

על ההורה גם לוודא שיש לילד מחזור תפילה, לדעת שהוא מאורגן עם ארבעת המינים בחג הסוכות.  לא חייבים לקנות לו, אבל שיהיה ברור איך הוא מסתדר. זה שהוא רחוק מהבית, זה עדיין לא מצב הפקר…

מה אתה ממליץ לבחורים שעלולים להישבר מגעגועים באמצע החגים (והרי הם לעולם לא יודו בזה ויחזרו הביתה באמצע החודש…)?

יש בהחלט בחורים שקשה להם להיות רחוקים מההורים ומהמשפחה, וצריך לקחת את זה בחשבון מראש. אולי בשנה-שנתיים הראשונות לא לנסוע לכל התשרי, אלא להגיע רק אחרי ראש השנה או יום הכיפורים. אולי כדאי שבשלב מסוים האבא יצטרף ויהיה גם הוא בתשרי אצל הרבי… אין בזה כללים.

היו מקרים שהייתם צריכים להחזיר בחורים לארץ ישראל באמצע תשרי?

כן, מקרים חריגים אמנם, אבל היו… היה מקרה שבחור התמוטט מחוסר שינה ואכילה, או בחורים שהתמוטטו נפשית. זה יכול לקרות, אבל זה חריג שבחריגים.

עם זאת – יש עוצמה בחוויה של הנסיעה, וגם זה חשוב להדגיש. להפוך את הילד שנוסע להיות שליח של כל בני הבית אצל הרבי. אכן כן, אנחנו מצפים ממנו לשמוע ממנו חוויות מ-770, פנינים מהתוועדויות, וכדומה. אפשר כבר באמצע החודש בשיחות טלפוניות וכמובן שיערוך התוועדות כשהוא חוזר לארה"ק.

באמת רואים בחוש שהנסיעה ל-770 לחודש תשרי, היא נסיעה מרוממת שמעניקה הרבה לנוסעים, אלא שכמובן צריך להכין את הכלי שיהיה ראוי וחזק מספיק כדי לקבל את האורות – והיה זה שכרנו, ונחת חסידי מהילדים…

הבחורים הצעירים נשארים בישיבה בימים הנוראים

אני חוזר אל הרב גרשון אבצן. מסתבר שבכל הקשור לתלמידי הישיבות לצעירים, דעתו נחרצת, ויש לו גם תכנית חלופית עבורם.

"ההחלטה שההורים והנהלות הישיבות הקטנות צריכים לקבל – להשאיר את הבחורים הצעירים יותר בישיבה לחלק מתשרי. זה לא סוד כמה מאתגר (ברוחניות ובגשמיות) עבור בחור בגיל הזה להיות רחוק מסביבת הישיבה הטבעית שלו במשך כל החודש. בישיבה שלנו בסינסנטי, התלמידים של שיעורים א' וב' נשארים בישיבה מראש השנה עד אחרי יום כיפור. תלמידי שיעור ג' – יחד עם נציג מכל אחד מהשיעורים הצעירים יותר – יש רשות (עם ההכנה המתאימה) לנסוע לרבי לראש השנה אך לחזור לישיבה לעשרת ימי תשובה.

וזה הוכיח את עצמו?

בהחלט, במספר דרכים: ראשית, הבחורים הצעירים יותר חווים את תשרי ב'תומכי תמימים'. עבור רבים – במיוחד בני שלוחים העסוקים בדרך כלל בתוכניות ראש השנה – זה ראש השנה הראשון שלהם בסביבה חסידית רצינית ומובנית. שנית, זה מראה לבחורים הצעירים יותר שנסיעה לרבי לתשרי היא מושג רציני ובוגר, וזה מעורר שאיפה והערכה עצומה לנסיעה לרבי. שלישית, תלמידי שיעור ג' שאכן נוסעים, עושים זאת עם כל הרצינות הנדרשת.

נסיעת בנות לתשרי, זו אחריות כפולה

על פי ההערכות, למעלה מאלף בנות מגיעות כל שנה לרבי, ושוהות בחצרות קדשנו לאורך החגים. זו הסיבה שהדמות השלישית אליה פנינו לשיחה, היא הרבנית יפה קדוש. הרבנית קדוש היא מנהלת פדגוגית ומרצה בנושאי הבית היהודי במכללת 'בית רבקה' בכפר חב"ד ב'. היא גם מייסדת ומנכ"לית ארגון 'אחות התמימים', ומשפיעה מרכזית בקרב נשי חב"ד בארה"ק.

