הגוף מדבר את מה שהפה שותק • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

פגשתי אותו השבוע. יהודי יקר, בן ארבעים ושתיים, פניו חרושות דאגה אבל גם הבנה חדשה שניצתה בהן. אשתו מעט צעירה ממנו, בת ארבעים, ויש להם שבעה ילדים מתוקים, שלוש בנות וארבעה בנים. ברוך השם יש פרנסה ברווח ושלום בית, שנים חיו באושר ועושר, אבל בחצי השנה האחרונה משהו כבה בה. היא פחות בישלה, הבית הפסיק לתקתק כמו שעון. הכביסות החלו להיערם בערימות ענק בסלון, הילדים חזרו מהמוסדות לבית שקט וריק מריח של בישולים חמים, והשגרה המתוזמנת התחילה להיסדק ולהתפורר מבפנים.

כשהוא ניגש אליה בלילה אחד מאחר אחרי המירוץ היומי, בין דמעות טרוטות היא שפכה את הלב: "עשרים שנה חייתי בידיעה שהדבר הכי חשוב זה הבית, הילדים והבעל. דאגתי לכולם ושכחתי שגם אני בן אדם. אני אוהבת לעשות התעמלות, אני אוהבת לצאת עם חברות, אני אוהבת לקרוא ספרים. מתי עשיתי סטופ לעצמי? הפכתי לרובוט, אין לי אישיות, מחקתי את הרצונות שלי. הנפש שלי קרסה". והיא הוסיפה לו בבכי: "אתה צדיק, אתה בדיוק כמוני. רק רץ ורץ לכולם ולעצמך כלום לא עושה".

וכאן בדיוק מתגלה העומק: הגוף מדבר את מה שהפה שותק. כשאנחנו מתעלמים מהנפש לאורך זמן, היא לא נעלמת אלא יורדת הישר לתוך הגוף. פתאום מופיעים עייפות כרונית, כאבי ראש מוזרים, תחושת כובד בחזה או חוסר שקט תמידי. הגוף הופך להיות השעון המעורר של הנשמה, וצועק את מה שהאדם פחד להודות בו בקול רם: "אני לא יכול יותר ככה!".

כאן בדיוק עולה השאלה הנוקבת והעמוקה ביותר. אנחנו מדברים כל כך הרבה על מסירות נפש, אבל חייבים לעשות הבחנה חדה כתער בין מסירות נפש אמיתית וקדושה לבין הקרבה עצמית הרסנית. מסירות נפש יהודית אמיתית מגיעה מתוך חיבור עמוק, בחירה חופשית וכוחות חיים שמרחיבים את האדם. לעומת זאת, מה שרבים מהאנשים עושים ביום יום הוא הקרבה עצמית חסרת פשרות שבה האדם מקריב את הצלם אלוקים הפרטי שלו על מזבח הביקורת החברתית או הפחד ממה יגידו. הקרבה כזו אינה מצמיחה קדושה אלא שחיקה עמוקה, והיא החמצה של השליחה האישית הייחודית שניתנה רק לו.

ויש כאן עוד נקודה: לפעמים אנחנו משתמשים בעשייה אינסופית, בחסד, בעבודה או אפילו בלימוד תורה וצרכי ציבור, כמעין בריחה מאחורי "צדקות מזויפת". קל יותר לרוץ ולתפקד בשביל כולם כי זה מייצר תחושת "צדק", מאשר לעצור רגע באומץ ולהסתכל פנימה ולשאול: "מי אני באמת? מה אני רוצה? מה חסר לי?". הריצה התמידית היא לפעמים פחד פנימי עמוק לפגוש את עצמך לבד בחדר.

כאשר אדם מוחק את עצמו לגמרי למען אחרים, הוא מייצר בלי משים טינה סמויה ובוערת כלפי האנשים שהוא הכי אוהב בעולם. הבעל שמוותר על כל רגע פנוי, או האישה ששוכחת את עצמה לחלוטין, מתחילים לפתח באופן לא מודע כעס פנימי על בני המשפחה שלהם, כי הם הופכים בראשם בטעות לאשמים בכך שאין להם חיים. חשיפת האמת הזו ביושר שוברת את מעגל האשמה.