בנוסף לכל זאת, הרבנית קדוש היא גם אֵם לבנים ובנות ששהו בתשרי במשך השנים, והיא מכירה היטב את המערכת כולה – 'מערכת תשרי'.

היה קשה לתפוס אותה לשיחה, בימים שהם שיא ההכנה מבחינה לקראת קליטתן של מאות בנות למשך חודש החגים. אינספור מטלות ויעדים מוטלים על שכמה. ובכל זאת, כששמעה את נושא הכתבה – נאותה לשתף ולשוחח. מדרך הטבע, עיקר שיחתה הוא בנושא הבנות הנוסעות לחצרות קדשנו.

"כמו בהרבה דברים בחיים, האמת לא נמצאת בשום צד", היא פותחת. "אלה המטיפים שלא לנסוע – ברור שהם טועים, ואלה המדרבנים את הבנות לנסוע בכל מחיר ובכל צורה – גם הם טועים. כמו תמיד, האמת נמצאת באמצע".

מהי דרך האמצע שאת מכוונת כלפיה?

"אמצע – הכוונה שצריך לעודד לנסוע לרבי, כולל בנות גם בנות שהן כרגע במצב בעייתי מבחינה רוחנית. עם זאת, חייבים ליצור עבורן מסגרת מתאימה, הן בזמן ההכנה לנסיעה בארץ ישראל, והן בהיותן שם. בארץ ישראל – זה אומר שיתוף פעולה ושילוב ידיים מצד המשפחה והמוסד הלימודי.

לא יכול להיות מצב שהילדה עובדת במשך שנה, אוספת כסף, ואז להורים אין מילה האם הם מרשים לה לנסוע או לא כי "זה הכסף שעבדתי עליו, ואני מחליטה"… זה יפה שהבנות עובדות על הכרטיס שלהן וכולי, אבל ההורים צריכים לכוון את הבנות: בשביל מה באמת נוסעים לרבי, חשוב לדבר על זה בבית.

ובמקרים בהם ההורים אף משתתפים מכספם, עליהם לייצר איזשהו מבצע רוחני מקדים, שהעזרה לא תבוא בחינם. על ההורים להיות בטוחים שלבת שלהם יש קבלת עול, כדי שתוכל לשתף פעולה בתוך המסגרת של תשרי.

גם מצד בתי הספר – יש לדאוג להכנה הרוחנית מתאימה. על הצוות לעמוד ולכוון את הבנות; זה יכול להיות באמצעות שיחה עם משפיעה, או לימוד פרקי תניא בעל פה, וכמובן רק בתאריכים שבית הספר מאפשר תוך שמירה על הכללים. רוב בתי הספר דורשים מהבנות להציג אישור שהן נרשמו לאיזושהי מסגרת של תשרי, מתוך הבנה שהם שולחים בנות למשך חודש ימים, ובחודש הזה, אם רוצים לקבל בחורה בצורה טובה, יש לוודא שהבחורה שהתה במסגרת חסידית בטוחה ומסודרת.

הצלע השלישית במשולש – זו המסגרת שיש בתשרי. מסגרת זו אמורה לתת מענה גשמי ורוחני נאות".

הרבנית קדוש מסכימה עם דבריו של הרב שפרינגר כי "החלק הגשמי הוא הבסיס לקליטה הרוחנית", והיא מפרטת: "בנות שנמצאות במקומות שלא טוב להן להיות שם, או במקומות מרוחקים או מאיימים, או אפילו בדירות שחסר שם מקלחות עם מים חמים (מה שהיום כמעט לא קורה, כי המודעוּת גברה), הן יתקשו כמובן להתחבר לחלקים הרוחניים של תשרי. הקושי יכביד עליהן.

רק לאחר שיש בסיס גשמי של צרכים בסיסיים מכבדים – מהמקום הזה אפשר להשפיע מבחינה רוחנית".

מסתבר שיש לא מעט קשיים בדרך לרבי…

"בפן האישי, אני מאוד 'מחזיקה' מתשרי. במו עיניי זכיתי לראות כמה וכמה בנות שיצאו מהארץ במצב רוחני לא מי יודע מה, אבל כשהן היו שם – משהו טוב קרה להן. העוצמה הרוחנית, ההשראה שנמצאת שם, האורות המרובים, הפכו אותן לגמרי. אך כמובן, היה צריך שהבנות הללו יכינו מראש את הכלים הנכונים – הן בהכנה בארץ ישראל והן במסגרת הקפדנית שם – ואז הן זכו לקבל ברכה בזכות הנסיעה.

כמובן שגם בנות טובות הנוסעות לשם, יכולות להתחזק עוד יותר. הן חוות חוויה חזקה של תענוג רוחני שלא מצאתי לה שום חלופה, הן בזכות הזמן המרומם, והן בזכות כמות הימים – חודש או שלושה שבועות בהם הבנות נמצאות בחממה של תענוג רוחני; זה משהו שאי אפשר לייצר כאן בארץ הקודש באותה רמה. אמנם אפשר להתעלות בשבת, או בזמנים מיוחדים – אבל הריכוז הזה שיש אצל הרבי, יוצר מציאות משנה-חיים.

עד כמה לחץ חברתי משפיע על הבנות לנסוע, גם כאלה שאינן מתאימות?

לחץ חברתי הוא בהחלט גורם משפיע מרכזי במאה אחוז…

את מתכוונת לטוב ולמוטב?…

ברור, לכל כיוון.

אם יש בתי ספר שמאפשרים ומעודדים את הנסיעה, ויש אווירה כיתתית של נסיעה – זה הופך להיות אירוע חברתי. אף אחת לא רוצה להישאר מאחור.

מה יעשו הבנות שאין להן די כסף, או בנות שלא ראויות עדיין להגיע מבחינה נפשית? או כאלה המחוברות לבית ולמשפחה, ועם זאת הן נסחפות בזרם ודורשות לנסוע לרבי? איך ההורים צריכים להתייחס לזה?

בתשרי האחרון רעייתי ואני היינו בחצרות קדשנו, ואשתי פגשה בכמה בנות שפשוט נשברו באמצע החג והדמעה הייתה הלחם שלהן…

בלי שום ספק, שזו תופעה קיימת. לכן אנחנו ממליצים על בנות שנוסעות בפעם הראשונה – שלא יסעו מיד בתחילת החודש, אלא יגיעו באמצע. אני בהחלט ממליצה לקצר את זמן השהות. רק בנות שכבר נסעו פעמיים ויותר, כדאי שיסעו לכל החודש; הן כבר יודעות לאן הן הולכות, ומה הן באות לקחת. הן נושאות באחריות.

בנות מכיתות יותר נמוכות של התיכונים, אנחנו מצמידים להן את המדריכות הטובות ביותר, נותנים להן תשומת לב מיוחדת כדי שיהיו מסוגלות להכיל את קשיי הנסיעה וההסתגלות. בנוסף, יש דגש מיוחד למי שטסה פעם ראשונה – ולא משנה באיזה גיל.

מה לגבי נסיעה של בנות שלא מתאימות מבחינה רוחנית?

אפשר לחלק אותן לשני סוגים: יש בנות שעם קצת יעמידו אותן במקום לפני כן – אם באמצעות ריאיון מקדים, דרישת פיקדון וכדומה – זה מכניס אותן לסדר מסודר ולמסגרת מחייבת. יש בנות שיש להן בעיה יותר חמורה… אז האחראיות שלנו מאתרות אותן מבעוד מועד. לפעמים זה מסתיים בשיחה, ולפעמים זה מגיע לריאיון מוקדם איתי עוד לפני הנסיעה.

כשמגישים בקשה ל'אחות התמימים' להיות חלק מסדרי החודש – רק מי שלדעתנו ראויה, תקבל קישור לתשלום ולהרשמה. עם זאת, לא תמיד אנו מתחייבים.

יש בנות שאני אשקיע בהן יותר. אני מסבירה להן את המורכבות בנסיעה והשהות שם, וההחלטה האם לשלב אותן בתכניות, נעשית לפי המצב.

ויש הנוסעות בכל זאת…

אין לי שליטה על מה שלא קשור אלי. זה כבר עניין של ההורים ושל המוסד החינוכי – אם הוא מאשר לה או לא. יש מקרים בהם אנחנו מתריעים כלפי הסמינרים, וכיום יש פיקוח גם על זה.

האם התיכונים והסמינרים מאשרים נסיעה של כל אחת?