תוסיפו לזה את מה שהילדים שלנו סופגים מאיתנו בכל רגע נתון. ילדים אינם לומדים ממה שאנחנו אומרים להם להרגיש, אלא מהתדר העמוק שהם קולטים מהבית. הורה שחי כקורבן מתמשך ומשדר לילדיו אני לא חשוב העיקר אתם, אינו מלמד אותם נתינה אמיתית אלא מלמד אותם שאהבה פירושה ביטול עצמי מוחלט. לעומת זאת, כאשר ילדים רואים אמא או אבא שיודעים לכבד את הנפש של עצמם, שלוקחים לעצמם שעה בשבוע מתוך שמחה וגבולות בריאים, הם מקבלים שיעור ענק לחיים על כבוד אנושי ואיזון נפשי.

"המבט הפנימי הזה מלמד אותנו יסוד פשוט: כדי להעניק לאחרים באמת, האדם חייב קודם כל לפנות לעצמו מרחב פנוי. בדיוק כמו כלי שלא יכול לקבל שום דבר חדש אם הוא דחוס עד אפס מקום, כך אדם חייב לצמצם מעט את המרוץ החיצוני בלוח הזמנים כדי לתת חמצן לנפש שלו. מי שלא יודע לשמור לעצמו את הפינה הזו, מוצא את עצמו בסופו של דבר בלי שום כלי להמשיך להעניק ולעבוד את השם."

הגמרא במסכת עבודה זרה (י"ט.) מלמדת אותנו יסוד עצום: "אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ. אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שליבו חפץ". ומסביר שם המהרש"א שרבי אמר שאדם ילמד מסכת או ספר שהוא חפץ בו, ורבא אמר שאדם ילמד ממי שהוא חפץ בו מהרב שהוא רוצה בו יותר. רואים אנו שהכול צריך להיות לפי שאיפת ליבו של האדם, ועל ידי כך נכנסים הדברים ללבו.

קחו למשל את סיפורו של אברך יקר שהגיע אליי לפני כשנה, כשהוא שקוע בירידה רוחנית עמוקה שאיימה לפורר לו את החיים.

"שמעתי את עצמי אומר דברים שלא העזתי אפילו לחשוב", הוא שחזר לי בדמעות. "מאז שאני זוכר את עצמי, מעולם לא שאלתי מה אני רוצה. הייתי שם רק כדי למלא משבצות של אחרים. כילד בחיידר ריציתי את ההורים ואת הרבי. בישיבה הלב שלי נמשך בכלל ללימוד הלכות וחומש, אהבתי את הטעם החי של ההלכה למעשה, אבל כפיתי את הנפש שלי ללמוד מסכתות אחרות רק כי זה מה שציפו ממני. הייתי ה'ילד טוב ירושלים' הקלאסי, זה שמחייך לכולם, מיישר קו עם המשגיח, ומספק את הסחורה למגיד שיעור, בזמן שדרכתי ברגליים על הקול הפנימי של עצמי.

ואז התחתנתי, ושם התפוצץ המטען החורג. פתאום מצאתי את עצמי תחת לחצים נפשיים עצומים שלא הבנתי מאיפה צצו. לאחר תקופה ארוכה של בירור עצמי כואב, התשובות הגיעו לבדן וטלטלו אותי: כל החיים שלי לא הייתי בן אדם חי, הייתי עבד נרצע לציפיות של הסביבה. לא הייתי קיים בכלל. וכשאתה מוחק את הנפש שלך עד עפר, גם הקשר שלך עם בורא עולם הופך להיות כבד, מעייף ומנותק. משם בדיוק התחילה ההידרדרות הרוחנית שלי".