למרבה ההפתעה שלי, יש בתי ספר המאפשרים לכל בת שרוצה בכך, לנסוע. בעבר ביקשנו מבתי הספר שיסננו סינון ראשוני מי מתאימה לנסיעה מעין זו ומי לא. אנחנו כשלעצמנו לא מכירים את כל הבנות. אחת המנהלות אמרה לי כי היא מאשרת לכל בת לנסוע. מה הסיבה? כל בת שרוצה לנסוע לרבי, יש לה כוונה טובה… היא סיפרה לי כי בעצמה ראתה בנות שהנסיעה שינתה את חייהן.

אז קודם כל זו גישה ראויה להערכה, אבל זו אמירה חיצונית. רוב בתי התיכונים והסמינרים – בפרט אלה ברוח של משיח – בהחלט מציבים גבולות ואומרים לבנות: עלייך למלא תנאים מסוימים, ואילולא זאת לא נאשר לך נסיעה.

האם יש מקרים בהן אתן מחזירות בנות לארץ  ישראל?

מעט מאוד, אבל היו מקרים בודדים כאלה.

יש גיל מינימלי בו את ממליצה שלא לנסוע?

לא לפני כיתה ט' (אלא אם כן נוסעים עם ההורים).

כאמור, הרבנית קדוש לפני כל הכובעים שהיא חושבת, היא אמא בעצמה לבנות ובנים שנסעו לרבי בתשרי'ס השונים (היום כולם נשואים ב"ה).

כאמא לבחורים לשעבר, את מכירה גם את העולם השני. יש לך תובנות כלשהן לגבי הנסיעה של הבחורים מול נסיעת הבנות?

במשך שנים, היחס לגשמיות אצל בחורים היה כזה: רבי רבי רבי, ולא משנה מה קורה. לא מעט נפגעו מהמצב ואני קוראת להם 'נפגעי תשרי'. היו גם בנות שחוו תנאים גשמיים קשים. עם הזמן למדו שאין רוחניות בלי גשמיות, וב"ה נעשתה כברת דרך בעניין.

גם אצל הבנים, המודעות הזאת הולכת ומתפתחת. מה שפעם היה מספיק, היום זה פחות עובר. אני יכולה לומר, שזה ביטוי לדרך החסידות – לקבל רוחניות גם על ידי אמצעים גשמיים בסיסיים. יש בחורים שנוסעים לרבי וחיים בקצה – לא משנה להם אם הם ישנים על הספסלים או בכל מקום אחר. מתוועדים בלילות ולומדים בימים ובקושי ישנים. זה לא פשוט.

אני יכולה להעיד, שכאשר לבנים הייתה מסגרת גשמית ורוחנית נאותה, זו הייתה נסיעה אחרת לגמרי. אני חושבת שצריכים להתייחס לזה כמו המשך לימודים בישיבה, אבל בבית חיינו. אם המלך יוצא פעם בשנה אל השדה, אז מותר לנו פעם בשנה לבוא לארמון…

ומה לגבי השגחה?

לדעתי, דווקא אצל בחורים, הסכנה יותר גדולה. העובדה שבישיבות מחזיקים אותם קצר, בלי טלפונים חכמים וכו', ומחזיקים אותם די מנותקים מהעולם בחוץ – ובבת אחת הם מגיעים לאמריקה הגדולה, שם נמצאת הסכנה שאורבת לבנים יותר מאשר לבנות שמדרך הטבע הן יותר חשופות לעולם, גם אם בצורה מבוקרת.

לכן אני חושבת שהישיבות וההורים צריכים לשלב ידיים בכל הקשור להשגחה על הבנים. ההורים מצד עצמם יעזרו לישיבות, והישיבות ידאגו להשגחה על הבנים; לשלוח לשם אנשי צוות שיוודאו שגם ב'בית חיינו' יהיה המשך השפעה חיובית ולא חלילה להיפך. בסך הכול, זה חודש שגם בו ההורים משלמים שכר לימוד…

כך או כך – ידוע השיחה של הרבי מלך המשיח הכותב כי הגיע הזמן שיבינו שגם מהקירות של 770 אפשר לקבל. כלומר, גם אם הבחור בא לישון על הספסל ב-770, או שהוא ער כל שמחת בית השואבה וישן כל היום למחרת, עדיין הוא בחור מאוד שסופג ומקבל…

ולסיום?

באופן אישי, אני מתפללת שתשרי יעבור כבר, כי האחריות כמעט מכריעה אותי…

אני מאחלת לכל הבנים והבנות – שייסעו לשלום וישובו לשלום, וכשיחזרו יהיו הרבה יותר טובים. שידברו עם הרבי שתשרי יהיה בירושלים.