הסברתי לו שנכון שליהודי יש מחויבויות לבורא עולם אבל זה לא סותר שאדם צריך לעשות מה שהנפש שלו אומרת לו. לא צריך חלומות גדולים כמו לטוס לאנטארקטיקה, אלא אפילו דברים פשוטים וקטנים: חומר לימוד שאוהב, מקום תפילה אהוב, תחביבים כמו התעמלות, מוזיקה או ספרים.

תסתכלו למשל על איש עסקים שהגיע אליי לפני חצי שנה. אדם שרודף ללא הפסקה אחרי הזנב של עצמו. בכל בוקר בחמש לפנות בוקר הוא כבר עמד בשערי המפעל, וצלל לתוך מערבולת של לחצים ומרוץ סיזיפי, עד שהיה חוזר הביתה בחשכה מוחלטת, בשעה שבע בערב, כשהבית כבר כמעט נדם. למה? בשביל עוד פעימה של כסף, עוד שורה בבנק. אבל מחיר הדמים היה כבד מנשוא: הזוגיות נשרפה באש השחיקה, המשפחה התפוררה, והוא עצמו הפך למכונה משומנת שעובדת על ריק.

בפגישות הראשונות שלנו, בכלל לא היה לו מושג על מה אני מדבר. המושג הזה, "לדאוג לעצמך", נשמע לו כמו מדע בדיוני או מותרות של עצלנים. הוא היה כל כך עמוק בתוך התודעה של "אני חייב להביא עוד ועוד", עד שלא היה מודע בכלל לעובדה שיש לו רשות, ואפילו חובה, להחיות את הנפש שלו.

לאט לאט, צעד אחר צעד, התחלנו לפרום את הקשר. היום? סיפור חיים אחר לגמרי. פעם בשבוע הוא מנתק את הכל והולך לרכיבה על סוסים, מרפה את הכתפיים ונותן לרוח ולנפש מרחב מחיה. הוא מתחיל לחזור הביתה כבר בשעה ארבע אחר הצהריים.

והתוצאה? אשתו מאושרת מעומק הלב, הילדים מרוויחים אבא נוכח, חי וקורן, והוא עצמו מסתכל אחורה ואומר לי בעיניים נוצצות: "מרדכי, שלושים שנה הייתי מת מהלך על כדור הארץ. היום אני מרגיש שבפעם הראשונה בחיים אני פשוט חי".

וכאן מונחת נקודת הזהב שמהפכת את הקערה על פיה. כי כשאדם לוקח רגע לעצמו, ומוסיף שם כוונה קטנה ומאירה-  "ריבונו של עולם, אני עושה את זה עכשיו כדי שיהיה לי כוח לשרת אותך בשמחה, כדי להביא הביתה אבא בריא, אמא שמחה וחיות אמיתית"  פתאום כל ההנאה הזו הופכת לחלק מעבודת השם. אתה לא מתרחק מהקדושה, אתה נכנס אליה דרך הדלת הראשית של הנפש. אפילו על הרגעים שבהם אתה נהנה, נושם ומרפה את הכתפיים, אתה נקשר לבורא עולם וקוצר על כך שכר עצום בשמיים, כי הבנת שכדי לעבוד את המלך באמת – אתה חייב לתת למה שנברא בצלמו לחיות.

תסתכל רגע על השבוע האחרון שלך. מתוך כל מאה האחוזים שנתת לבוס, לילדים, לבית ולסביבה, כמה אחוזים אמיתיים נשארו לאיש או לאישה שאתה פוגש מול המראה כל בוקר?

הילדים שלנו לא צריכים הורים מותשים שמוותרים על עצמם. הם צריכים לראות מולם אבא ואמא שמכבדים את עצמם ויודעים להגיד לעצמם עצור. כי רק מי שיודע לאהוב ולהכיל את החלק האלוקי שבו, יכול באמת להעניק אהבה אמיתית לאחרים.

לתגובות : [email protected]